ניתנה לי הזכות הגדולה, להתרפק על עבר הקיבוצניקית שלי, באופן קבוע כמעט בכל שבוע, ב"ידיעות הקיבוץ" - העיתון של המדינה (לפחות של הקיבוצניקים של המדינה). 

שתזכי לשנה הבאה

אחרי ארוחת הערב הבריאה יחסית שהכנתי (היו ירקות בארבעה צבעים ואת מה שעוד היה אני לא אספר), כל אחת קיבלה גוש בצק טיפה דביק מדי והן אפו עוגיות. בהתחלה הבצק לא היה לשביעות רצונן, אבל עם תוספת מכובדת של קמח הוא עלה קאסטה וקיבל מעמד של סליים, ועד לתואר המכובד "מוש!".

אני, שימו אותי מול מאה איש להקריא סיפור שלי, או לתת איזה ספיץ' - קטן עלי. אבל לתפעל אירוע מסיבת יומולדת עם פיג'מות לארבע ילדות בנות שבע? הו לא! עדיף למות או משהו. לחלופין, אם יש בנמצא בת דודה בת עשר עם יכולות של מרי פופינס - רצוי לגייס אותה. גייסתי.

אז הן התחילו באפיית עוגיות. פה ושם השחילו איזו עקיצונת (בנות אפטר אול) אבל הצליחו לא לריב בשלב הזה של הערב. משכנו ככה כמעט שעה שאחריה תותי, בת הדודה הגאונה בת העשר ל תמרה, הפעילה אותן ללא לאות. חפש את המטמון ברחבי הבית והחצר, ואז החבילה עוברת. אני לא זוכרת שאצלנו החבילה העוברת היתה מלווה במוזיקת רקע שנעצרת ושצורחים לצליליה. זה היה בכסאות מוזיקליים. האימה, אגב.
שוב ושוב נוכחתי שהן יודעות כל מילה בשירים שאני בכל תוקף מסרבת להכיר, מז'אנר מאד מסויים.

משם במעבר חד עברו לאתגר הסוכריות המגעילות (כולל קימה להקאות כל כמה דקות).
כשנגמרו הסוכריות המגעילות הן התעייפו (עלק) ועשו הפסקה לצורך מילוי מצברים באמצעות חטיפים, והעוגיות משלב א' של הערב, שכבר חיכו להן מוכנות, חמות מהתנור.

עכשיו אני רוצה להתעכב רגע על נושא החטיפים. בימי ההולדת בקיבוץ, מלבד עוגת יום הולדת שהגיעה ממטבח הילדים והיתה מעשה ידיה להתפאר של צילה, סבתא של מיוש חברה שלי - ועד היום לא הצלחתי לשחזר את טעמיה, היינו מתכבדים גם בבמבה ובקוביות שוקולד פרה. היינו מכינים לנו כריכי "במבה-שוקולד-במבה" (מי שהעדיף יתרון למלוח), או "שוקולד-במבה-שוקולד" (הפוך, גוטה). והיינו שותים גם מיץ צהוב בהיר מתרכיז, בקנקני פלסטיק. וזהו. וזה היה סופר מספיק ומספק.

כטוב לבי בזכרונות ילדות, צעדתי נחושה לעבר המכולת בכפר הצ'רקסי הסמוך, לקנות במבה ושוקולד (תמרה ואני הכנו מבעוד מועד עוגת עצלנים, לבקשתה). במבה זה לא בעיה כמובן, יש תמיד ובכל מקום, אבל שוקולד פרה? או. אז תתפלאו. מצעד שלם של וריאציות על המוכר והאהוב. עם סוכריות, עם קרמל, עם אוויר, בלי אוויר, לבן, מריר, עם פירורי משהו כלשהו - הכל מהכל ורק לא הדבר האמיתי שלשמו התכנסתי. פייר? התבאסתי.

בינתיים הבנות גמרו להתכבד ורצו אל הארנבים. כאן המקום לציין שאני, שכל ילדותי שנאתי חיות והפחד הכי גדול שלי היה לעבוד במשק החי, מוצאת עצמי יותר ויותר מוקפת בחיות כאן בבית, מצויידת בילדה שהיא אשכרה חובבת חיות. ובכן, ליומולדת היא ביקשה ארנבים. "חומים בהירים, עם אוזניים למטה", היו ההנחיות המדוייקות בחצי השנה האחרונה. לא היתה דרך להתחמק. עכשיו אנחנו חובקים אחד כלב - טופי, שתיים חתולות - לילי והשנייה, ושני ארנבים - מיץ ופטל (שמות זמניים).

הדרך הקצרה לארנבים היתה מספיק ארוכה בשבילן כדי להצליח לריב מי תחזיק את מי ראשונה, אבל זאת רק היתה החזרה הגנרלית, לקראת הריב האמיתי שהתרגש עלינו דקות ספורות מאוחר יותר. מי תישן ליד תמרה? שכנועים שוכנעו, מניפולציות גויסו, גם הגרלות בווריאציות שונות. לא עזר. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, אפילו פשרות לא התקבלו.
למתבונן מהצד (הבנים, תותי ואני) נראה היה שנקלענו לשלב האודישנים של כוכב נולד, ושהפעם זאת עתידה להיות עונה קשוחה במיוחד.

 

אני לא יודעת איך הצלחתי, אבל איכשהו, בתקיפות מסויימת, עלי בידי להוריד את גובה הלהבות. עכשיו הן שוכבות בסלון, צפופות ומרוצות, ורואות סרט. יש עוד לילה לבן על הפרק. מקווה שיצליחו לעבור אותו בלי לריב. אני הולכת לישון. מהרגעים האלו שאת חושבת לעצמך, שעדיף היה לנו לינה משותפת… (לא, אני לא באמת חשבתי את זה).

כל שנה ושנה, אני שוב מתרגשת...

 

כשעליתי לכיתה ז' השתנה לי הקול. נאלמתי. ברגע אחד עזבנו את חממת ביה"ס היסודי בקיבוץ, של ילדי החותרים בלבד, וקפצנו הישר אל תוך לועו של ביה"ס האזורי "חוף הכרמל". במצעד הטראומות שמרכיבות את מי שאני היום – עוד לפני הלינה המשותפת אני מניחה את טראומת המעבר לכיתה ז'.

עד לאותו היום, הילדים היחידים שהכרתי כמעט, היו ילדי הקיבוץ. כן, היו הילדים העירוניים, אוי לבושה, שסבא וסבתא שלהם גרו בקיבוץ והם, מסכנים, נשלחו בחופשים לבלות בקיבוץ, ולא ידעו מה מחכה להם מטעמם של אלו שלא יכלו להכיל את כל מי שזר ולא מוכר או מעט שונה מאיתנו. אז גם אותם קצת הכרתי. אבל ממש מעט, ממש מרחוק, מיותר לציין שמעולם, אבל מעולם, לא החלפתי איתם מילה. עירונים, טפו!

ובין ילדי הקיבוץ, הכיתות שמעלינו – מי דיבר איתם בכלל? פחדתי. והכיתות שתחתינו – מי דיבר איתם בכלל? זלזלתי. בקיצור, צר עולמי כעולם נמלה היה אז, הילדים היחידים שהיו חלק בעולם שלי, היו 24 ילדי הכיתה המצורפת "אילנות –גלים", וגם בהם נרשמה היררכיה, שכן אנחנו, ילדי "אילנות", הגדולים, עשינו הכל, אבל הכל, כדי לתת לילדי "גלים" את התחושה שהם כאן, איתנו בבית הילדים המשותף, בחסד ולא בזכות (לימים, החברות הטובות שלי מהקיבוץ הן בנות "גלים", אבל לא נהר אחד ולא שניים חצינו, עד שהגענו לשם).

אותם 24 ילדים, אותו מסלול, אותו חיתוך דיבור מה יש לומר, מבית התינוקות, אל הפעוטון האדום ואולי הכחול, ואז גן "שקמה" או אולי "אשל", וכיתה א' עד ו', אותם הילדים, אותם הבגדים, ביחד מסמנים איזו ביצה מזמינים מהמטפלות, על לוח המגנט עם שמות השמות והביצים לפני ארוחת הבוקר. ביחד מנקים את בית הילדים, ביחד עובדים במשק החי, ביחד על אופניים ממקום למקום, לכל מקום, תמיד.

עד שבספטמבר של שנת 1987, עלינו ביחד על האוטובוס הצהוב, מבועתים (טוב, אני), ונסענו נסיעה שנמשכה נצח, 25 דקות בין הרים ובין סלעים, וכשהגענו למעגן מיכאל, הפרידו בינינו, לראשונה בחיינו, וחולקנו בין שלוש כיתות. ברגע אחד אני בלי האחים שלי, החברים הכי טובים שלי, ברגע אחד אני לא בת אחת מתוך שלוש, ברגע אחד של הלם תרבות אני לא מכירה אף אחד.

הבנים של רגבים נראו לי מופרעים. הבנות של נוה-ים היו מטופחות עד אימה. אני בבגדי בוקר, הבנות של נוה-ים במכנסי רכיבה. הבנות של נוה-ים בלק מבריק על ציפורניים ארוכות, מושלמות, אני מקבלת בשקט הערה מהמחנכת, "שני, את חייבת לעשות משהו עם הציפורניים שלך". כיתה ז', מיינד יו. לא, היא לא היתה קיבוצניקית, היא היתה מנוה ים.

ואני, פתאום כל כך התביישתי. התביישתי לקרוא בקול רם. התביישתי לענות בכיתה. אחוזת אימה הייתי מהיום בו יגיע תורי לקרוא את פרשת השבוע שלי בפני השכבה כולה (רעיון שלשמחתי נגנז כבר בחודש הראשון, תודות לאחד אלוהינו שכנראה נענה לתפילותיי). והכי התביישתי, והכי פחדתי, כשבדקו נוכחות בכיתה. הרגע שבו יקראו בשמות ובשמות משפחה. הרגע שבו כולם יידעו, ויצחקו עלי, שאני שני אגוזי (ואמא שלי עד היום לא מבינה ממה התביישתי. "אגוזי זה שם מקסים", היא מדחיקה כהרגלה. כן, בטח).

כשעליתי לכיתה ח', הגיע פתאום רגע מכונן, רגע שבו קיבלתי אישור, יש שינוי במעמדי. "היא כבר לא אחות של נטע, היא כבר שני", קיבלתי מחמאה מארץ המחמאות מעמית גור, שהיה שנה מעלי, תארו לכם.
"אחות של נטע", היה הכינוי המנחם שלי. בתוך תחושות הכאוס והאימה, היתה לי ידיעה קטנה, מנחמת, שבכיתה ט' שמעבר לפינה יש את נטע ששומרת עלי. האחות הגדולה שלי, שכמו תמיד, כמו כל החיים שלי, היא תמיד שומרת עלי.

יש לי בן אחד שהתחיל כיתה ט' בשבוע שעבר, ועוד אחד שעלה לכיתה ז'. "אתה תשמור עליו?" אני שואלת את הטט'ניק, "מה יש לשמור?", הוא באמת לא מבין. זאת רק אני הפוסט טראומטית.

כל כך פוסט טראומטית, שפתאום מתחוורים לי כל הפרקים שעליהם ויתרתי במהלך החיים. לא טיול גדול בעולם, לא תל אביב, הכי עיר שגרתי בה היתה פרדס חנה וכבר 16 שנה שאני מושבניקית גאה ואיש לא יזיז אותי מפה. ואם היה עומד על הפרק רילוקיישן? אפילו לחיפה לא הייתי עושה אחד כזה.

ואל תטעו, לא על עצמי אני חוששת, אני הרי כבר מסתדרת, למדתי להיות סופר תקשורתית, אבל הילדים שלי – מה יהיה עליהם? איך הם יסתדרו במקום חדש? האם יאהבו אותם? האם יקבלו אותם? שלא יצחקו עליהם... וזה בכלל שלי, כל הפחדים האלה, הם הרי כל כך יסתדרו...

וכששוב שנה חדשה מתחילה, אני מבינה פתאום שאת עצמי אני צריכה לשחרר. לסמוך עליהם, לא לוותר להם ולהעמיד אותם בניסיונות, ובעיקר – באפשרויות.

אז לזה שהתחיל כיתה ט', לזה שעלה לכיתה ז', לזאת שכבר בכיתה ב', ולכל הילדים שהתחילו בימים האחרונים פרק חדש – אתם יכולים. בטח שאתם יכולים. זה רק אנחנו שצריכים לסמוך עליכם. 
שנה טובה חמודים!

...

אחד שהתנסה בדברים.

רואים עליו. הוא לא מתרגש ולא לוקח ללב. כשהוא נכנס לחדר האוכל בפעם הראשונה, כמו תמיד העיניים של כולם התרוממו, ככה באוטומט, מהצלחות. הביטו בגבר הלא מוכר שנכנס לקודש הקודשים. חדר האוכל הקיבוצי.

הוא לא נראה כאילו הוא מרגיש במבטים שננעצים בו, ועל כל פנים גם אם הרגיש - לא נראה היה שהתרגש. בשקט מרוכז, שליו, אסף את מגש הפלסטיק החום, השבור מעט בקצותיו, בידיו הגדולות, השעין אותו על מותן ויד אחת ובידו השניה אסף אל המגש כלי אוכל. צלחת חרסינה לבנה, כבדה, מערימת הצלחות שהילדים חששו לעבור לידה, פן תיפול צלחת ותישבר ברעש שיעיר עליהם את מבטי חדר האוכל כולו.

ואז מזלג, סכין חדה עם ידית חומה, מרוטה, של פלסטיק, וכף. וניגש אל העגלה הראשונה, שאמריה עמדו המבוגרת והצעירה, העייפה והנמרצת. זאת שהחיים כבר גמרו עליה וזאת שבעיניים שלה יכול היה לראות שהיא רק מבקשת את עגלת החיים, לקפוץ עליה ולהתחיל אותם כבר.

המבוגרת נתנה בו מבט שואל והוא הנהן לעברה והעיף מבט על הצלחות שהיו מונחות על מגש הנירוסטה שמעל מגשי הבשר. צלחות של עוף, צלחות של קציצות מטוגנות, חומות אפורות, צלחות של משהו נוסף שלא הבין מה הוא וגם לא התעכב לתהות. זה הרי לא משנה לו מה הוא אוכל. ביד בטוחה אסף אל המגש צלחת עוף וזכה מהמבוגרת למבט נוסף, של הכרת תודה על שלא שאל ולא ביקש ולא התלונן. ומהצעירה אולי קיבל מבט אחר, עמוק יותר, אבל לא רצה לחשוב על המבט ההוא.

והמשיך אל העגלה הבאה ובחר לו ירקות מבושלים בלי טעם ואז אורז שמן שיצק עליו רוטב, וסלט כרוב, ופרוסת לחם, ונעמד ליד האיש הקטן, המבוגר, שהציץ לו עמוק לתוך הצלחת ומתחת לאורז, בדק אם עוד משהו הוא החביא שם מתחת, לא, אני רואה שלקחת רק עוף, ושילם, ופסע אל ברזיית המים והסודה שליד הקיר עם האבנים הכחולות ברקע, ואז נזכר שלא לקח כוס.

הוא ידע שעכשיו הוא חוזר אל תחילת התור של הכלים ושוב יינעצו בו העיניים, אבל לא התעכב על הידיעה ההיא, כי הוא אחד שכבר התנסה בדבר או שניים. אחד שכבר חצה חדרי אוכל קיבוציים וגם כאלו שאינם קיבוציים. והרים את הכוס הלבנה שניצבה הפוכה בתוך קבוצת חברותיה הכוסות הלבנות מחרסינה, ובמבט מתורגל הביט אל תוכה וראה שהיא מלוכלכת מעט, וכמי שהלכות חדר האוכל עינן זרות לו, כפי שכבר הבינו נועצי המבטים, הוא החזיר את הכוס, שוב הפוכה, אל המגש, והרים אחת אחרת במקומה, וגם היא היתה מלוכלכת וכך שוב, והכוס הרביעית שהרים היתה נקיה מספיק שיוכל לשוב איתה אל ברז הסודה ולמלא לעצמו כוס אחת שאותה שתה שם, ליד הברז, ועוד אחת לדרך, על המגש.

ונעמד מול האולם המלא מפה לפה, חיפש לו מקום לשבת, הנה מקום פנוי בשולחן כמעט מלא, והנה שולחן קטן ריק, ליד החלון הגדול הפונה אל הים. הוא שכבר התנסה בדברים ושהלכות חדרי האוכל אינן זרות לו, והוא מכיר את מבטם של הנערים שחושבים לעצמם, איך הוא יכול לשבת לבד? הוא לא מסכן? הוא מכיר ויודע את כל סוגי המבטים, את כל המחשבות שמאחורי כל המבטים.

פעם גם הוא חשב ככה על הוותיקים שהיו יושבים לבדם בחדר האוכל, רק הם והעיתון שלהם. אם היה רואה את אבא שלו יושב ככה הלב שלו היה נצבט והוא היה ממהר להצטרף אליו, אבל לא היום. היום הוא כל כך שמח על הרגע הזה שיוכל להתייחד עם העיתון ועם המחשבות. ושוב, גם היום, ייאלץ לוותר על הרגע הזה, על העונג הקטן הזה, ולשבת לצד עמיתיו החדשים לעבודה, בשולחן המזכירות. ושוב - כל המבטים אליו.

...

הניחו להולכים

אני הולכת בקיבוץ. זה לא מובן מאליו שאני הולכת במדרכות הקיבוץ. כאן במושב שבו אני גרה, אין מדרכות ללכת בהן. מה שיש, זאת מחשבה עצלנית שמציצה מאחורי הראש. "ללכת? מה פתאום! הצרכניה זה 150 מטר מהבית, השתגעת? רחוק ממש! הנה האוטו פה עומד ומחכה, רק להניע ולנסוע". אבל לא בקיבוץ. בקיבוץ עדיין יש מדרכות, ותודה לאל על היותן צרות ולא מסבירות פנים למכוניות. כמה אני מתגעגעת למדרכות של הקיבוץ. אני הולכת בקיבוץ וחושבת על ההולכים. בקיבוץ הולכים.

 ויושבים בחוץ, על הדשא של אבא ואמא. כמו כל דשא של אבא ואמא בקיבוץ, הדשא מוקף גדר חיה. זאת גדר חיה שאולי עשויה שיחי פיטנגו ואולי אפילו שיחים קטנים בצבעים שונים, מגוון צבעוני של הצמחייה הארצישראלית המצויה. ואולי בכלל, הגדר החיה היא אותה גדר חיה שנשתלה אי-שם לפני למעלה משלושים שנה, כשאבא ואמא עברו לבית החדש ואת היית בכיתה א' בערך. הגדר החיה שנשתלה אז, כשאחותך הרביעית היתה ממש תינוקת ואתם עברתם לבית חדש כי כבר לא היה מקום לכל הילדים האלה של משפחת אגוזי בבית הקטן. הגדר ההיא היתה גדר שיחי הדס, שהיה לו ריח, אבל לא היה לו טעם, והוא גם לא גדל מי-יודע-מה, אבל ככה היה אצל כולם.

גדר חיה של הדס או פיטנגו או צבעוניים של עשירים, שתמיד הקיפה פיסה של דשא מדומה. הרי לא באמת יכול היה לצמוח שם דשא, לנוכח עץ המכנף הנאה שפרש את צילו הרחב, את פרחיו הכתומים או את ההליקופטרים הקטנים של פירותיו בהתאם לעונה, על כל המרחב שבו אמור ולעולם לא יצליח לצמוח דשא.

 אז דשא שמתאמץ להיות, וגדר חיה בגובה מטר ומשהו, ואתם יושבים בחוץ וזה שעות של פנאי, נגיד שבת אחה"צ, וצריך לווסת את הווליום של השיחה, כי בקיבוץ, איך לומר… לרוב מרכלים. לא רק אצלנו, נכון? ואז במדרכה שמעבר לגדר החיה עובר ראש, ועוד ראש. לפעמים ראשים מוכרים והם מתרוממים טיפה ומהנהנים, לפעמים אורחים של מישהו. אתם מכירים את התנועה של ראשים שהולכים? הם רק ראשים מבחינתכם, נעים בקצב ההליכה הקבוע, הם הרי תפאורת הישיבה בחוץ על הדשא. מישהו הרי צריך ללכת על המדרכות, כדי שתרגישו שאתם בקיבוץ. כדי שיהיה לכם על מי לרכל...

ההולכים בקיבוץ. מכירים את זה שאתם הולכים בקיבוץ, במדרכות הצרות, ומרחוק אתם רואים דמות - ואתם הרי קיבוצניקים, מקילומטרים אתם מזהים כל אחד רק לפי ההליכה שלו. ועכשיו אתם בבעיה. הדמות הזאת הולכת ממש לכיוון שלכם, ואתם כבר יודעים בוודאות מי זה, ולא, ממש לא מתחשק לכם להגיד שלום.

עכשיו אתם עושים עם עצמכם עבודה פנימית. "נו, מה כבר יקרה? למה זה כל כך קשה? שלום שלום וממשיכים הלאה", אבל לא, אתם כבר מתקשים לנשום. "מה שלום עכשיו? פעמיים תורנות ערב שישי, שבוע אחרי שבוע אני אעשה ולא אגיד שלום עכשיו". מבט מהיר בזוית העין מחפש להיחלץ מהסיטואציה. איפה יש איזו מדרכה קטנה שאני בדיוק חייבת לחתוך אליה כי נזכרתי ששכחתי? אולי לחצות דרך הדשא? לא, מה פתאום, זה ברור שלא. לא עולים על הדשא גם אם יש אזעקה עכשיו. אז מה עושים עכשיו? הדמות שמולי הולכת ומתקרבת ואני מרגישה את הדופק עולה והנשימה קצרה. בפעם האחרונה שחשבתי שיש לי התקף אסטמה זה היה בדיוק ככה והרופא אבחן התקף חרדה.

ברגע האחרון אתם מצליחים לגייס בעצמכם את כל הכוח והאומץ. "שלום!" אתם אומרים לו, והוא, הוא לא עונה! הוא בכלל לא שמע אתכם, עם הקול החלש הזה שלכם, ועכשיו בכלל התבאסתם, סתם יצאתם לא מנומסים בעיניו, ובעיני עצמכם שוב יצאתם אלה עם התקשורת הבעייתית.

והכי מוזר? אם תלכו בחיפה, ופתאום תראו מולכם איש הולך, ותזהו מרחוק שזה מישהו שאתם מכירים מהקיבוץ, כי אתם הרי מזהים מקילומטרים את כל הקיבוץ לפי ההליכה, כשהוא יתקרב אליכם אתם ממש תשמחו להגיד לו שלום! רק האוזניים יעצרו את החיוך שלכם! כמו ניצולים של אותה הספינה שנטרפה בלב אותו הים.

אבל, אז, כשאתם והוא תיפגשו שוב, ליד התחנה של האוטובוס היחיד שמגיע אל הקיבוץ שלכם, ויהיו עוד איזה עשר דקות לחכות עד שהאוטובוס יגיע, ורק אתם והוא בתחנה מחכים, אתם תעשו הכל, אבל הכל, כדי להימנע מקשר עין. כי זה שהוא מהקיבוץ, ואתם מכירים אותו, זה ממש לא אומר שצריך להגיד לו שלום, ודאי שלא לפצוח בשיחה לעומק. לא ככה?

*הבהרה - את הטור כתבה שני של פעם. היום אני מאד נחמדה. תשאלו את האחיות שלי.

 

 

...

שיער עד הכתפיים, צו גיוס ביד

זה הכל סוזנה התחילה. העלתה שוב את העניין הזה עם היד שנייה וסרבל הג'ינס שאצלנו קראו לו אוברול ולי היה אחד צהוב ועוד אחד Lee שאני לא זוכרת איפה מצאתי אותו אבל הייתי משוגעת עליו. וכפכפי עץ שקנינו ב"יוליה" בחיפה, לחלק היה כתוב עליהם בן ישי ולחלק רודיאו אבל היו כאלו לכולנו, והם היו מגיעים עם חוקים. חוקים בלתי כתובים, אבל חוקים חוקים. כפכפים שחורים? בחיים לא! רק חומים! וצריך שישמעו היטב את הנקישות שלהם כשאתה הולך איתם בבצפר. להשלמת המראה האגבי מומלץ לשחוק את הסוליה עד דק, בהליכה גוררת רגליים. תמיד עובד.

ג'ינס מרופט, בדרך כלל ליווי'ס שנמצא ביד השניה, גופיה לבנה, שרוולים ארוכים, גזורה בצווארון. בקיץ גופיית סבא, לבנה כמובן, פסים דקים דקים, נעימה ורכה מרוב שימוש, מהארון הפרטי של סבא. וגרבי עבודה מהארון הפרטי של אבא. לפעמים הגרביים האפורות הגיעו מהארון למעלה, איפה שאבא שומר את המדים שלו לימים שלא רצינו שיגיעו.

הדיבור הזה על אופנת פעם במגזר הקיבוצי ורק בו, מעניין בפני עצמו סוציולוגית, כי פעם זה אשכרה היה מגזר, שהיתה לו אופנה משל עצמו. השיחה הזאת באותו ערב, היתה כמו לקחת אחד טוני אחד דאג, אחד חולצת גולף אחד חליפה (אני תמיד חשבתי שטוני יותר חתיך, כי חליפה זה כל כך עירוני!), שניהם כמובן בחמישים גוונים של אפור, ולהטיל אותם בברקים ובעיגולים, באותות ובמופתים, במנהרת זמן שחור-לבן-שחור אחורה, לשם, מזמן, אל מי שפעם היינו.

כשיותם שאל איפה הימים של טופר וראש אינדיאני, רוית הציעה השערה, שהם נעלמו עם השיער של רמי קליינשטיין אבל סוזנה היתה יותר פרקטית, ושלחה אותו לחפש ב"לא מסומנים".

עם כל הדיבור הזה על בגדים של פעם, נזכרנו גם שפעם היינו רזים, אפילו שהיינו אוכלים בלילות, כשחוזרים מדיסקואים של קיבוצים אחרים. געגועים לבייגל טוסט בולגרית באפרופו, תפו"א מוקרם, סלט יווני. געגועים לחצי זיוה עם ביצה ב"נרגילה", לסגור את ליל שישי בארבע לפנות בוקר אחרי הדיסקו. שווארמה שאולי בכיכר בחדרה, מנת פלאפל או מרק תימני על חשבון הקיבוץ אחרי שיעורי נהיגה - געגועים לטעימות ראשונות של המטבח החוץ-קיבוצי. 

סיגל חשבה באותו רגע שמעניין אם יש אמת בפרסום ויאללה, שנראה תמונות של עצמנו מפעם? וכשאוהד דיווח שפעם, לפני הצבא, היה לו שיער עד התחת, שם ניתנה האות. יאללה, חייבים תמונה. לראות כדי להאמין. אלבומים מאובקים נשלפו, תמונות ישנות בגווני אדום מדי מהפיתוח הלא איכותי של הפילם נחשפו בידיים רועדות. חלקנו עלינו על האופניים - אלו שיש להם רמה הרימו רגל לאחור, מעל הסבל, אחרים נזהרו לא לחטוף בברך את הכיסא הקטן של התינוק שמחובר לכידון.

בשבילי הקיבוץ כבר מזמן לא נראתה תכונה סואנת כל כך, בעודנו ממהרים את דרכנו אל בית ההורים, אל מדף האלבומים הישנים, אל החיפוש אחר תמונה מצודדת מפעם, להראות לחבר'ה ולהיזכר, במי שפעם היינו. 

הרצון להיזכר, להתגאות, להתגעגע ולערוג אל מי שפעם היינו, בתמונות לפחות, פתח סכר של עשרות תמונות. כמה צעירים ויפים, כמה רזים, כמה שיער ארוך, נקי משיבה. כמה חיוכים נטולי קמטים.

וכמה זכרונות.

הנה רמון, חייל של ראשית הניינטיז במאה הקודמת. חותמת התאריך על התמונה מסגירה שמישהו טחן שמירות בעוד שכל העולם חגג סילבסטר.

והנה עינת, אמא צעירה, דווקא בשיער ארוך. אתם זוכרים שהאמהות שלנו, כמעט כולן הסתפרו קצר מיד אחרי שהפכו לאמהות? סימן שאת אמא בקיבוץ - שיער קצר. האסתטיקה הרי התמקמה אז הרבה אחרי הפרקטיקה. לא נוח שאצבעות תינוקיות נתפשות לך בשיער הארוך.

הנה יניב צעיר, שזוף בסיני, חצי תמונה כדי לא לחשוף את המתנדבת מגרמניה שמצולמת לידו. והנה אוהד בתמונה המובטחת. שיער עד הכתפיים, צו גיוס ביד. אתה בטוח שזה אתה? קשה להאמין! 

המון תמונות של פורים קיבוצי. המון תמונות של שליחויות כאלו ואחרות בחו"ל. המון תמונות של חיילים צעירים (ואל תבכי לי ילדה). המון תמונות עם אחים קטנים, תמונות של געגוע לילדים שהיינו.

והנה יונית בתמונה של רגליים ארוכות שלא נגמרות, בחיוך גאה ומאושר. היא אומרת שאיזה עצוב זה, השמות שעשה בנו הזמן, ומה שהיינו, פעם, מזמן. 

עצוב? אולי, קרוב לוודאי, אבל כאן בקיבוץ הקטן שכולנו גרים בו לאחרונה, אתם יודעים עם כמה מחמאות הלכנו לישון בסוף הערב הזה? למי אכפת שזאת תמונה מלפני 15 שנה אם כולם אמרו לי כמה שאני יפה בה? יש איזה קתרזיס באירוע הצפת איפה היינו וכמה היינו יפים, כי כולם, כולל כולם, קיבלו בערב הזה מחמאות והרגישו יפים ונחשקים, ואף אחד לא בדק בתמונת הפרופיל העדכנית איך אנחנו נראים היום (נכון שלא בדקתם?). 

עם כל האושר הזה, כיבינו את המחשב, התנתקנו מהקיבוץ הפייסבוקי הקטן, החם והמחבק שלנו, והלכנו לישון, איש איש ואיך שהוא נראה היום, בלי שאף אחד יודע.

...

בגלל המלחמה ההיא.

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על הכיבוש. אני רוצה לדבר על אבא, ועל האחים שלי.

לדבר על מלחמת ששת הימים, מלחמה שהיתה הרבה לפני שאני בכלל הייתי חלום של מישהו, מבחינתי יש רק דרך אחת לדבר על המלחמה הזאת. אבא.

על שפת הכינרת אני יושבת עכשיו וכותבת מחשבות ושאלות וזכרונות על מלחמה שהיא עבורי סיפורים ועדויות בלבד, אבל עד היום ברמות כאלו ואחרות היא חלק ממי שאני גם היום.

כשאת יושבת בכינרת עם הילדים שלך, והכל כאן רגוע ונינוח, כשאנחנו בצד המזרחי של האגם שכולו היום שלנו וזה מובן מאליו, ופנינו אל השקיעה שממול והארבל מסמן את גבולותיו ושקט, ושקט... אני לא יכולה שלא לחשוב על שיר שתמיד מזכיר לי כמה שהשקט הזה הוא שברירי. בתי, את בוכה או צוחקת? אמי, את בוכה או צוחקת? ילדה בגדות יצאה ממקלט, ואין בתים עוד במשק. אמא, ואבא, ובובה ושסק... ילדות בצל מקלטים, ילדות של מלחמה, ילדות שבה, בתוך  הכל, גם ההורים – הנוכחות שלהם היתה לרוב רק רגעית.

50 שנה למלחמה שנראית כל כך רחוקה כשמדברים עליה בשפה של מספרים. אני יודעת שעבור בני המשפחות השכולות זה נדמה לפעמים כאילו כולם שכחו מלבדם. כי כל כך הרבה זמן עבר. אבל דווקא בקיבוץ – המשפחה השכולה מורכבת לא רק מהמשפחה הביולוגית. המשפחה הגרעינית בקיבוץ של אז היא הגרעין הזה שבתוכו גדלת, שהיה איתך מאז ולתמיד. בני הכיתה שלך, האחים הלא ביולוגיים אבל הטבעיים ביותר שלך. והמשפחה הזאת – שהיא רחבה יותר ממשפחה גרעינית כמו שהטבע מכיר – המשפחה הזאת לא שוכחת.

זיכרון רחוק. כיתה ג', מסיבת חנוכה בבית הילדים. נרות ואורות למפיונים, הורים ואחים וסבים – וסבתא לאה של אסנת אומרת לסבא אורי – בעלה – "הנרות של חנוכה תמיד מזכירים לי את עופר". הייתי בת שמונה ואני זוכרת את זה כאילו אתמול.

עופר היה האח הלא ביולוגי של אבא שלי. עופר היה אח של אבא שלי בלב, החבר הכי טוב שהיה לו אי פעם. וכשאבא שלי התקשר הביתה מהמלחמה ההיא, לחדר האוכל כי זה היה ה"להתקשר הביתה" של אז, אמרו לו שהכל בסדר בקיבוץ, אה, וגם שעופר נהרג. כי ככה הודיעו אז, וככה גילית שאח שלך נהרג.

חמישים שנה אחרי, עופר חי בלב של אבא שלי עד היום. הוא מופיע בחלומות שלו, ועד היום הוא החבר הכי טוב שלו. ועד היום הוא האח שלו, האח הלא ביולוגי, האח שנהרג לו.

החיים חזקים מהכל, קלישאה שאין אמיתית ממנה. לפני חודש השתתפתי במירוץ "הר לעמק", אחת מ-8,500 רצים שלקחו חלק במירוץ הזה. ובתוך כל האירוע הזה פגשתי אח-לא-ביולוגי מהקיבוץ, שסיפר לי שעוד שני בני כיתה שלי, גם הם כאן, משתתפים במירוץ. ופתאום הגיעה ידיעה נוראה. מישהו נפטר באמצע המירוץ. ידיעה שהפכה הכל, שהוציאה את כל הטעם בעיני, שהפכה לי את הבטן ושברה לי את הלב. וכל מה שחשבתי באותם רגעים של אי ודאות, היו מחשבות על בני הכיתה שלי. האחים הלא ביולוגיים שלי, שכאן איתי במירוץ על אף שלא נפגשנו. האחים הלא ביולוגיים שלי שלא ראיתי כבר כל כך הרבה זמן אבל הם תמיד תמיד יישארו האחים שלי. איפה אתם? מה איתכם? אתם בסדר? אלוהים, בבקשה שזה לא אתם, שלא קרה לכם כלום.

חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, המלחמה שקרתה עוד הרבה לפני שאבא שלי היה אבא, ומה שנשאר לי ממנה, הוא המחשבה על אבא שלי, שכל הזמן, כל כך הרבה שנים, פשוט מתגעגע אל האח הזה שלו, הלא ביולוגי אבל האח בלב. ועכשיו כשאני אמא, ואולי דווקא כאדם מבוגר, אני רואה מאד חד וברור ועצוב את אבא שלי הילד, שמתגעגע לאח שלו.

 

ובלב שלי תפילה, ותקווה, אל האחים הלא ביולוגיים שלי, בני הכיתה שלי, אתם שאני רואה לעיתים כל כך רחוקות, אתם שתמיד תהיו האחים שלי, אתם, אני רק מקווה ומתפללת, שתמיד תמיד תהיו, פשוט, בסדר.

...

...ולא לשכוח מימיה ומצברוח טוב 

"אין, משה יהרוג אותי, האוטו כולה ארבעה חודשים על הכביש, חדש מהניילונים, איך אני יוצאת מפה?".

האמת? רק אלוהים יודע איך נכנסת לפה. ויותר מזה - למה?

אנחנו ביומו השני של הטיול השנתי הפרטי שלנו - מוקי שלי ואני, אנחנו וה-RZR שלנו - שבישראלית הוא מכונה "רייזר". "עמוד ענן" - ה-waze של הטיילים בשטח מוביל אותנו בשביל צר בנחלי הצפון, עמוק בתוך שיחי פטל וסלעים, ולפנינו גולש לו באיטיות, בחשש של מי שבאמת לא מבין איך הוא נכנס לכאן - ואיך עכשיו לצאת מכאן - רכב חדש. לבן. משפחתי. מהסוג שאתה, שנוסע אחריו באיטיות, אומר לעצמך "הנה עוד אחד שקיבל רכב מהעבודה וטוחן אותו בחופש הגדול עם הילדים".

אבל אז הוא נעצר וממושב הנהג מגיחה אישה מבוהלת. "סליחה, יש מצב שאתה מחלץ אותי?". נו מה? איך הוא לא יחלץ אותה, מוקי שלי? הוא הרי גבר, הוא הרי בחיים לא היה שואל "סליחה, איך אני מגיע מכאן ל…?". אז הוא הוא לובש את גלימת מקגייוור שלו, ובעדינות - כי רכב חדש חדש, ובנחישות - כי גבר גבר - הוא מחלץ את הרכב עם שתי המתבגרות הנרגשות שבתוכו, והיא בינתיים לידי, פוחדת ממשה שלה, שאם רק ישמע - אין, הוא יהרוג אותה. כולה ארבעה חודשים הרכב על הכביש. חדש מהניילונים.

טיול בשטח הוא הטיול השנתי הפרטי שלנו. ברוח ימינו אנו, טיול שנתי מותר שיהיה גם דו שנתי, אם רוצים - ורוצים! - לשבור every once in a while את השגרה השוחקת. אנחנו אוהבים את האפשרות לחצות את הארץ מכיוונים שונים עם רכב השטח הזה, שבאמת מגיע לכל מקום. בחורף יצאנו מהבית, הי דרומה לאילת. ובקיץ - הצפון.

מרימי הגבות שוב הרימו גבות - "איך הצלחתם לצאת ביולי מהבית לחופש בלי הילדים?". אז תכנון מוקדם, וסגירת יומנים מול סבתא חודשיים לפני שהאחים האחרים שיש להם ילדים יתפסו לנו את התאריכים ביומן סבתא. זה איך.

"ואיך אתם יכולים לסבול את כל האבק הזה, והחום הזה, ורק בשטח?". בחלוף השנים אנחנו כבר פחות קשוחים עם עצמנו בכל מה שקשור בלינה בשטח תוך כדי טיול. אוכלים אבק כל היום, טובלים בנחלים כשחם, וסוגרים את היום בצימר מפנק, כל לילה במקום אחר.

"אבל איך, תגידו איך, איך אתם יכולים להיות רק אחד עם השני, אחד בתחת של השני, רק אתם לבד, בלי אף אחד אחר שירפד לכם את השתיקות אחרי 15 שנה ביחד? איך יש לכם על מה לדבר? איך אתם רוצים בכלל להיות רק אתם לבד?". כנראה שזה סוד הקסם. לא משהו שיש לו הסבר רציונלי. זה פשוט הדבר שאנחנו הכי אוהבים, הכי נהנים ממנו, הכי מתקרבים דרכו. רק הערת אגב - מומלץ לא לצאת ביחד לטיול כשאחד מקדים את השני בעונה וחצי של משחקי הכס. כי אז ממש קשה עם השתיקות של "אוי לך, ואבוי לך, אם אתה עושה לי ספוילרים!".

והיו האנשים. כשאתה מטייל טיול כזה, מצד אחד אתה המון לבד בשטח, ימים שלמים לא פוגש נפש חיה עד הצימר בערב (בדרום היו גם ימים שאפילו בצימר בערב לא פגשנו נפש חיה. לא רע לפעמים…), ומצד שני - כשכבר פוגשים אנשים – לרוב מדובר באנשים מאד מיוחדים. קודם כל - אנשי הצימרים. אנחנו כאג'נדה בטיולים האלה שלנו בוחרים בצימרים לא יקרים, כדי לשמור על פשטות יחסית, היאה לטיול שנתי. בינינו, מה צריך בסה"כ בנאדם בסוף יום מאובק בשטח? רק מקלחת טובה ומיטה נקיה. ואת אלו אתה מקבל כמעט בכל מקום. אבל דווקא אנשי הצימרים הם עניין מעניין בפני עצמו. תובנה משמעותית שלכאורה מובנת מאליה אבל וואלה לא טריוויאלית - כדי להיות אדם של אירוח, בעל מקום שמארח - אתה חייב להיות מסביר פנים. בעיני - זה פשוט לא יכול לעבוד אחרת. זוכרים את נאום היונה בספרה האלמותי של לאה גולדברג "דירה להשכיר"? זוכרים את משפט המחץ שלה, "...כי השכנים טובים בעיני!"? אז זה הסיפור. כי היינו במקומות באמת פשוטים (חלקם לפחות), אבל פגשנו אנשים כל כך מאירי פנים, חיוך ועיניים, שאני בלי ספק חוזרת אליהם. וזה עובד גם הפוך, כמו שאתם יודעים…

ובמהלך הטיול, בין הרים ובין סלעים, פגשנו לא פעם באנשים שאחרי שיחה קלה הזמינו אותנו להפסקת קפה. אני, שאהבתי הגדולה היא לדלות סיפורי חיים מאנשים, תמיד רוצה לעצור לעוד רגע עם עוד קפה ועוד סיפור, ומזל שמוקי מדי פעם סירב בנימוס, אחרת סבתא עוד היתה מחכה לנו שנחזור ונשחרר אותה אל השקט שאחרי הנכדים.

וגם לאכול צריך. רגע לפני שיצאנו לטיול החצי שנתי שלנו, חשבתי לבדוק עם חבריי הקיבוצניקים מהתפוצות את העניין הקולינרי בטיולים השנתיים של ילדותנו. אני לתומי חשבתי שרק לנו היה התפריט הקבוע בטיולים. לארוחת בוקר סנדדוויצ'ים מרגרינה / ביצה קשה / עגבניה / ממרח אנשובי (רגע מביך של כנות? אהבתי!) או לחלופין ממרח סנדוויץ' (איך לא שלחו אותו לחשב מסלול מחדש, את ההוא שהמציא את זה?), ובצהריים ארוחת גורמה מפנקת, קבועה לאורך שנים, של עוף קר, תירס בקופסאות שימורים, מלפפונים חמוצים, תפוצ'יפס להגברת הצימאון, ומיד אחריו שלוק מתחייב מהמימיה הצבאית הירוקה של אבא, התלויה לי בנונשלנטיות על צידי החגורה השחוקה (תכלס, איך אהבתי את הלוק הזה…), ולקינוח של הקינוח, במהלך הטלטולים בדרך, במשאית, סוכריות מלבניות קשות, מסוכנות לגרון ואף לשיניים.

אז חשבתי. ככל הנראה היה איזה חוזר מנכ"ל של התנועה, מנשר שהפיץ את התפריט האלמותי הזה בכל הקיבוצים כולם. כי הבירור המעמיק שלי העלה תוצאות זהות בקרב כלל חבריי, מהקיבוצים העשירים, העניים, ואפילו, מה אתם יודעים, אצל השמוצניקים.

מהתפריט הזה, רק דברים טובים נשארו לי. עובדה שעד היום - בטיול השנתי הפרטי שלנו כמובן אבל גם בחיי היומיום - אני מפנקת את עצמי לפחות פעמיים בשבוע בארוחת גורמה של תירס שימורים. כי אין, יכין זה הכי, אחי.

...

אוי, הזיכרונות.                                 

קצת לפני וקצת אחרי פסח, סביבנו מתחילים לקצור את השדות והצהוב מתחיל לעטוף אותנו. ונלווית אליו, מזדחלת בשקט, כמעט בלי שנרגיש, תחושת מועקה. מתחילה בשירים שמתגנבים פה ושם לרדיו, ממשיכה בחום שהולך ומכביד, והזיכרונות צפים.

תמונות בשחור-לבן. תמיד הם נראו לנו מבוגרים. גם גיל 22 נראה היה לנו מבוגר אז, כשהיינו ילדים. מבוגר עד כדי כך שאפשר אפילו למות. אחרת, איך יכול להיות שהם מתים?

פעם בשנה היינו שוב פוגשים אותם. ילדים מבוגרים בני 19, 22, 25. ניבטים אלינו בשחור-לבן, בבלורית עם ניחוח של פעם, של "שאגו בחורים", בתמונות ממוסגרות ניצבות לצד נר נשמה דולק. פעם בשנה, בחדר ההנצחה בקיבוץ.

ובכל שנה מחדש היינו מתוודעים אליהם בסיפורים שסופרו ע"י בני משפחה מתגעגעים או חברים קרובים שלא שוכחים. עבורנו הילדים, הם היו הנופלים של הקיבוץ. תמונות, שמות, סיפורים. אבל היו גם אלו שעבורם הם היו העולם כולו, ונשארו, נוכחים באין שלהם.

והיו שני הילדים הבלונדיניים. אח ואחות, ואמא שלהם. הם היו יפים ועצובים ופעם בשנה ראינו אותם. הם גדלו לנגד עינינו, במרווחים של שנה ועוד שנה. הם גדלו אבל תמיד גם נשארו שני האחים הבלונדיניים, שבאים פעם בשנה עם אמא שלהם לקיבוץ, אל הקבר של אבא שלהם. אבא שלהם שהספיק להיות אבא שלהם רק עד גיל 25, ומאז הוא סיפורים ותמונות בשחור-לבן.

וזה תמיד היה רק פעם בשנה, וזה תמיד היה בשחור-לבן, עד שפתאום כבר לא. פתאום היינו אנחנו לחיילים. ופתאום הגיעו טלפונים, שהפילו את השמים על הראש שלנו. פתאום החברים הכי טובים שלנו הפכו ברגע אחד לשמות, לתמונות, לזיכרונות, לסיפורים.

לבנון, עזה, אסון המסוקים, ועוד אסון ועוד ועוד. ובחדר ההנצחה התמונות כבר לא רק בשחור-לבן, ועוד שמות ועוד תמונות. הזיכרונות לופתים את הגרון, את הבטן, את הלב.

והזיכרונות. אוי, הזיכרונות.

היֹה היה ילד שנולד בקיבוץ. שאהב את החיים - והחיים אהבו אותו. היה היה ילד שהיה רק של אמא שלו ושל אבא שלו ושל שני האחים שלו. היה היתה משפחה מאושרת. היה היה ילד שצלל אל מעיינות, שטייל עם אופנועים, שהיה מוקף חברים וטבע ואהבות.

ילד חדש שמצטרף אלינו בכיתה ט' ומיד כובש שכבה שלמה בחיוך ממזרי ובראש פרוע. יושב על ספסל מחוץ לכיתה כי שוב הוציאו אותו מהשיעור. והוא מחייך את החיוך הזה שלו. מחבק את אהובתו כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם בכיתה ט' להיות זוג כזה. מלמד את עצמו לנגן.Stairway to heaven – כמו כולנו בימים ההם, כשגילינו את עצמנו. מלמד את עצמו לדעת. הוא חכם כל כך, הוא יודע הכל. משחק בכדור מים. עובד בלול. ילד שתמיד נמצא במרכז העניינים. ילד שגדל והיה לנער, ולאהוב, ולחבר - ולחייל.

ואז טלפון. הוא נהרג. מארב בלבנון והשמיים נופלים. דווקא הוא. היֹה היה רגע אחד שהפך את הילד הזה לילד של הרבה מאד אנשים.

אנחנו נפגשים בכל שנה על קברו, ובכל שנה שוב נשבר הלב. והאנשים, שפעם היו ילדים ובאו בהמוניהם, בחלוף השנים הם הולכים ומתמעטים. נפגשים על בירה אחרי האזכרות כי כזה הוא היה, ואמא שלו החכמה כל כך אומרת שהאבן כבר לא שומרת עליו, כי הוא לא שם, באבן. כי הוא כאן איתנו. כי לא יכול להיות שאיש כזה נעלם פתאום ברגע, ואיננו עוד. ילד אהוב שלנו, כמה שאנחנו מתגעגעים אליך.

לא, אנחנו כבר לא הילדים שהיו מביטים מרחוק, בסקרנות, בשני האחים הבלונדיניים העצובים. ובטח גם הם כבר הורים בעצמם, ובטח גם להם הבטן מתהפכת, במחשבה על הבנים שלהם, שהצבא שלהם קרב, בעוד שצבא השלום מההבטחות והחלום – רק מתרחק.

פעם בשנה כולנו עוצרים. הנשימה נעצרת, הלב מתכווץ ושוב אנחנו חושבים רק עליכם. ושרים לכם וכותבים לכם ונזכרים בכם – ומתפללים.

 

מתפללים ומבקשים, שהלב הכואב שלנו, המלא בזיכרונות שלכם, שהלב הזה, הגרון והבטן, לא יצטרכו להתכווץ עוד יותר ולפנות מקום לכאבים חדשים, של ילדים נוספים. לתמונות, שמות וזיכרונות של ילדים בני 19, 22, 25. ואולי אפשר שיקום כבר צבא השלום?

...

היום הקובע

תמיד אמרתי שאני אקבר בהחותרים. תמיד חשבתי שבאמצע ההספדים בלוויה שלי תעבור רכבת וכולם ירימו את הראש ויביטו עליה חותכת את השמים בשקיעה הכתומה שיורדת לים, ואז יורידו מהר בחזרה את הראש, ינסו להשתיק את רעש הרכבת בראש שלהם, ולהתרכז שוב בהספד. כי ככה תמיד נראות הלוויות בהחותרים.

זה מוריבידי, אני יודעת, מי בכלל מדבר על הלוויה של עצמו כשזה כל כך לא על הפרק? ובכל זאת – יש בזה אמירה של "כאן זה הבית". שנים הבית היה בשבילי החותרים, עוד הרבה שנים אחרי שכבר הייתי שדמותית מן המניין, מושבניקית גאה מהגליל התחתון.

כי החותרים תמיד היה הבית, ועם זאת תמיד נדרשתי לשאלה "אז איך, איך עזבת את הים, ואת כל הבית הזה?".

אני תמיד אומרת שאם לא הייתי מאוהבת לא הייתי מתמקמת בשדמות, בימים של טרם ההרחבה, כשגרנו במושב בשכונה שבעיני היתה סוג של טווין פיקס. אבל הייתי מאוהבת והייתי מאושרת והגליל התחתון היה בשבילי ערבות קסומות ולא מוכרות. הר תבור היה החבר החדש שלי, רב הפנים, שמכל כיוון נראה כל כך שונה ומלא סיפורים ושמות מרגשים של תנ"ך והיסטוריה.

זכינו לבחור איפה נבנה את ביתנו בתקופה שבה כמעט רק רומנטיקה היתה גורם להתחשב בו. תקופה שבה הכל היה אפשרי, כמעט בכל מקום. "אם לא יהיה מגרש פינתי – לא נבנה בשדמות". אמרנו אז לעצמנו. מי בכלל יכול היום לומר משפט כזה? בשום מקום. לא כאן במושב, וגם לא בקיבוץ, ובכל כך הרבה קיבוצים ומושבים אחרים, גם לא. אם לרגע נוצרת איזו אפשרות להתיישב קבע במגרש שהתפנה ושיוגרל בין עשרות מתמודדים – אם משהו ייצא, אני אהיה כל כך מרוצה.

הביקורים בקיבוץ עבורי הם תמיד כמו טנגו שביני לבין עצמי. בין הרצון לדעת ולהיות מעורבת, ובין הקושי לשמוע מההורים ומהאחיות סיפורים שכואבים, או מתסיסים את הבטן. בין ההתרגשות שבלפגוש את מי שהכרתי כל חיי, ובין הליכה במדרכות הקיבוץ עם האחיות שלי תוך שאני שואלת אותן בלי סוף "מי זה? של מי זה?" כי אני כבר כל כך לא מכירה אף אחד...

ולפעמים אני רואה נערים בוגרים ומשהו בפנים שלהם מצלצל לי מוכר – ואני מבינה שאלו התינוקות שטיפלתי בהם בבית התינוקות בקיבוץ, כשהבית עוד היה, חד משמעית ורק, בהחותרים.

כששואלים אותי אם הייתי רוצה לחזור לגור בקיבוץ, התשובה מורכבת מהרבה חלקים ולא חד משמעית, אבל אחד הדברים שאני יודעת לומר לעצמי, הוא שאני אוהבת מאד את האפשרות לקחת צעד אחורה, ולא לדעת, ולא להיות מעורבת, כי זה כבר לא שלי.

אוגוסט 2014, הימים הקשים של מבצע צוק איתן, היו שובר השוויון שלי. המלחמה שעלתה בחייו של נדב, בן שדמות, עשתה לי את הסוויץ' בבטן וברגע אחד הרגשתי איך הבית שלי הוא כבר לא החותרים. ופתאום חשבתי שאולי בעצם, אני כבר מוכנה להיקבר בשדמות. זה הבית שלנו, זה הבית היחיד שהילדים שלי מכירים.

ובתוך כל זה, אצלנו במשפחה שלי, אבא אמא ואחים, עד לאחרונה לא היה "היום הקובע" הפרטי שלנו. היום הזה שחייב להגיע בחייה של כל משפחה (כמעט) בקיבוץ או במושב, שבו צריכות ליפול ההחלטות הגורליות, ולחתוך בבשר החי. מי יקבל את הזכות הגדולה לבנות את ביתו בקיבוץ מתוקף הזכות המשפחתית – ומי לא.

שנים דחינו ודחינו את היום הזה, כל קיץ מחדש התכנסנו כולנו בניסיון לקבל החלטות. קחו משפחה קיבוצית גדולה מהממוצע – 6 ילדים גם בימים של בתי ילדים/חדר אוכל/מכבסה היו לא מעט – ועכשיו נסו לתמצת את המסה הזאת לכדי הסכמה שבה כולם ייצאו מרוצים.

אני לא אכנס לפרטים צהובים. רק אספר לכם שמאז ומתמיד הקו המנחה אצלנו במשפחה היה "מה שלא יהיה – אנחנו לא נריב".

ועשינו את זה. היום הקובע שלנו היה בשבת חמה אחת של אוגוסט. היה חם בחוץ, היה חם בבית. ישבנו עד שיצא עשן. צעקנו, כעסנו, נעלבנו, נרגענו, דיברנו, צחקנו, בכינו – ובסוף החלטנו. והיינו גאים כל כך. היינו גאים כי הצלחנו. כי נשארנו משפחה ונשארנו בית ונשארנו אופטימיים ומקווים, ורוצים שגם מי שלא זכה הפעם, יצליח לבנות לו עתיד כאן, בבית שבהחותרים.

 

לא היה קל, היה גם עצוב וגם שמח, והלוואי שבסוף יסתדר לכולם. מזל שאני כבר עמוק בשדמות, רוקדת את טנגו המעורבות יותר מדי / מעט מדי שלי עם עצמי למרגלות התבור, ואת הוועדות בקיבוץ משאירה לאחיות שלי לנהל. גם ככה יש ערימות של אגוזי בהחותרים, לא נורא אם לפחות אחת תישאר בפזורה...

...

ילדות נהדרת – היה או לא היה?

זה היה עוד ערב חורפי רגיל של אמצע השבוע. זאת היתה עוד אסיפה שגרתית במועדון לחבר, אי שם בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת. זה היה ממש בעיצומו של נאום חוצב להבות שנישא מפיו של החבר ש.ק. (השם המלא שמור במערכת), כשלפתע נפתחה דלת המועדון.

אתם יודעים איך זה כשדלת המועדון נפתחת פתאום. עם כל הכבוד לחבר ש.ק. – והו, בהחלט שהיה כבוד, עיני כל הוסטו באותו הרגע ממש, ממנו אל הדלת. ושם, בפתח הדלת, עמדו שלוש ילדות, די באותו הגובה, די באותו הגיל, עומדות יד ביד בכותנות לילה של פלנל.

הקיבוץ הביט בכותנות, הקיבוץ הביט בילדות, הקיבוץ חייך, ורק אבא ואמא שלנו מיהרו לקום ולהחזיר אותנו הביתה.

שלוש אחיות בגילאי 3-6. אלו היו ימי ראשית הלינה המשפחתית ואבא ואמא שלנו לא פחדו והשאיר אותנו לבד בבית, בערב, כשהם הלכו לאסיפה.

ההיסטוריה הקצרה שלנו באותם הימים, הוכיחה שאין מה לפחד. עובדה, עד לא מזמן, כשעוד היינו בלינה המשותפת, כמעט בכל לילה הייתי קמה מהמיטה ומשרכת דרכי אל הדלת, אל החושך, אל הבית של אבא ואמא. והחבר שלי אז, אהבתי הראשונה בגיל שלוש, היה אוסף אותי אל מיטתו רגע לפני שיצאתי, מרגיע אותי בשקט, ובשקט היינו נרדמים חבוקים, עד הבוקר.

אמא שלי מספרת שהייתי בוכה הרבה בהשכבות בפעוטון. האמת? יש לי בקושי זיכרון אחד כזה, ואיכשהו הוא לא צרוב לי כטראומה. כי בינינו, הייתי בוכה הרבה גם בימי הולדת. זה, אגב, היה הרבה יותר טראומתי עבור ההורים שלי, שהיו צריכים בכל שנה מחדש לשאת את האכזבה הזאת מילדת יום ההולדת ששוב בוכה בכל התמונות באלבום (להזכיר להורים שלי בגלגול הבא: לא עושים מסיבת יום הולדת לילד שלא אוהב את זה).

אז מה היה לנו כאן? היתה לנו ילדה שגדלה בלינה המשותפת עד גיל ארבע, שבכתה הרבה בהשכבות אבל הרבה יותר בימי הולדת, שלא פחדה ללכת לבד בלילה בחושך, שלא זוכרת שום דבר מכל אלה כטראומה, משום מה, ו... שמעיזה למרות ועל אף הכל לומר בראש מורם את המשפט המטלטל הבא: היתה לי ילדות נהדרת.

זהו. אמרתי את זה. בשנות חיי הקריטיות גדלתי בלינה המשותפת, ובכל זאת – היתה לי ילדות נהדרת.

אני לא רוצה שתחשבו לרגע שאני מזלזלת בחוויות הקשות שהיו מנת חלקם של מי שלא יכולים לומר שגם להם, בצל הלינה המשותפת, היתה ילדות נהדרת. אני רק אומרת שאם להביט לאחור על ילדותי בקיבוץ, הרבה דברים נצרבו בתודעת מי שאני היום, נצרבו ועיצבו, חלקם זכרונות טובים, חלקם קשים, אפילו טראומטיים, אבל אני, על עצמי ועל עצמי בלבד, יכולה לומר שילדותי בקיבוץ היתה נהדרת.

תובנות שהתגבשו אצלי בשנות התבגרותי, עשויות גם הן להתפרש כפוסט טראומטיות. על קצה המזלג – אני למשל מאמינה שהצורך העז שלנו הקיבוצניקים (בהכללה, כן?) באהבה תמידית, שלא יכעסו עלינו, שכולם יאהבו אותנו, יושב על חרדת הנטישה שמקורה אי-שם בלינה המשותפת. משהו כמו – אם יכעסו עלי – לא יאהבו אותי. אם לא יאהבו אותי – שוב יעזבו אותי. ממש כמו אז, לילה לילה. ועם זאת – אני כבר לא שם.

אבל אני מאמינה שכל חוויה באשר היא, אם לקחת אותה כטראומטית, אם להניח לה ללוות את חייך כצל, או אם להניח לה מאחוריך, זאת בחירה בסופו שם יום. אני מאמינה שגם לחיות את העבר הרחוק ולהפוך אותו לסיפור חייך המשתק, הוא בחירה.

לתחושתי, בשנים האחרונות פחות מתקבל באהדה הקול של מי שהלינה המשותפת, לפעמים אפילו היתה עבורו מצילת חיים. וכן, היו גם אלה. בעיני הקול הזה פחות נשמע כי הוא קול פחות מעניין לכאורה. אין מספיק "בשר" בזכרונות טובים, ואני ודאי הדחקתי זכרונות רעים, כי אני באמת לא זוכרת חוויות קשות מהימים ההם. ואני כן זוכרת, זוכרת היטב, את כותנות הפלנל שלנו, בניחוח חו"ל, שהיו רק לנו.

ואולי אותן אני זוכרת כי הן שייכות כבר לימי הלינה המשפחתית. ואת המרפסת הקטנטונת שאבא סגר כדי שנוכל שלושתנו לישון בבית. ומיטת קומתיים קטנטונת מברזל, ומנורות קריאה לבנות עם נקודות אדומות, שאמא תפרה לנו. רק לנו. 

בסופו של יום אני מאמינה שמי שאתה ומי שגדלת להיות – הוא יותר מהכל תוצר של הבית שבו גדלת. של ההורים שהיו לך. של השעות היפות, הפנויות, של אחה"צ, שבהן הם היו רק שלנו ורק בשבילנו. ותוך שהיינו ילדי קיבוץ, והקיבוץ היה המון, הוא בכל זאת לא היה הכל. אני מאמינה שלפני ואחרי הכל, היינו ילדים של אבא ואמא שלנו. ולי היתה ילדות נהדרת.

...

שדות כותנה לנצח

אני הייתי קטנה והקטפת היתה ענקית. שדות כותנה עצומים שהקטפת עיבדה לילות ארוכים ברעש רחוק, קבוע, אי-אז, בימי ראשית הסתיו של ילדותי.

תחרות ידועה היתה אז, באותם הימים, בין הקוטפים והגשם וחג הסוכות שמחכה בפתח - מי יספיק ראשון את שלו. האם תספיק הכותנה להיקטף במועד ולהיערם בבלות ענקיות שיתפזרו בשדה? ואולי הגשם יגיע קודם, ירגש את הילדים ויבאס את החקלאים? או אולי הכותנה תיקטף במועד אבל הגשם יגיע בשניה האחרונה, בול בזמן להרטיב את הסוכה הגדולה שליד חדר האוכל, הפעם כדי לאתגר את רכזת התרבות הטורחת?

החגים. הסתיו. הימים שעוד נכונו לנו. מנהגים של חשבון נפש. שירים שמלווים אותנו מילדות וחוזרים תמיד בימים האלה.

השמים משתנים לעיני החקלאים. אנחנו הילדים, היינו הולכים בשדה ואוספים את הסכינים המיוחדות של הקטפת (לא, זה לא היה מסוכן אחות שלי, אל תזדעזעי), והיום אני נוסעת עם הילדים שלי בעמק, בין שדות הכותנה שחזרו אל הנוף שלנו בשנים האחרונות. "את רואה תמרה את הכותנה? ממנה מכינים בסוף את הבגדים שלנו". היא אומרת שעכשיו היא מבינה למה החולצות עושות לה מגרד בגב.

אני אוהבת מאז ומתמיד את התקופה הזאת בשנה. קודם כל – בתור מי שלנצח תראה בעצמה חקלאית בלב ונפש, אני תמיד מחכה לגשם. תמיד מתעדכנת במפלס הכינרת, תמיד מקפידה לדעת "כמה ירד".

וענני הסתיו כבר נקשרים אי שם באופק – או אולי אני רק מדמיינת את האופק הזה, בונה עליו שבסוף הוא יגיע, הגשם. כי יש תחושת הבטחה בימים האלה. ימים של תפילות, של שמים פתוחים, של תקוות וכוונות.

עוד חמסין נשבר אתמול, גם החופש הגדול.

שנה חדשה. התחלות חדשות. הילדה שלי עלתה לכיתה א', ברחה מהטור באמצע טקס "פתחו את השער" בביה"ס ומיד זרקה אותי בפלאשבק מהיר, אל לפני אולי מיליון שנה, אל הטקס בקיבוץ, הטקס שבו אני עליתי לכיתה א'. "כי-תת אי-לנות! תצעקו חזק, שכולם ישמעו שאתם כיתת אילנות!", דודה עדנה לוחשת לנו, כי החל מרגע זה, חוץ מלהיות דודה עדנה היא מעתה והלאה המורה שלי ושל בני ובנות כיתת אילנות, כיתה א' החדשה בקיבוץ (אגב, על לקרוא "דודה" למורה שלך מול כל הילדים, כי זה השם היחיד שלה שאת מכירה מאז שנולדת, ראוי לדבר בהרחבה בפרק "הקולקטיב ואני" – שאולי אני אכתוב יום אחד, בספר "טרוניות מהלינה המשותפת", שבטוח שאני לא אכתוב אף פעם כי כמה אפשר לדבר על זה...).

אז התחלות חדשות. כיתת "אילנות", כיתה א', מפקד בקיבוץ. שמעו, הדברים שהראש שלנו בוחר שייצרבו בו לדיראון עולם... כי חוץ מההכרזה על השם של הכיתה החדשה (לימים, לא היו אמורים להתייעץ איתנו לדעתנו בעניין?), אני משום מה זוכרת רק את הרגע ההוא, שבו אורנית הי"בניקית התכופפה אלי כדי לשאת אותי על הכתפיים בשיירה של כולם. אני אבל, שלא כמו כולם, לא התבלבלתי שם. מיד נשאתי רגליים וברחתי אל אבא שלי – כי אותי רק אבא שלי ייקח על הכתפיים. דעתנית כבר אז.

והגנטיקה, כאמור, מוכיחה את עצמה כאן ועכשיו. תמרה מאגפת את כל ההורים האחרים ורצה אל אמא, אבל אמא כבר עמוק בזכרונות. זכרונות של נעורים בקיבוץ, של ירידה אל החוף בימים שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ויום כיפור, עם האחיות שלי. יורדות לים לעשות לנו את מנהג ה"תשליך" הפרטי שלנו, שבו אנחנו יותר מתמיד לא דתיות בכלל אבל מחוברות לרגע הזה, של תפילה ותקוות, משפחה ואהבות, וביחד. חמש אחיות ביחד. עומדות על החוף, מול השקיעה, הים תמיד הכי הכי שקט ורגוע בזמן הזה, ואנחנו שרות ביחד את השיר הכי אהוב לימים האלה של תשרי. "...כבר ראיתי נחליאלי, ואולי זה רק נדמה לי, בוא הביתה במהרה, עם הרוח הקרירה...".

שיר של יום חולין להיום - שיר תשרי כמובן, מישהו חשב אחרת?

שתהיה שנה טובה. באמת. 

 

...

מזל טוב! בר מצווה!

כשהייתי תלמידה בכיתה ז' חגגתי בר מצווה. לא הייתי בן, פשוט הייתי קיבוצניקית. לא זוכרת מתי לראשונה שמעתי את המושג בת מצווה. מה שבטוח הוא שזה היה הרבה שנים אחרי כן, ולי לא היה מושג אז, בגיל ההוא, שיש כאן עניין להתעכב עליו. בר מצווה זה בסוף כיתה ז', עם כל ילדי הכיתה מהקיבוץ, איפשהו בתחילת החופש הגדול - הגראנד פינאלה של שנת בר המצווה.

אצלנו בכיתה עלו רק שניים מהבנים לתורה. הם היו חוצים את הכביש מהקיבוץ אל טירת הכרמל, מהחיים שלנו אל החיים שלא הכרנו, הולכים ברגל אל בית הרב או אל בית הכנסת, שכף רגלנו מעולם לא דרכה בו.

והם היו חוזרים עם סיפורים, ועם בדיחות פנימיות שרק הם הבינו, מעולם זר ורחוק. אנחנו אפילו לא היינו שם בסופו של דבר, כשהם עלו לתורה. בר מצווה הרי יש רק דרך אחת לחגוג. ככה חשבנו אז.

כשאתה ילד בקיבוץ, בכל הקשור לבר המצווה אין שום משמעות להיותך בן או בת, וגם תאריך הלידה הפרטי שלך ממש לא רלוונטי לעניין האירוע. האירוע עצמו נחלק לשניים. מתחילים באקסטרים - מפגן אש וגשר חבלים - בתקווה שאף רגל לא תישבר ושאף אחד לא יזכור כמה גרועה הייתי על החבל. החלק השני - ביום אחר - הוא ההצגה הכיתתית.

זהו אירוע השיא, ובתור ילד אתה חווה אותו כנקודת הזמן שכל הקיבוץ מצפה לה. כשאתה ילד בכיתות הצעירות יותר, אתה מעביר לילות שלמים בצפייה מרוכזת בחזרות להצגה, בשינון המערכונים והשירים ובהערצה עיוורת לשנים קדימה.

והרגע הזה שילדי כיתה ז' עולים לחדר האוכל לאכול צ'יפס באמצע הלילה, באמצע החזרות, ואתה נשאר על הדשא - קטן וקצת עלוב והרבה מקנא אבל יודע שגם תורך יגיע. זוכרים את הרגע הזה?

ועכשיו כאן, בטווין פיקס הפרטי שלי, אנחנו בענייני בר מצווה. שלא כמו בקיבוץ של פעם, יש כאן מרחב שבין הפרטי לציבורי. בפרטי: הבן הבכור שלי, בן המצווה שקיבלתי במתנה ליום־הולדתי השלושים, בחר לעלות לתורה. היה זה רגע מכונן בעיניי, רגע אישי ומקסים שבו הוא אמר לי: "אמא, אני רוצה לעלות לתורה" - ולנו היה ברור שהולכים על זה אתו.

מה שלא היה ברור לנו, והתקבל בהפתעה רבתי, היה החיבור שלו אל כל התהליך הזה. ילד מושבניק, "תינוק שנשבה" כמו שאבא שלו אומר, בן להורים שהם יותר קיבוצניקים ומושבניקים מכל דבר אחר, על אף הרקע הדתל"שי של אבא.

נוטל ידיים בשיעורים עם הרב, כיפה לבנה לראשו, מתכונן וחוזר על הפרשה שלו בקול רם ובכוונה מלאה, וברגע האמת - על הבמה בבית הכנסת מול ספר התורה - הילד שלי אשכרה פתח שערי שמים בקול חזק וברור! מה אתם יודעים, איך שאני בכיתי.

ובעולם מקביל, במרחב הציבורי, בתור אקס קיבוצניקית שהקיבוץ מעולם לא עזב אותה - איך אני יכולה לוותר על הפקת שנת בר מצווה כאן במושב? כבר מזמן לא כמו בקיבוץ של ילדותנו, כששנת בר המצווה הייתה חלק ממכלול המובן מאליו, כאן ועכשיו זה רק בידיים שלנו אם יהיה או לא יהיה. וברור שיהיה!

ברור שאנחנו, האימהות, המנוע שמאחורי הדברים האמתיים הקורים בחיים, לא ויתרנו על ההזדמנות להעביר את הילדים שלנו סדרה ערכית ומכוננת שהם לא ישכחו. שנת מצווה.

הערת אגב מתבקשת אף כי קצת אוף טופיק. ברור שיש כאן גם אבות, סופר שותפים ופעילים. אבל בינינו, אימהות הן המוח האמתי וזה המנוע האמתי. הנה, אמרתי את זה. מי רוצה לארח אותי לשבוע הקרוב?

לרגל השנה הזאת נברתי בזיכרוני אחר המשימות שעברנו בילדותנו בשנת בר המצווה שלנו. כמה מהן נצרבו בזיכרוני עד היום. משימת 'הכרת בני גילי' בראשון לציון - לא שוכחת עד היום איך שמעתי לראשונה בחיי את המושג אולסטאר ולא היה לי מושג מה זה. עשיתי את עצמי מבינה על מה הן מדברות, הבנות שאירחו אותי שם, ולימים ביררתי. אבל גם לילדים מרישון היה שם מפגש מלמד. הם אפילו למדו שילדים קיבוצניקים אינם רוכבים על גמלים, ובדרך כלל הם מתקלחים בכל יום.

וחלוץ בודד,  ומשאלה אישית, ומתנה למשק, ודיוקן משפחתי. היינו ילדים, וזה היה מזמן. יש מתנות שאתה זוכה לקבל כילד, ובימים ההם זה היה קצת מובן מאליו, אבל הנה, תראו - לא שכחנו.

 

* בתמונה - כיתת "גלים" ברגע של התבגרות. עד היום בנות "גלים" הן אחיות שלי...

...

ב"ידיעות הקיבוץ" גיליון פסח נגע בנושא "והגדת לבנך". ואלו היו המחשבות שלי בעניין, לגיליון ההוא.

 קיבוצניקית סנובית

"עליתי עלייך, את סנובית, ואני אוהב את זה". הוא היה חבר שלי בצבא. לרבע שעה בערך, והתכסחנו בלי סוף, אבל הוא היה חתיך נורא, והוא היה קיבוצניק, הוא דיבר את השפה, והוא חשב שאני סנובית.

זאת היתה, כמובן, מחמאה. רק שלא הוא ולא אני, לא הבנו אז את מה שלשמחתי היום אנחנו מבינים מצויין. הכישורים החברתיים שלנו היו מוגבלים למדי, כך שבעיני העולם החיצון לנו נתפשנו כסנובים. יש לי יסוד סביר להניח שקיבוצניקים רבים נתפשים ככה עד היום.

בפני עצמי, אגב, אני מודה בפה מלא (הנה – אפילו בפניכם) – שהסיבה לכך עשויה להיות העובדה שגדלנו עם תיווך מינימלי לכישורים חברתיים. כי הרי היינו סגורים ב-ד' אמותינו, עם הכיתה הקטנטנה שלנו בבית הילדים, ואפילו עם בני הכיתות שמעלינו או תחתינו כמעט ולא דיברנו.

את כיתה ז' אני זוכרת כהלם התרבות הראשון בחיי. עברנו ללמוד בבי"ס אזורי ואני, שעד אז הייתי מלאה ביטחון עצמי, מצאתי עצמי פתאום חוששת מהרגע שבו אאלץ לדבר מול כולם. פתאום נדרשת לתקשר עם ילדים חדשים ולא עם אלה שהכרתי כל חיי, ופתאום הפחד שיקריאו בכיתה שמות משפחה וכולם יצחקו כשהמורה תקרא לי "שני אגוזי".

אבל עזבו, בדיעבד זה היה בקטנה. כולם שם היו בצלמי ובדמותי, קיבוצניקים טרום ההפרטות, עם בגדי בוקר וגרבי עבודה מהארון של אבא, עם כפכפי עץ ותקשורת לא מתקשרת, כלומר בירידות  אחד על השני – כי הרי זאת השפה הרשמית וכמעט היחידה שאנחנו מכירים, עד היום.

המפגש הקשה האמיתי שלי היה בטירונות. זוכרת את עצמי תוהה, למה בכלל צריך את כור ההיתוך הזה. למה אי אפשר היה להישאר בקיבוץ ולהמשיך לא לדבר עם אף אחד שהוא לא אנחנו? שלא נולד כאן כמונו, שמעז להיות שונה מאיתנו?

זוכרת איך היינו מגיבים אל ילדים שהיו מבקרים בקיבוץ. נכדים של חברי משק, בני-דודים עירונים, או, הגרוע מכל – ילדי הקייטנות מחיפה . לא יכולנו לשאת את הפלישה שלהם אל הקיבוץ, הבית הפרטי שלנו, את ההצפה של מאות ילדים על הדשאים, בבריכה, בכל מקום – ילדים בטוחים בעצמם, מבקשים לעצמם, נדחפים בתורים, ואנחנו שלא יודעים לקבל כל מי שהוא זר ושונה או סתם לא מוכר לנו – לא ידענו איך ולא יכולנו להכיל אותם.

היום אני מכה על חטא על הצקות שהצקנו לילדים חדשים שהגיעו אלינו. אני יודעת שהיינו ילדים, אני יודעת שלא היה לנו שום תיווך בעניין, ואני יודעת גם שזאת לא החוויה הפרטית שלי בלבד. אני יודעת שזה היה ככה בכל הקיבוצים, ולזכותם של דור ההורים שלנו אני יכולה לומר שגם הם גדלו ככה, בדיוק כמונו. גם להם לא תיווכו וגם הם התבדלו בפני כל מי שלא היה הקיבוץ.

אז למה אני כותבת את כל זה עכשיו? אולי כי עוד מעט היומולדת שלי וזה תמיד זמן טוב לקצת חשבון נפש ואולי כי לכבוד פסח , יצא לי קצת לחשוב על "והגדת לבניך " ובתור אמא אני מסתכלת על הילדים שלי וחושבת שהיום האתגר ההורי שלנו הוא כפול. ראשית – ילדיי המתבגרים במאה ה-21 הם ילדים עם נקע בעורף, עם מבט תמידי כלפי מטה אל הטלפון הנייד שלהם ואפס תקשורת כברירת מחדל. אז דבר ראשון שאני רוצה לומר לכם הוא, חבר'ה – תרימו ראש. תגידו שלום, תענו כששואלים אתכם משהו ותסתכלו בעיניים של מי ששואל אתכם. לא, זה ממש לא מובן מאליו.

ושנית – הם ילדים מושבניקים, שזה אומר שהם לא מאד שונים מהקיבוצניקים של היום. אני אוהבת מאד את היותם מושבניקים תמימים, שמתרגשים כשפעם במאתיים שנה מגיעים לעיר, אבל יחד עם זה הם נאלמים דום במפגש עם מי שהם לא מכירים, ואפילו כשמגיעים לבקר בקיבוץ צריך לפעמים לתווך להם היכרות מחודשת עם בני הדודים שלהם. כן, אלו שפגשנו לפני שבוע. ולפני שבועיים. תכירו, נעים מאד. אח"כ אתם לא מצליחים להיפרד, בואו נקצר את זמן ההפשרה הזה. בואו נתקשר.

 תקשורת, זה כל הסיפור. אם אני מדמיינת קיבוץ, מושב או חברה, שהייתי רוצה להשאיר לילדיי, אני מסכמת את כל המילים האלו בחלום אחד, במילה אחת. תקשורת. בחלומי, הייתי רוצה להשאיר לילדים שלי, ולקיבוצניקים באשר הם, את הכלים לתקשר באמת. לא לפחד ממפגשים עם השונה והלא מוכר. לא לדאוג מהשינויים שקורים כאן, במיקרוקוסמוס שלנו. מהאנשים החדשים, המנהגים הזרים, העולם שמשתנה סביבנו. לזקוף ראש ולהישיר מבט, לדעת לשוחח, לפתוח ולהיפתח, לשאול, להביע. הייתי רוצה בשבילכם, ילדים שלי, שלא יגידו עליכם שאתם סנובים. כי בעיניי זאת לא באמת מחמאה.

...

לכל איש יש שם

"איך קוראים לי באמת?". שוקה היה בן שלוש כשהבין שאין לו מושג אמיתי מה השם שהוא נולד איתו. אחות שלו הגדולה (אני, נו) היתה משנה לו חדשות לבקרים את הכינוי – כמו שעושים בד"כ עם אח קטן, ובקיבוץ כמו בקיבוץ – הכינוי היה בעל משמעות שהיתה ידועה או מובנת רק לקומץ, אבל דבק בך לנצח.

אחות גדולה בקיבוץ מעצימה אח קטן בכינויים מעולם התוכן שלנו. שוקה זה שם של רפתן. לא סתם רפתן. וואחד רפתן שהוא גבר גבר. כל כך גבר, שהוא לא סתם רפתן אלא מאלף פרות (לא שיש חיה כזאת, מאלף פרות, אבל המצאתי בשבילו – אח שלי הקטן, המתוק והגבר גבר). כשהיה עושה משהו רע הוא היה מסתכל עלי וממהר להודיע "אני אהיה מאלף פרות" עוד לפני שאני אספיק לגזור עליו את העונש החמור מכל - "אף פרה לא תסכים שתאלף אותה".

היום הוא בן שלושים, הוא ממש לא מאלף פרות אבל הוא עדיין גבר גבר, והוא עדיין שוקה. הרבה אנשים לא יודעים בכלל מה השם שהוא נולד איתו – בעינינו האחיות שלו השם הזה לא ממש רלוונטי – והרבה אנשים שכן יודעים מה השם שהוא נולד איתו – עדיין קוראים לו שוקה.

יש את שוקה וטוביה, את שמיל ואת גידי, חמישה לשש וחאלד, אוסמה וראסטה, ושש ובבון, יש את ניירו וג'יגל וצ'צ'ה – ואתם יודעים איך זה כי גם אצלכם זה ככה – לכל איש יש שם.

מה הסיפור עם השמות האלה אצל הקיבוצניקים? אני חושבת שהם מגדירים אותנו ומעצימים אותנו כחבורה, מעין חסמב"ה מקומית שזר שירצה להיכנס בשעריה – יצטרך לפני הכל להוכיח שהוא עומד במבחן זכרון השמות.

לפני כמה ימים ישבתי עם אחת מחברותיי הטובות, חברה של שנים שכבר שנים עושה סלט בין השמות והכינויים של האחיות שלי. ערכתי לה על מפית של בית קפה רשימה של השמות שנולדנו איתם לצד הכינויים ומי זאת מי ואמרתי לה "עכשיו את שומרת את המפית הזאת על לוח ליבך ודיר באלאק לעשות פדיחות כשאת מדברת על אחת האחיות שלי עם מישהו שלא פגש אותה עשרים שנה. דודי זאת דודי וטוביה זאת טוביה ופעם אחרונה שאת מחליפה ביניהן, שמעת?".

העניין עם השמות בקיבוץ, שחוץ מרגעים אינטימיים של משפחה שבהם יכולת לקבל את הכינוי הזה שלך, כמו אצלנו במשפחה, לרוב השמות הם נגזרת של אירוע חסר כל משמעות שקרה ושאיש לא היה מתעכב עליו, אלמלא מישהו התעכב עליו. וככה למשל ניירו הוא ניירו מאז גיל 14. כי ברגע של גילוי, בסוף ארוחת צהריים סתמית בחדר האוכל, דודי (שגם היא לא נולדה דודי) הבינה פתאום שניירו לא מזהה מהי המילה הזאת שבין אבן... ומספריים. ומאז ניירו הוא ניירו.

ואז אתה נהיה אדם מבוגר. ואתה נכנס לפגישה עם מנכ"ל של חברה גדולה ומוכרת – ולמנכ"ל קוראים מילקי. ואתה לא יודע איך לקרוא לו – כי מה מילקי עכשיו? אתה המנכ"ל. אבל קוראים לו מילקי, וגם הוא היה פעם קיבוצניק. ואין לי מושג אם ה"מילקי" הזה דבק בו בקיבוץ, או אולי לפניו, בגרעין, או בתנועה או משהו – שגם הם היו פעם סוג של קיבוץ. אבל הוא מילקי, ואתה אדם מבוגר, וזאת פגישה מכובדת – ואתה קורא לו מילקי כי ככה כולם קוראים לו.

ואתם יודעים איך זה – גם בוגי, הרפתן של גרופית, מפה לשם החיים הובילו אותו והוא נהיה רמטכ"ל, ושר ביטחון, אבל מי בכלל זוכר שפעם קראו לו משה? אפילו בחדשות קוראים לו בוגי, כי ככה זה, לכל איש יש שם.

 

ואני הנכדה של סבתא פייגלה, ואני בספק אם מישהו מהקיבוץ שלי שהוא לא המשפחה הקרובה, מעלה בכלל על דעתו שסבתא פייגלה, כשהיא נולדה בעמק יזרעאל קראו לה מרים, ושהיא נצר למשפחת פייגין הענפה מתל עדשים, ובגלל זה קוראים לה עד היום פייגלה. כי ככה זה, לכל איש יש שם.

...

עונת המדידה

שנות ה-80 המוקדמות. חיפה, שכונת "הדר", רחוב החלוץ. 24 ילדי כיתת "אילנות-גלים" בטור עורפי חוצים כביש, ובראש הטור צועדות בגאון שתי המטפלות שלנו. מטפסים במדרגות הברזל החיצוניות של בניין צדדי – ומאחורי הדלת נפרשת בפנינו הממלכה. "גליק – בגדי ים". איזו ממלכה ואיזה נעליים. איזו ממלכה ואילו בגדי ים. ארגזי קרטון מלאים בדגמים, צבעים ומידות, ועכשיו תמצאו מה שמתאים לכם, סורו אל מאחורי וילונות המדידה ותקוו שאף אחד לא ייכנס לכם באמצע. פתאום, מתוך הכתיבה אני מזהה את המקור לעוד אחת מהטראומות הקטנות שלי - שאף אחד לא ייכנס פתאום. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת לקבל ישר הביתה שקיות בגדים מיד שניה.

יד שניה. בואו נדבר על זה רגע. האמת? אני מתה על הקונספט. לא סובלת קניות, עושה אותי חולה המחשבה על להסתובב בחנויות ולחפש בגדים. ויד שניה אני אוהבת – כי איכשהו הבגדים האלה, שכבר נלבשו ע"י אחרים, כבר קיבלו צורה ואישיות של גוף, כבר ראו דבר או שניים, לא צריך ללמד ולשכנע אותם להתאים את עצמם, הם יודעים לעשות את זה לבד, וכמובן – לא צריך למדוד אותם בחנות – סטרס בפני עצמו, לא ככה?

יש לי חברות שמזדעזעות מרעיון היד השניה, ואני יודעת היטב שילדות שלמה של מדידות על שרפרף במחסן הילדים בקיבוץ לימדו אותי קודם כל לקבל בגדים מאחרים כמובן מאליו. הסיטואציה עצמה? זה כבר סיפור אחר.

ילדה עומדת על שרפרף במחסן. מצד אחד מחסנאית הילדים, מהצד השני - מטפלת. ברקע שקיות, ערימות של שקיות בגדים. ילדה בתחתונים וגופיה. תלבשי, תורידי, תלבשי, תורידי, זה קטן, את זה צריך להחליף, גבהת, השמנת (...וגלגולי עיניים ורכילות בשקט בשפה זרה). על הפרעת האכילה שלי שנולדה אי שם באותם הימים, אני אולי אספר ביום אחר...

כל המערך הזה התנהל, אתם יודעים, ללא שום קשר לבית ההורים. הבגדים שלנו היו ממלכתן הפרטית של המטפלות, בבית הילדים. פעמיים בשבוע, רגע לפני המקלחת המשותפת (בנים ובנות ביחד, עד כיתה ה', לא מאמינה בכלל כשאני כותבת את זה היום!), היינו זורקים בגדים לכביסה, אל השק הלבן הגדול, ותיכף יגיע החצרן עם הטרקטור ויאסוף למכבסה. אולי במקרה הוא יוכל לעשות סיבוב כאן בשדמות, לאסוף ממני כביסה ולהחזיר מקופלת, אל התאים של הילדים שלי בחדר מטפלת...?

ובחדר המטפלת – תאים מסומנים לכל הילדים, ולכל הבגדים פאצ'ים בפסים ורוד-לבן - כיתת "אילנות-גלים" עם השמות שלנו. מכירים את זה שכילד אתה יודע בע"פ את צבעי הסימון של כל הכיתות? גם אם יעירו אותי היום באמצע הלילה אני אדע לדקלם שלכיתת "צופית-ימית" הסימון היה עיגול אדום ושל "שיבולים" היה בצהוב.

בגדי ערב ובגדי בוקר, בגדי הבוקר מסומנים בתוספת של X ליד שם הילד (אולי כי לקום בבוקר זה לא משהו?). והיו גם הבגדים הפרטיים – אלו שקיבלתי מסבתא באשדוד, שהיו מסומנים בסימון הנחשק "שני – לינה". בתרגום חופשי – "זה שלי מהבית". לא עובר ממני לאף ילד אחר שהוא לא אחת האחיות שלי. לא חשוב שבגדי ה"שני – לינה" היו בגדים שעד היום מגרד לי בצוואר להיזכר בהם. חולצת גולף לבנה צמודה. מעליה סרפן קורדרוי ירוק כהה – וכל החגיגה הזאת חנוטה בגרביונים אדומים. צמר, ומגרד. ועכשיו לכי תסעי עם כל הגרדת הזאת לחגוג ליל הסדר אצל סבא וסבתא באשדוד, ארבע שעות נסיעה בכביש הישן בפקקים של ליל הסדר.

לימים, כשבגרנו והיינו לנוער, וחיילות, וצעירות – היינו אורבות לבגדים שהיו מונחים בסלסלות במחסן הבדים מתחת למכונת הסימון, עבור "הנזקקים" – עוד בטרם עלו כפרחו חנויות היד השניה. זוכרת איך היינו מסתכלות בערגה על מכנסי הפדלפון של ותיקות הקיבוץ ומחכות שהם (המכנסיים, כן?) ימצאו דרכם אל סלסלת הנזקקים – ומשם ישירות אל הארון הפרטי שלנו.

היום גם מחוץ לקיבוץ זה לא נחשב סטייה. העולם ירוק יותר ויותר בתודעה לשמחתי, וחנויות היד השנייה צצות כפטריות אחרי הגשם. משהו מהסוציאליות של פעם בכל זאת חוזר לחיינו ומפיח תקווה.

אגב, יש לי באוטו שקית מלאה סנדלים ונעליים קטנות וחמודות, מידות 25-6. יד שנייה, ברור. מישהו מעוניין?

...

הקיבוץ צועד על קיבתו

החלשים | יורם טהרלב

לילדים החלשים נותנים הוספה
בבוקר חמאה
ובצהרים עוף.
והחזקים מקנאים,
מציצים לצלחות שלנו,
מבקשים רק את העור,
ולחלשים כבר אין תאבון.
והם נשארים חלשים

(מתוך "משק יגור טיוטה", 1976)

"שונא את האוכל שלך. אמא מה יש לאכול?" "שלום מתוק שלי, מה שלומך? איך היה בבי"ס?" ...אם אפשר לדחות בכמה רגעים את התשובה. מיד אחריה הרי יגיע פרצוף. הילדים שלי לא התארגנו על האמא הנכונה בענייני ארוחות  צהרים. נדירים הדברים שמשמחים אותם בתחום, ואני חושבת על הרצף הידוע מראש של ארוחות צהרים בחדר האוכל בקיבוץ. יום רביעי – שניצל ופירה (מאבקה כמובן! הבסט של הבסט!). שבת בצהרים – מרק כופתאות. אלו היו החבר'ה הטובים. את הרעים הדחקתי מן הסתם, מלבד האחד שהיה טראומתי כל כך, שאיכשהו נצרב עמוק מדי בתודעה. קלופס. אפור מבפנים, חום וקשה מבחוץ ובאמצע מחייכת אלי ביצה קשה ואני – "לכי מפה! מי הזיז את ארוחת הצהרים שלי?!".  מדי פעם הבלחות מרגשות של, נגיד, פיצה, בורקס מתוק, לא זוכרת שהיה משהו אחר שהרטיט לי את המיתרים, אבל מי בכלל התעניין במה אני אוהבת? לא רוצה? לא צריך.

מה שכן, כדי לגוון (וגם להתבדל אם אפשר, על הדרך), הלכתי על "אני צמחונית". משכתי את זה מגיל 8 עד 27, בלי להרגיש שאני מפסידה משהו. פשוט לא ידעתי שיש עוד דברים בעולם מלבד המוכרים לי מחדר האוכל, ובגיל 27, הגיל (המאוחר, אני יודעת), שבו עשיתי לא מעט שינויים בחיי, גיליתי לתדהמתי שאטריות, אם קוראים להן פסטה ומצוותים להן רוטב במקום שמן ו/או קציצות בחום-אפרפר, הדבר הזה יכול להיות ממש טעים!

אני לא באמת מתלוננת, בחיי שלא. דווקא בתוך המוכר והידוע, הימים המרגשים, שהיו אגב גם הם ידועים מראש, ריגשו באמת! יום שלישי למשל – יום של לחמניות. יום חגיגי. לרגל החג, המטפלות מכינות סלים עם ביצים קשות, לחמניות ומרגרינה, עגבניות ומלפפונים, לפעמים אפילו נקניק, ויורדים לים לפיקניק. ביד אחת עגבניה, ביד שניה לחמניה עם מרגרינה, ביצה קשה וגרגירי חול בין השיניים על החוף – תודו שאין טעים מזה!

והשיא של כל השבוע – חלה של שישי בבוקר. משפטים שמטפלות אומרות בארוחת הבוקר של יום שישי: "הלחם הזה, זה אסון טבע". "אכלתי כבר ארבע פרוסות". "ארבע? אני אכלתי עשר". "נשאר אצלכם סלט בשולחן?".

והיו הממתקים. ממש מעט, ולפיכך מאד משמעותיים. הממתק של יום שישי. בקיץ זה היה מאד ברור. ארטיקים. ואוכלים אותם מיד אחרי ארוחת הצהרים, בבית הילדים, רגע לפני מנוחת הצהריים. רוב הילדים הלכו על הסטנדרט. וניל כמובן. דגי ואני – חייבות להיות טיפה שונות – שוקו. ואלון היה מלקק את הארטיק שלו הכי לאט בעולם. שייגמר לו אחרון וכולם ימותו מקנאה.

בקיץ עם הארטיקים היה פשוט וקל אבל בחורף – כאן העניינים התחילו להסתבך. בימי שישי של קרמבו אני מסודרת, הכי טעים שיש. הבעיה מתחילה עם הוופלים. טורטית – הנורא מכל. אבל גם טוב-טעם לא עבר אצלי (למרות הגבעות החמודות האלה של השוקולד על גב הוופל), ואיך אפשר לשכוח את האימה האמיתית – מיקימוס! זוכרים? יציר כלאיים של מוס שוקולד והתעשייה הזולה.

בימי הוופלים אבא שלי היה הזוכה האמיתי. אנחנו היינו מגיעות הביתה בארבע, "אוף אבא, שוב ופל", ואבא שוב מבסוט, הרוויח מן ההפקר. בבית שלנו, אגב, לא היו ממתקים וזה נראה היה לי הכי טריוויאלי. היה ממתק בבית הילדים ביום שישי ואחה"צ אצל סבתא, בנוהל שישי, עם שני בקבוקי מיץ פז על השולחן, אחד תפוזים, אחד אשכוליות.

ובשש וחצי בערב, ניתן האות. כל הקיבוץ צועד על קיבתו, אל המרק הצח עם האטריות הדקות, העוף והאורז, ורק לתפוס שולחן טוב, זווית טובה שבה נוכל לראות בדיוק מי עולה במדרגות, מה לובשים ומה נשתנה הלילה הזה. רגע קשה אחד לקינוח? הרגע הזה שאתה עומד עם מגש מלא אוכל – מחפש שולחן להתיישב, עיני כל במגש שלך ובמבוכה שלך. שנים אח"כ (עד היום, על מי אני עובדת?) לא עומדת בתורים של אוכל. רגע קשה אחד.

"שונא את האוכל שלך". תגיד תודה, באמת תגיד תודה, שאין לך מושג מה זה קלופס, ילד מתוק שלי.

...

קולות מן העבר


הודעה כזאת, אם היתה תופסת אותי בקיבוץ של פעם, ודאי היתה מעירה אותי מהשנ"צ המחייב של שתיים-עד-ארבע. מי מתקשר בשעה כזאת?! שתיים וחצי בצהריים של פעם, בקיבוץ של פעם, אני בטח הייתי מקבלת את ההודעה רק בערב, מחכה לי מקופלת בפתק תפוס בקליפס עץ על לוח המודעות במדור הרלוונטי - "הודעות טלפוניות" -  איפשהו בין "משולחן המזכירות", ל"ועדת תרבות", די רחוק מהאגף האהוב עלי, המעניין מכולם - "נמצא-אבד".
הפתק המקופל עם הודעת "מישהו חיפש אותי" היווה אלטרנטיבה צנועה לאופציה המביכה מחד ומרגשת מאידך, של טלפון לייב. קשה לדמיין היום, אבל חיים שלמים עברו עלינו עם טלפון בלובי של חדר האוכל לשיחות נכנסות, ומרגש יותר - עם ארבעה טלפונים ציבוריים לשיחות יוצאות – מחוץ לחדר האוכל, באינטימיות של מחוץ לעיני ולאוזני כל.
שיחת טלפון לייב בקיבוץ של פעם, יכולה היתה לתפוס אותך רק בשעות הארוחות. עיני כל נשואות אלי כשברמקול מרעים קולו של מוטק'ה ממרכזיית הטלפון: "שני אגוזי! שני אגוזי טלפון!". ועכשיו אני נעה בחדר האוכל, בין שיא המבוכה – עיני כל הרי נשואות אלי – ובין גאווה ועוד יותר מבוכה בצידה – כי טלפון. בשבילי.
הטלפון באוריינטציה הקיבוצית של פעם, מה שהוא המובן מאליו של היום, כל כך לא היה מובן אז. הייתי בכיתה ט' כשנכנסו הטלפונים אלינו לבתים. ממש טלפונים עם ממש מספרים פרטיים לכל משפחה. תרגיל בזיכרון – מנסה לבדוק אם אני עדיין זוכרת את מספר הטלפון הכללי של הקיבוץ. 04-570161. צדקתי?
אבל לא רק בקיבוץ. חיי התקשורת הטלפונית אז היו אחרים.
צבא. בסיס פצפון אי-שם בצפון. טלפון ציבורי, טלכרד  - פלאי הטכנולוגיה, מה אתם יודעים! מתקשרת הביתה, "אמא, תתקשרי אלי". מחכה, מחכה, מחכה, מחכה... מתקשרת שוב. "אמא, מה קורה?" "הי! שניני! אני בדיוק עם נטעל'ה על הקו!", "אמא, אבל אני התקשרתי אליך", ואמא שלי "לא מאמינה! התבלבלתי בקולות שלכן!".
היום זה פשוט לא היה קורה. קולות זה כל כך 1995, מי מדבר בכלל? וואטסאפ, מסנג'ר, טלפון עם שיחה מזוהה כדי שאוכל לבחור אם בכלל אני מעוניינת לדבר עם מי שמתקשר.
אלוהים, מה זה אומר עלי ועל הגיל שלי אם אני מדברת על "אז"? זה אשכרה מגיע, אה? שיער לבן, מבט נוסטלגי מצועף והופ – אני אמא לילדים מתבגרים בעלי טלפונים ניידים משל עצמם,  שעצם הקיום שלי בחייהם מהווה עבורם פדיחה...
כבר לא בקיבוץ של פעם, כבר לא הנערה של פעם, ההודעה הזאת תופסת אותי בנייד שלי, שבעוונותיי הפך לאיבר מאיברי גופי. "שני הי, זה אבי מידיעות הקיבוץ...". הודעה שתפסה אותי לא מוכנה, הודעה מרגשת. תכתבי לנו טור, ושהוא יהיה באוריינטציה קיבוצית.
טלפון לאבא. עם אבא אני מדברת. הוא לא מסתדר עם וואטסאפים. טכלונוגי מדי בשבילו. מזל. ככה אני יכולה לשמוע אותו אומר לי בלייב שהוא אוהב אותי.
"שומע אבא? קיבלתי הצעה לכתוב טור בידיעות הקיבוץ. מה אתה אומר?"
ואבא שלי הגאה עונה "מה אני אומר? אני אומר שלאמא שלך ולי יצאו בסה"כ ילדים די מוצלחים, אבל תכתבי שאת שני אגוזי מהחותרים, שלא יחשבו שישר היית של עמרם".
אז נעים מאד, זה מן טור היכרות בעצם. אני שני הדר, משדמות דבורה. פעם הייתי שני אגוזי מהחותרים והאמת שאני תמיד אהיה גם שני אגוזי מהחותרים, מכיתת "אילנות", מבי"ס חוף הכרמל, ותמיד תמיד כשאגיע לחיפה ואראה מלמעלה את הים, תמיד תמיד אני ארגיש שהגעתי הביתה.
 

שיר של יום חולין להיום - כיף התקווה הטובה - בלדה לעוזב קיבוץ. כי איך אומרים אלה שאומרים? אפשר להוציא את הקיבוצניקית מהקיבוץ, אבל אז היא נהיית מושבניקית. ...לפחות אני כבר לא בוועדת תרבות... התבגרתי...

חמודים, תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
Loading...
Loading...