סיפורים של ילדים, על ילדים, ממבט של ילדות, יו ניים איט


 

...

יחף

 

רגליים עם הרבה שערות, שחורות וגם די הרבה לבנות, בסנדלים חומים. ורגליים חלקות בנעליים אדומות על עקבים גבוהים. לאמא שלי יש כאלה. סנדלים קטנים, ירוקים, קצת משופשפים, של בנות. נעלי ספורט כמו של מאיה מהכיתה שלי. בלאנסטון חומים כמו של יונתן, אח שלי הגדול. שקיות של פירות, ירקות, הרבה דברים צבעוניים מפלסטיק (אבא שלי אומר שהכל סיני). המון שקיות, וידיים מחזיקות בהן. אני תמיד מסתכלת על הפסים והשקעים האדומים-לבנים שהשקיות עושות לידיים כשכבד להן. עגבניות מעוכות, קישואים מרוחים על המדרכה, אני מדלגת לא לדרוך, אמא שלי לא שמה לב ודורכת. היא תמיד לא ממש מסתכלת. ידיים, שעונים, צמידים, טלפונים, תיקים, רגליים, נעליים. הכי הרבה אני רואה כפכפים, בהמון צבעים. המון כפכפים. אני סופרת בינתיים 18 כחולים, 13 שחורים, וכמה שהיו פעם לבנים אני חושבת, אבל עכשיו הם אפורים מלכלוך. ראיתי גם כמה בכסף וזהב. את אלה אני הכי אוהבת.

והנה מישהו הולך יחף. אני מנסה לראות מי זה, בקושי מצליחה לראות פנים, הכל כאן צפוף ודוחפים. נראה לי שזה בן כי יש לו שערות כמו של אבא על הרגליים. מוזר לי לראות שהוא יחף, איך מישהו הולך יחף במקום מגעיל ומלוכלך כזה? וגם יכולים לדרוך עליו.

"למה אתה יחף?" אני מושכת לו ביד. אמא שלי לא מרשה לי לדבר עם אנשים שאני לא מכירה אבל לא אכפת לי כי היא כאן לידי, עושה את מה שהיא תמיד עושה בשוק, מתווכחת עכשיו עם המוכר של הפירות.

אמא שלי אומרת שזה נקרא "להתמקח", ושהמוכרים מצפים לזה. אני וגבי תמיד הולכים הצידה כשהיא מתחילה עם זה, שלא יראו שהיא אמא שלנו. גבי תמיד אומר לה "אמא די, את מביכה". אבל היא אומרת שהם מצפים לזה, והיא תמיד עושה את זה.

בכל שישי בבוקר אמא שלי לוקחת אותנו לשוק. זה הבילוי הקבוע שלנו בחופש הגדול. אני וגבי סופרים מי ראה הכי הרבה כפכפים כחולים או ילדות מעצבנות או כל מיני דברים אחרים, בכל פעם אנחנו בוחרים לנו תחרות אחרת או סיפורים אחרים לחפש.

אני אוהבת את הטיול הזה. בסוף הסיבוב תמיד אמא עוצרת בדוכן של החלבה, נותנת לנו לבחור לעצמנו את החלבה אם לא הפרענו לה בקניות. אני אוהבת רגילה, בלי כלום. גבי אומר שזה בגלל שאני תינוקת, הוא אוכל עם פיסטוקים.

היום אני כבר יודעת, היום אני מנצחת את גבי בסיפורים המעניינים, בטוח, כי אני ראיתי את איש יחף. אפילו הוא, שהוא כבר בכיתה ד', אני בטוחה שלא יהיה לו סיפור כזה.

"אני נולדתי ככה", האיש היחף אומר לי. וואו, הוא נולד ככה. זה מעניין! אני לא מתאפקת, קוראת לגבי מהר, שלא יפספס, לא רוצה לשמור את הסיפור לאח"כ, כשנשב על המדרגות ליד הים, כמו תמיד, ואמא תשתה את המיץ-תפוזים-סחוט שלה ותגיד שהיא סחוטה מהיום הזה ואנחנו נאכל את החלבה שלנו ונתחרה של מי הסיפור היותר מעניין. הוא לא יאמין לי אם אני אשמור לאח"כ, אני יודעת, חייבת להראות לו.

"גבי תראה! הוא יחף כי הוא נולד ככה!".

גבי אומר שאני סתומה, כי כל האנשים נולדים ככה, אבל אני מרגישה שהאיש הזה הוא איש מיוחד. הוא לא נראה עני או משהו, הוא נראה פשוט אחר מהאנשים האחרים שכאן בשוק, ובכלל, מהרבה אנשים אחרים שאני מכירה. הוא לא צועק, לא מתווכח, הוא בכלל לא מדבר עם אף אחד והוא לא נראה כאילו הוא מחפש משהו. הוא פשוט הולך בשקט ואני שמה לב שהוא לא דורך בטעות על שום דבר מעוך או רקוב. והוא בכלל לא נראה כאילו הוא מנסה שלא לדרוך, זה כאילו שיש לו דרך אחרת, שרק הוא יודע.

אני מושכת את גבי איתי. יודעת שאמא תכעס עלינו שנעלמנו לה אבל אני ממש רוצה ללכת אחרי האיש היחף ורוצה שגם גבי יראה אותו. בטח כשנחזור אמא תגיד לנו שהיא יצאה מדעתה מרוב דאגה ואיך אנחנו עושים דבר כזה וכמה פעמים היא צריכה להסביר לנו כמה שזה מסוכן ושאנחנו לא זזים ממנה, אבל לא אכפת לי כי היא תצעק בעיקר על גבי שהיא מצפה ממנו ליותר אחריות בתור הגדול. ואז גבי יצבוט אותי, אני יודעת, אבל לא אכפת לי. כי אני מצאתי איש יחף.

וגבי בא אחרי. הוא אומר שאני קרציה אבל אני יודעת שגם הוא סקרן.

האיש היחף נכנס לדוכן קטנטן כל כך, שאף פעם לא ראיתי אותו. יושב שם איש אחד מבוגר, קצת קירח קצת כפוף, עם משקפיים דקים של סבים, והוא מנגן בכלי נגינה שאני לא מכירה, קטן קטן. גבי לוחש לי שזה נבל פה. הוא תמיד יודע דברים שהרבה ילדים בגילו לא יודעים. לפעמים הוא גם יודע דברים שמבוגרים לא יודעים. האיש המבוגר מנגן לעצמו בעיניים עצומות, כאילו הוא לבד. אנחנו מצטופפים ונדחקים פנימה בשקט והאיש היחף מוציא מהכיס שלו מפוחית וגם הוא מתחיל לנגן.

גבי ואני עומדים ומקשיבים. אני מסתכלת על האיש היחף. מרגישה קצת מבולבלת כי הוא נראה לי עצוב אבל גם קצת שמח. הוא מנגן והעיניים שלו עצומות. הפנים שלו רזים ויש לו קצת זקן, דוקר כזה, כמו אבא שלי בשישי-שבת.

הוא מנגן ומנגן בעיניים עצומות שנראות לי כאילו הן רואות מבפנים, ואני חושבת לעצמי שאף פעם לא ראיתי איש יחף ועצוב שמנגן ככה, ומעניין אם הוא  אבא של מישהו, ולאן הוא ילך מכאן ומי לימד אותו לנגן ואיך זה שאני לא מכירה אף אחד שנולד יחף, כמוהו?

ואז גבי צוחק עלי. "מה את בוכה, תינוקת?"

"אני לא בוכה, למה אתה אומר שאני בוכה? אני בכלל לא בוכה", אני מנגבת מהר את הדמעה שגלשה לי בלי ששמתי לב, מהעין על הלחי ועד קרוב קרוב לשפתיים. נותנת לגבי מרפק חזק ישר אל הצלעות.

 

"בואי תינוקת, אמא תהרוג אותנו". אני נפרדת במבט אחרון מהאיש היחף, שכל הזמן הזה עדיין מנגן בעיניים העצומות שלו. והוא פתאום פוקח עיניים, מחייך אלי, ואני יודעת שהוא איש טוב ומקווה שהוא גם יהיה שמח.

 

...

טור שהתפרסם בגיליון מאי 2017 של הירחון "חיים בעמק"

משה הקטן עולה לכיתה א' (אוטוטו)

כשבאתי לקחת אותה מהגן אחה"צ, נירה הסייעת הגישה לי חולצה מקופלת, חדשה, עם לוגו ביה"ס היסודי "כדורי". והייתה שם גם מעטפה עם טפסים והסברים שכבר לא ראיתי בעיניי המצועפות, כי בגב החולצה היה כתוב "גם אני הצטרפתי לבית הספר כדורי".

חיבקתי אותה כל כך חזק, כדי שהיא לא תראה את הדמעות של אמא שלה שלא מתאפקת. הילדה שלי, התינוקת שלי, עולה לכיתה א'.

דרך ארוכה ולא מובנת מאליה עברנו עד שהיא נולדה, ומאז שהיא כאן, הדרך הזאת כל כך ברורה לי. המתנה שהיא - לא הייתה מגיעה אלמלא הדרך. הילדים שלא קרו עד אליה – אם היו קורים היא לא הייתה כאן, ואיך אפשר בכלל לדמיין שהיא לא הייתה כאן?

אני יודעת שזה לא חינוכי והורים אמורים להיות רק הורים ולא חברים, אבל היא באמת באמת החברה הכי טובה שלי. 

בשבוע הבא הם ייסעו, ילדי הגן, לבקר בביה"ס. היא כבר השלישית שלי שעושה את הדרך הזאת, ויהיה לה שם אח בכיתה ו' שיגן עליה מכל משמר, אבל זה יהיה רגע נוסף של פרידה בינינו. עוד ניתוק של חבל הטבור שטרם נחתך לה ולי. לפני חודש נסעתי לחו"ל והיא נשארה עם אבא. היא כבר עוד מעט בת שש והלב שלי נשבר בכל פעם שהתקשרתי ושמעתי שהיא בוכה. וידעתי שהיא עם אבא, וידעתי שטוב לה, וידעתי שהכל בסדר – אבל היא ואני – את ההיפרדות בינינו טרם עשינו...

זאת מעין תקופת ביניים בהורות עכשיו. הם כבר גדולים מספיק כדי שנרגיש שהחיים חזרו אלינו, אנחנו עושים דברים לעצמנו, אני כבר לא רק אמא של אורי, רני ותמרה, אני כבר שוב שני בהרבה מאד דברים. ומצד שני – עדיין יש לנו שליטה על מה שקורה איתם. 

וכל הזמן הנדנדה הזאת בלב, בין הרצון שהם יגדלו ויהיו עצמאיים ומשוחררים (וכן, גם משחררים), לבין הפחד המשתק מהרגע שבו הם יהפכו לעצמאיים מדי. בין הרצון שהם יצאו מהבית לחברים ולעשייה, לבין הפחד שהבית יהיה ריק מהם. זהו? נגמר התא המשפחתי? כל כך מהר? הם אוטוטו כבר לא באים איתנו לנסיעות משפחתיות ואני מודה שלפעמים זה נעים וקל (כי כמה אפשר עם הריבים האלה באוטו?) אבל יש בזה גם משהו מרוקן ומפחיד...

תראו, אני יודעת שהבנים הטרום-מתבגרים שלי בועטים וכבר מורדים, כי זה הזמן שלהם עכשיו. עכשיו הם אמורים, כחלק מתהליך ההתבגרות שלהם, ליצור נפרדות מאיתנו, ההורים שלהם. וכדי להצליח למצוא לעצמם את עצמם, מה שנקרא "מי הם בכלל", אני יודעת שהם חייבים פשוט למרוד. ותראו. הם אדירים הבנים שלי, ונהדרים כל אחד מהם בפני עצמו, ואני אוהבת אותם עד טירוף, אבל הם גם בשלב כזה, שהחיים כאן לפעמים נראים כמו "החטא ועונשו". בחיי – לפעמים אני ממש מעוניינת לזרוק את המפתחות ולהתפטר. לא זוכרת שהגדרות התפקיד דיברו על זה שלא רק יאהבו אותי כאן, בתפקיד האמא החמה והאוהבת.

ואיתה זה עדיין לא ככה.

הילדה שלי, כשאני לוקחת אותה בבוקר לגן הנהדר שלה, היא מקפידה על טקס שברון הלב, שבו היא נאחזת בי ובוכה שהיא לא רוצה שאני אלך. שתינו יודעות – וזה גם מדובר בינינו בקול רם, שהכל זאת הצגה שנועדה לסמל את טיב היחסים בינינו. ועל אף ששתינו יודעות את זה, בכל בוקר מחדש נשבר לשתינו הלב, ובכל אחה"צ מחדש אני פוגשת אותה מאושרת, כי באמת, הגן שלה נהדר, אוהבים אותה וטוב לה שם.

אבל בינינו, אם רק אפשר היה, ממש עוד היום, היא הייתה חוזרת להיות התינוקת שלי, משה הקטן שלי, ששוכבת עלי כשאני שרה לה "ובתיבה משה הקטן, ילד יפה ורך", ושתינו היינו מתחבקות חזק חזק וצוחקות ולפעמים גם קצת בוכות. היא באמת החברה הכי טובה שלי.

...

דבש סוכר, ממתק אוצר, ילד נהדר, יומולדת מחר. היום.


בכל שנה בערב שלפני יום ההולדת שלו, עם נשיקת לילה טוב לפני השינה, אני לוחשת לו את המשפט הזה. "דבש סוכר, ממתק אוצר, ילד נהדר, יומולדת מחר". היום הוא בן עשר, המתוק הזה, ולכבודו אני כותבת בול בפוני של יום שישי, חגיגי, עם ריח עוגת מייפל בבית, העוגה שהוא הזמין.
רציתי לאפות לו עוגה מושקעת, שכבות, קצפת, עניינים, אבל הוא ביקש מייפל, והוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. תמיד. הוא לא אוהב הפתעות, מלחיץ אותו, הוא לא נהנה. 

שלושה ימים לפני יום ההולדת שלו הוא לקח יום חופש מביה"ס. הודעה מהמורה שלו: "למה רני לא הגיע לביה"ס?". אני - "כי הוא עושה יום כיף עם אבא לרגל יום הולדתו". אנדי המורה לא פראיירית - "מגניב, מזלטוב, אבל היומולדת שלו ב-9/12 והיום ה-6/12". ואמא של רני לא מתבלבלת - "כן, היה לו חשוב להפסיד בי"ס, אבל אל תדאגי, הוא נסע לדרום עם אבא ולבש חולצת בי"ס". אנדי פרגנה, אל תדאגו. 

אז גור השזיפים שלי - היום הוא בן עשר. הוא נולד עם הבית שלנו. שלושה ימים אחרי שעברנו לבית החדש שבנינו, שלושה שבועות לפני הזמן, החליט שבבטן סבבה אבל נראה שבחוץ העולם מעניין יותר. ילד אקסטרים, לא פוחד מכלום, חקרן אמיתי, רגיש ומיוחד מאין כמותו. ומצחיק. כמה שילד מעופף יכול להצחיק. ילד עם center, עם עולם פנימי מדוייק, עם חשיבה אחרת. ומצחיק. כל הזמן הוא מצחיק. והכי אני אוהבת בעולם שהוא כותב בשגיאות כתיב. מתה על השגיאות שלו, הן מצחיקות כמוהו, מיוחדות, רואים את העולם הפנימי שלו עובד בבחירה מסויימת של אותיות, רואים שהוא מדמיין איך מילה צריכה להישמע - וככה הוא כותב אותה. באמת!

ואיזה שיר אני אבחר לגור שלי ליום ההולדת שלו?
שיר של יום חולין להיום - Kutiman - GIVE IT UP. ברור! הילד המהמם שלי אוהב את השיר המקסים הזה. הוא מת על הילדה המנגנת פסנתר. הוא מת על קותימאן. הוא ילד אדיר פוצי שלי. מזל טוב קוף בננה של אמא, אני אוהבת אותך בלי סוף, ילד שלי מוצלח!

שבת שלום,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

...

אמא של זזי, אפשר לבוא לשחק עם זזי?


הוא לא הפסיק לזוז בבטן, אז קראנו לו זזי. בבטן, תירגעו. כשהוא נולד - שני דברים קרו אצלי בגוף ובלב - וקיבלו שם תודות לדודה תמר שלו, שכבר היתה אמא לפני. האחד - תמר אמרה שבהריון אפשר להפסיק להכניס את הבטן. אני כמובן עפתי על העצה הזאת אחרי שמגיל 12 רצוף, כולל מתוך שינה, הכנסתי את הבטן. הבעיה התחילה כשהוא נולד. מה עושים עם הבטן הזאת? אבל זה ליום אחר...
הדבר השני שקרה - ושדודה תמר נתנה לו שם - עם האמהות - נולדו גם ערימות, ערימות בלתי נגמרות של ייסורי מצפון.
הוא אוטוטו בן 13, הילד שלי הבכור המתוק והמהמם, ואני אוטוטו 13 שנה רצוף עם ייסורי מצפון. מכניסה את הבטן ומתייסרת. מתייסרת ומכניסה את הבטן. 
שיחות עם חברות ואחיות מגלות לי שאני כמובן לא לבד בזה, ושהבעלים שלנו - AKA האבות שלהם - ממש לא נושאים כמונו את המטען החורג הזה. זאת פריבילגיה ששמורה רק לנו, האמהות. ועל אף שאני תמיד מאמינה ואומרת שלשתף ולחלוק מאד מקל כי אני לא לבד בזה - וואלה - מתייסרת.

כשהייתי בת 16, קצת יותר או קצת פחות, לא משנה, גיל ההתבגרות, קיבלתי ספר שעד היום אני אוהבת מאד מאד ושליווה אותי בכל שנות התבגרותי. אני חושבת שהוא סוג של מקבילה עברית לתפסן בשדה השיפון ובתור שכזה - נמצא מבחינתי בפנתיאון. "מה שגור הגורילה צריך". קראתם? לא קראתם? כדאי! גם לכם, גם למתבגרים שבסביבתכם. ממש!
אני רוצה לקרוא לכם קטע מקסים מתוכו, שמדי פעם מזכירה לעצמי כמה הוא תמצית הכל ואזור לשכוח. קבלו:

"...נעם סיפרה לי שגורים של גורילה (נדמה לי שהיא אמרה בייבי גורילס, בטח בהשפעת רוברטו שבקושי יודע עברית) מתים, אם לא נוגעים בהם מדי פעם. אפילו אם נותנים להם לאכול כמו שצריך, הם מתים אם לא מחבקים אותם לפעמים. למרות שזה כל כך הגיוני ומובן מאליו, כי באמת מה כבר יותר חשוב מקצת תשומת לב ואהבה, זה הדהים אותי. עד אז חשבתי לי בטמטומי שהם ניזונים מאור שמש וחלב...".

וגור הגורילה שלי, המתבגר והנוהם כבר, אתמול בערב כעסתי עליו, האמת שהוא לא היה אשם, לפחות לא לגמרי, בלילה ייסר אותי המצפון ובבוקר התנצלתי בפניו, אנחנו כל הזמן בריקוד הזה, צעד קדימה, שניים אחורה, בדיוק השבוע אמרתי לערן ששמע אותנו מדברים ("את באמת מבינה מה הוא אומר?") שאני אשכרה דוברת שלוש שפות: עברית, אנגלית, והשפה של שני הבנים המתבגרים שלי, שאותה אני רק באופן חלקי מבינה, לדבר ממש זה כבר סיפור אחר. רכישת שפה ברמת שפת-אם זה עניין של חלון הזדמנויות שנסגר סביב גיל 14 פלוס מינוס, למדתי את זה בתואר הראשון ואני זוכרת עד היום, ואני הרי פספסתי כבר את חלון ההזדמנויות הזה...
אבל בתוך השפה שאני לא מבינה, והציונים והמבחנים ואנחנו שיושבים להם על הראש, חייבת להזכיר לעצמי את החום והרוך, אפטר אול הם הבייבי גורילס שלי, ואני אוהבת אותם יותר מהכל, וזה הכי, הכי חשוב!

שיר של יום חולין להיום - No Doubt - Just A Girl. יש אנשים שאני מכירה ולא מכירה דרך רשתות חברתיות וקבוצות שאני חלק מהן במידה כזאת או אחרת, ובתוך האנשים האלה יש כמה שנכנסו לי ללב. אחת מהם היא סיגל, ויש לה היום יומולדת, אז הזמנתי אותה, שגם חברה שלנו כאן בבול בפוני, לבחור את שיר היומולדת שלה - והשיר שלכם להיום.
לכבוד סיגל - מזלטוב יקירה, שתמיד תהיי מאושרת, קבלו שיר מפתיע, פופ במיטבו...

תהנו לכם,

שהיום הזה יהיה מעולה!

...

הסיפור המדהים שלא קרה, על הילד כש ואמא שלו המשוגעת


פעם היה ילד. ולילד הזה קראו כש. הילדים האחרים הציקו לו די הרבה. ילדים לא אוהבים שמישהו שונה מהם, והם לא הבינו למה להם יש שמות רגילים, ולכש קוראים כש. "מה זה השם הזה?" הילדים האחרים היו שואלים אותו. וכש היה מסביר להם בסבלנות, שאמא שלו תמיד אומרת שכשאחרים יצטרכו לכתוב או להגיד משפט שמתחיל ב"כש..." - הם תמיד יזכרו להתחיל אותו ב"כש..." ולא ב"ש..." כמו הרבה אחרים שטועים, רק בגלל שהם לא מכירים את הילד כש.

אז כמו שאתם מבינים, אמא של הילד כש היתה קצת מוזרה. היא די הקריבה את הנוחות של הילד שלה, הילד כש, על מזבח אהבתה לעברית הנכונה. אבל לילד כש לא כל כך היה אכפת, כי גם הוא אהב שמדברים וכותבים נכון. והכי הוא אהב את הספרים של מאיר שלו, שאמא שלו היתה מספרת לו תמיד, כש... כש... כש... הם היו יושבים ביחד, על מדרגות הבית שלהם, טובלים עוגיות פתי בר בתה, או מערבבים נסקפה, או סתם מדברים וצוחקים ביחד.

סיפור שהמצאתי חברים. מקווה שאהבתם. 

והיום. בפינת האסקפיזם היומית. שימו לב, ממתק מארץ הממתקים. מה דעתכם על מאור כהן, איגי דיין, חמי רודנר ועוד רבים וטובים, בחינם, ברצף אדיר של הופעות. אז יש כזה. פסטיבל אינדי 100
בעירתחתית חיפה, אתמול, היום ומחר. מרתון של  100 הופעות פתוחות לקהל ללא תשלום.
אירוע שבטוח יהיה מדהים, ואנחנו בטוח נהיה שם (אמא - מניחים מחר את הילדים אצלכם, סגור?).
.
ושיר של יום חולין להיום מתי כספי - אליעזר בן יהודה. 
טוב, ברור שאחרי הסיפור על הילד כש ואהבתו לשפה העברית, השיר הזה הוא מתבקש. אני אוהבת אותו מאד מאד, וירון לונדון, מלך השפה העברית, הוא יודע לכתוב, ומתי כספי יודע לשיר, אז מה אני אגיד לכם... 

תהנו לכם, 


ושהיום הזה יהיה מעולה
Loading...
Loading...