אהבה, נו. כמה שירים, כמה סיפורים, והלב הזה שלא ידע מרגוע

...

...וזה לא רק החלב, יש איזה משהו חמוץ פה

שמעו סיפור. לפני כמה ימים הייתי בכינרת. הכינרת, אתם יודעים, איפשהו בצהרים מתחילות רוחות חזקות ואז היא סוערת לכמה שעות. רוח חזקה וחול בעיניים והתכווצות והתכנסות אל תוך האוהל. אם מצליחים לעבור את השעות האלה מבלי להישבר ולחתוך הביתה, מגיעה שעת רצון. שעות נהדרות של שקט מושלם, אור שקיעה זהוב על פני המים, פכפוך שקט של הגלים, ואין רוח, ואין סערה, האוויר נעים והיופי אינסופי.

לפני כמה ימים הייתי בכינרת. ואחרי הסערה, שאותה שרדתי מצונפת באוהל עם מחשבות הכפירה הרגילות, הגיע שעת הרצון והשקט, ואני לקחתי את עצמי לטיול על המזח הקטן שנכנס אל תוך המים. והמים - אור זהב האיר עליהם, אור ממכר של שקיעה, ופתאום קפץ מולי דג. דג גדול, זהוב, מאד לא אופייני במראהו לסביבת הכינרת, ומיד תפס לי את המבט. ואז, בחיי, הדג המיוחד הזה התרומם מולי ואמר לי "יש לך משאלה. אבל לא שלוש, כי זה החיים כאן, לא אגדה, רק משאלה אחת יש לך". הוא היה, כמו שאתם מבינים, דג ממוקד מטרה, ומיקד לי את המשאלה. "לא, את לא יכולה לבקש עכשיו טיול מסביב לעולם. את יכולה, אבל, לבקש ממני לפטור אותך ממשהו. כל דבר, אז תחשבי טוב טוב מה הכי יושב עליך. 'בבקשה תפטור אותי מ...'. קחי את המשפט הזה ותעשי איתו מה שבא לך. אני כאן כדי לפטור אותך מ...".

ואני, שמזהה הזדמנות לחשבון נפש של חיים שלמים, מחליטה לשים בצד את הטריוויאליים של בבקשה תפטור אותי מבישול ארוחות צהרים, קיפולי כביסות, מסיבות בגן, לחכות בתורים, ועוד כהנה וכהנה מטלות הוריות ואנושיות משמימות, ביקשתי ממנו, מהדג הנדיב שלי, שיפטור אותי מתחושות ההחמצה. מלחיות חיים שלמים עם התחושות של מה שפספסתי.

והתחלתי. בכיתה ז', כשקראתי את "בחזרה מטואיצ'י", נשבעתי לעצמי שמיד אחרי הצבא אני עושה את דרום אמריקה. ולא. לא קרה. השתחררתי מהצבא, מיהרתי להיכנס לעולם המבוגרים, תואר ראשון וכל המסביב שלו, ולא עשיתי את דרום אמריקה. וגם לא את המזרח. לפחות לא בפורמט של הטיול הגדול של אחרי הצבא. נגיעות נפאל פה ושם רק העמיקו את תחושת ההחמצה הגדולה של חיי. החמצה מספר אחת. באמת הגדולה ביותר שלי עד היום.

אבל דג זהב שלי, לא עשיתי את הטיול הגדול כי כנראה שזה לא התאים לי אז. ואני תמיד אוכל לעשות את זה. זה יהיה אחרת מבגיל 21 אבל עדיין יכול לקרות. אז שחרר אותי בבקשה מתחושת ההחמצה הזאת.

והנה עוד אחת. שנים חייתי בתחושת החמצה על מיונים לתכנות מחשבים לפני הצבא, שלא הלכתי אליהם. ולא הלכתי כי כל עולם המחשבים היה אז עלום בשבילי, עולם בחיתוליו. לא הלכתי כי חשבתי שמה לי ולמחשבים. ואז הגיעו שנים של תחושות החמצה, כי מי יודע? אולי יכולתי להיות גאון מחשבים ולעשות ים כסף בהיי-טק? זאת תחושת החמצה שכבר לפני שנים עזבה אותי. כבר עבדתי בהיי-טק וכבר בחרתי בעצמי שזה עולם שאני לא רוצה להיות חלק ממנו. דג זהב שלי, חסכתי לך וי. איך אני?

אבל הנה עוד אחת, גדולה. תחושת ההחמצה על זה שהתחלתי לרוץ רק בצבא. כן, זה נכון שכל תקופת התיכון הייתי בחרדת ספורט, פשוט אחת שאין לה כושר בשיט וכל מה שהיא יודעת זה להתנשף למוות ולהביט בקינאה בבנות שהיו עושות ריצת אלפיים כאילו הן עומדות מול המראה ומסתרקות. הייתי בת 27 בפעם הראשונה בחיי שרצתי ארבעה קילומטר רצוף ובת 41 כשרצתי חצי מרתון לראשונה, ולא פעם אני מסתובבת עם תחושת החמצה, על למה לא הייתי כזאת ספורטאית קולית בתיכון. בבקשה דג, עזור לי לעוף על עצמי, שכאן ועכשיו כן עושה את זה.

כמו שאתה רואה דג, אני מלאה בתחושות האלה. מכירים את זה שאתם מפצים את עצמכם דרך הילדים שלכם על דברים שהחמצתם בעברכם? אז אני. כל החלומות שלי על פסנתר, וריקוד בלט, ולמה לא התמדתי בנגינה בחליל צד, ולמה לא התחלתי לרקוד בגיל שלוש ולא רקדתי עד הצבא, ולמה בגלל זה אין לי את היציבה הזקופה הזאת, של הרקדניות, שתמיד הערצתי, כל החלומות האלה מתנקזים עכשיו אל הילדה שלי. תמרה כבר יודעת שאין לה ברירה, היא לחוג בלט הולכת כבר מגיל ארבע, ואין דבר כזה לפרוש. עם הפסנתר עדיין לא התחלנו אבל גם תורו יגיע. אולי ככה אני אפטר מתחושת ההחמצה הפרטית שלי בהקשר הזה. 

תוך שאני מדברת ומדברת עם הדג, פתאום שמתי לב שהוא כבר מזמן צלל ונעלם ושהשמש כבר שקעה ונהיה חשוך. אז הסתובבתי וחזרתי אל הזולה שלנו, אל המדורה, אל השירים והגיטרה. ודבר מעניין קרה בדרך. פתאום הבנתי שכשדיברתי בקול רם עם הדג שהיה או לא היה, על תחושות שהיו שם מזמן, פתאום שמתי לב שהן כבר ממש לא כאן איתי, כל תחושות ההחמצה האלה. חוץ מדרום אמריקה. והודו. אבל זה יגיע, בחיי.

Loading...
Loading...