סיפורי משפחה, אמהות, הורות, פה ושם גם תלונות, אבל רק באהבה


 

...

הכינים עולות ראשונות

 

יש את העניין הזה עם חיות מחמד. בחורה מכירה בחור, הם מוצאים חן האחד בעיני השניה, פה מטיילים, שם הולכים לסרט, מחליטים להתחתן, מפה לשם נולדים ילדים והופ - אנחנו משפחה. ואז מגיע העניין הזה עם חיות המחמד. בהרבה משפחות הילדים נורא רוצים כלב (איכשהו עוד לא שמעתי על ילדים שנורא רוצים חתול. לא יודעת, אולי זאת רק אני), אבא בדרך כלל לא ממש מתערב בדיון, אמא בדרך כלל לא מסכימה עד שאין לה ברירה, ואז, לאחר תחינות רבות, הכלב מגיע. ההתלהבות גדולה בהתחלה אבל די מהר מתחילה עונת הבליי-בלייד, או הסופרגול, או כל עונה אחרת שמסיחה את הדעת מהחמוד הזה שנהיה חלק מהמשפחה, ואמא בדרך כלל הופכת למטפלת העיקרית בכלב.

אמא לא מתלוננת כי איכשהו קורה שהיא בסוף התאהבה בו, והופ - אנחנו משפחה מורחבת. לפעמים מצטרף עוד אחד, לפעמים גם חתול, כשהלב כבר נפתח אז הוא נפתח.

 

וכן, זאת כמובן הכללה גסה לטובת נוחות הדיון. ברור שבמקרים רבים הגיע הכלב עוד לפני הילדים. לפעמים אפילו לפני הזוגיות, כלב שהוא בחזקת נדוניה.

אצלנו במשפחה, לאורך שגרת חיינו ארוכת השנים, תמיד החיות הגיעו אלינו. מעולם לא קרה שנסענו לכלבייה לבחור לנו איזה פוצקי חמוד. אני חושבת שאולי זה קשור לפחד מהמעמד שבו אתה אמור לבחור אחד עם עיניים עצובות מתוך הרבה עם עיניים כאלה, שיישארו מאחור. מעולם גם לא חשבנו שנקנה כלב. נראה לנו איכשהו לא מוסרי, שבעוד שכל כך הרבה נזנחים, נזרקים בלי בית, אנחנו נשלם על כלבים גזעיים עם תעודות רק בגלל שהם כאלו. ותמיד, כמו שאמרתי, החיות הגיעו אלינו. נטשה הושארה אצלנו למשמורת למשך שלושה חודשים, שהפכו לשלוש שנים, שהפכו לשלוש-עשרה שנה, עד יום מותה. פיפא (כן, על-שם התאחדות הכדורגל העולמית) פשוט הושאר במושב מורעב ועייף בימי מבצע "צוק איתן" ומצא את דרכו אלינו. אהבה ממבט ראשון. וגם החתולות - לילי והשניה - פשוט הגיעו.

 

אנחנו מקבלים אותן באהבה בדרך כלל, את חיות המחמד שלנו, ומכניסים אותן בחום אל חיק משפחתנו, אבל מה עושים עם החיות שמגיעות בלי הזמנה, ושלא נכנסות תחת קטגוריית ה"מחמד"?

מהספר המקסים "החיים הסודיים של הדבורים" שקראתי לפני אי-אילו שנים, לקחתי פעם תובנה, שהדבורים, כשהן מרגישות שאוהבים אותן, לעולם לא יפגעו במי שאוהב אותן. טוב, אני לא כזאת רוחנית אבל מאז אני מיישמת את זה, ותשמעו, זה עובד. אני מסתכלת עליהן בעיניים מצועפות מאהבה, והן בתמורה לא עוקצות אותי. אז אולי בכלל יש חיים סודיים לחיות הקטנות האלה, שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם? אולי הן מנהלות חיי קהילה, יחסי חברות, תקשורת, מעגלי שיח, קבוצות וואטס אפ, יו ניים איט, ואנחנו רק מתייחסים אליהן בהקשר המצומצם של איפה זה פוגש אותנו?

 

כל ההקדמה הזאת היתה בשביל לספר לכם איך אנחנו כאן בבית מנסים להשלים עם חיית הלא-מחמד-בכלל שמתעקשת להגיע אלינו שוב ושוב ושוב. כן נו, הכינים. אלו שלא נפט וחיתולי בד (ילדות נשכחת), לא רוזמרין, לא סרקל ולא שום דבר אחר לא מזיז להן, הן פשוט באות אלינו ונשארות, על אף שממש לא מתקבלות בחום ובאהבה.

וככה ערב אחד, בעיצומו של סשן סירוק שגרתי, חשבנו שאולי ננסה להבין מה בעצם הסיפור שלכן, כינים, וסיפרנו ביחד - תמרה ואמא (אני) סיפור קטן שעשה לנו סדר בראש. את פרטי הפרטים אני אחסוך מכם, אחרי הכל כשאמא ובת מתחילות לרקום סיפור בינן ובין עצמן, הגבול הוא אי שם, אם בכלל. אבל בגדול, יש לנו איזו תובנה, ואני חושבת לשתף אתכם בה. אולי גם אתם תבינו פתאום מה הסיפור שלהן. וזה הולך ככה:

(רגע! אזהרת מסע! עכשיו אתם ממש נכנסים אל נבכי הנונסנס שלנו ואם זה טו מאץ' בשבילכם, כאן המקום להיפרד כידידים, ותזכרו שיש לי גם צדדים רציניים, בחייאת!).

 

ובכן, קחו אוויר, ובואו ואספר לכם את סיפורן של הכינים - ולמה אנחנו נאלצים לפגוש אותן בכל ערב מחדש.

נכון שתמיד כשאתם מלווים את הילדים בבוקר לתחנת האוטובוס שלוקח אותם לביה"ס, לילדי כיתה א' שמורה הזכות לעלות ראשונים? אה, אתם לא מלווים אותם לתחנה? זה רק אצלנו? אוקיי. אז אצלנו הורי ילדי הכיתות הנמוכות מלווים את ילדיהם הרכים לתחנה, מנופפים להם לשלום וגם עושים להם פרצופים, ובינתיים הילדים הגדולים יותר קצת דוחפים וקצת מחכים לתורם ובסוף גם הם עולים.

אבל מה שמסתבר, זה שבכלל, הראשונות לשים את התיקים הקטנטנים שלהן בטור מסודר בתחנה בטרם האוטובוס מגיע, הן הכינים. וכשהנהג פותח את הדלת, הן הראשונות לזנק ולתפוס לעצמן מקום טוב, בספסלים הראשונים (אוהבות לראות את הדרך בחלון הגדול של הנהג), על גבי משענות הראש, ששם אף אחד לא מסתיר להן.

אלא מה? מיד כשהנהג מתחיל לנסוע, הן פתאום פוחדות. המהירות הגבוהה, הרוח, הרעש של הילדים באוטובוס… אז הן נותנות זינוק אל הראש הקרוב ביותר - הראש שנשען על אותה המשענת, ומחזיקות חזק חזק בשערות, וזהו. היתר, כמו שאתם כבר מבינים - קורה בכל ערב אצלכם בבית. זאת התובנה שלנו, וזה ההסבר ההגיוני ביותר מבחינתנו לכך ששוב ושוב הן חוזרות. 

 

"שוב את מתגרדת?". כן. וגם מחר כנראה.

 

...

מישהו אוהב אותי מרחוק

נומופוביה - מכירים? לא מכירים? נעים מאד - כמעט בטוח שגם אתם חברים של המילה הלא מוכרת הזאת. נומופוביה היא התמכרות לטלפון. אני לא כאן כדי לספר לכם כמה זה רע ומה לעשות כדי להיגמל. אני כאן כדי לספר שגם אני...

יאללה, שנפתח את זה? שנניח את זה כאן? קוראים לי שני ואני מכורה לטלפון. היום זה כבר לא בדיוק לטלפון, זה המכשיר הזה, המחשב הזה, שמרכז בתוכו את כל הפונקציות שבהן אנשים יכולים להראות לי שהם אוהבים אותי.

כי זאת הרי, בינינו, הסיבה להתמכרות הזאת. כמה פעמים ביום, לא, סליחה, כמה פעמים בשעה, אתם בודקים את הטלפון? אם מישהו התקשר, אם מישהו שלח הודעה, אם יש איזה עיגול אדום בפייסבוק, שמאותת שלמישהו אכפת ממני עד כדי כך שהוא הציע לי חברות, או החמיא לי בלייק, או אפילו, מה אתם יודעים - שלח לי הודעה פרטית, אישית, רק בשבילי!

מכירים את זה שאתם יושבים עם מישהו, שבאמת באמת אכפת לכם ממנו, ובאמת באמת שהשיחה ביניכם חשובה, וקולחת, ומעניינת, אבל אז יש את הרגע הזה... הצליל המיוחד של הודעה בטלפון. לרוב וואטסאפ. ברור שוואטסאפ! הודעות SMS זה כ"כ 2004... הודעות SMS מגיעות רק מהמוסך, או ממפלגת העבודה, או ממרכז מזון כפר תבור...

אתם רוצים להיות מנומסים, מנסים להתעלם מהצליל שנגע במאחורה של המוח. מספרים לעצמכם שהוואטסאפ יחכה, שפעם לא היו טלפונים ואפשר היה לשבת לדבר עם חבר לשיחה ארוכה בלי הפרעה והעולם התנהל והכל היה מעולה, ובכלל, אתם לא מנתחי ראש באיכילוב, אז מה כבר יכול להיות כ"כ דחוף בהודעה הזאת?

אתם והחבר ההוא, מהשיחה החשובה והמעניינת כל-כך, ממשיכים במקום שבו הפסקתם, אבל שניכם יודעים שהרגע ההוא אבוד. שזה כבר לא זה ביניכם. יש מישהו אחר, זה לא אתם, זה הוא...

מצליחים להעביר במקרה הטוב עוד כמה דקות, וכשהמישהו היקר לליבכם שיושב מולכם עם הבירה שלו מרים רגע את הראש כי בדיוק יש לו אפצ'י - זה הרגע שחיכיתם לו. חוטפים את הטלפון, חייבים לבדוק מי זה שם, אוהב אותי מרחוק...

אגב, כל העניין הזה התחיל הרבה לפני עידן הסמארטפונים, הרשתות החברתיות וכל הטכנולוגיה הזאת. עכשיו הוא רק נורא בולט לעין, אבל סיפור קטן מהעבר הדי רחוק שלי, להמחשת המובן מאליו - זה תמיד היה שם. קבלו:

אני בקיבוץ, בבית של ההורים אבל לא גרה איתם, כי קיבוץ וזה... מתקשרת לחדר שלי, לבדוק אם מישהו השאיר לי הודעה (אנחנו מדברים על טרום עידן הפלאפונים, כן?).

זה הולך ככה: מתקשרת, מצלצל, מצלצל, מצלצל ואז... אם מישהו אהב אותי היום יש צליל כזה, מיוחד, להודעה. "גלינג-גלונג" מרגש. אבל אם לא - אם אין לי הודעה? אם לא אז האישה הרעה הזאת שבתוך הטלפון, אומרת "אין לך הודעות!" ואני רק שומעת אותה אומרת "אין לך חברים!".

אז זהו, הנחתי את זה כאן, ועכשיו אתם יודעים עלי. קוראים לי שני, ואני נומופובית. מכורה לטלפון.

אה, וגם לחברים.

 

ושהיום הזה יהיה מעולה!

...

על אנשים וחיות

יום שישי בסוף הערב. רגע, סוגריים, אתם יודעים, המונח "יום שישי" הסתבך לי בראש לגמרי בשנים האחרונות. אצלנו בכור מחצבתי - יום שישי הוא יום שישי, ברור. או. אבל מסתבר שלא בכל מקום זה ככה. אצל הדתיים - אין חיה כזאת יום שישי בערב. קוראים לזה "ערב שבת". אז איך לקרוא לזה שירגיש לי נכון? כי דברים השתנו לי בראש בשנים האחרונות וזה...? לא יודעת, האמת... סגרתי סוגריים, חוזרת אל הסיפור שלשמו התכנסנו. ערב שבת. יום שישי בערב. לא משנה. סוף הערב. הילדים מתארגנים ללילה טורקיז. לא יודעים מה זה לילה טורקיז? אוקיי, מונח שהומצא כאן, במשפחת הדר הצעירה, אצל חבורת בני-הדודים הבלתי נלאית. לילה טורקיז זה לילה לבן שהתבלגן כי כולם נרדמו לקראת סופו ומאחר והם יודעים מראש שזה מה שהולך לקרות - הם קוראים לו מראש לילה טורקיז... 

אז ערב שבת. ולילה טורקיז. ואנחנו מתכוננים לצאת החוצה לקפה אחרון לאור ירח לפני שסוגרים את הלילה בגיזרת המבוגרים. ליל ירח מלא והכל שלו ורגוע ופתאום אני מזהה תנועה חשודה. מה זה תנועה חשודה? משהו עצום בגודלו, נשימה עמוקה ו... "מוקי יש כאן עקרב ענק בתוך הבית!".

כאן המקום לפרגן לעצמי ולציין, שאני לא מהז'אנר שצורח או מטפס על שולחנות. מה שכן, התיישבתי על הכיסא הכי גבוה בבית, ואיכשהו יצא שהרגליים גם הן לא גלשו כהרגלן לרצפה, מצאתי שיותר נוח הערב להרים אותן אל הכיסא שמולי.

האיש שלי, מושבניק מסוקס, הופך מיד את האירוע לאתגר לימודי עבור הילדים, אני רק מתריעה מראש שלא יעלה על דעתו להראות לי את התוצר עם תום השיעור. הוא מצמיד אותו לקיר, מקרב אליו צנצנת ובתוך שניות הבחור סגור אטום מוכן למשלוח - לא כאן, לא אצלנו, מה שיותר רחוק.

מה עכשיו? להרוג אותו? מה פתאום? לא יעזור, לא חינוכי, יש כאן עוד מאות כאלה מן הסתם, אנחנו הרי גרים בבית שלהם ולא הפוך, ושכנים טובים צריכים ללמוד להסתדר...

בסוף הוא הושלך אל הוואדי. בינינו - אני לא מפרגנת לו לגור לידי, הוא גם מזכיר לי את מה שאני מנסה להדחיק כל הזמן - שעם כל קיץ שיחזור יחזרו גם הנחשים, והעקרבים, וכן, זה נפלא לחיות במושב, אבל יש לזה מחיר. "נשל הנחש", אם לסכם את המחיר בנימה פיוטית. מצד שני, זה מחיר שאני כנראה מוכנה לשלם. נראה לי הרבה יותר מאתגר לגדל ילדים בעיר למשל...

...וכשעלה הבוקר ערמנו מזרונים ומחצלת וערימת ילדים על הדודג' ונסענו לרמת סירין, ורבצנו שם שעות ארוכות, פיקניק בטבע, להרגעת הנפש הרכה של ילדים שנצמדו זמן רב מדי למסכים בשבת שעברה. כי בשבת שעברה, תודה ששאלתם, לא יצאנו מהבית והיה קשה. ילדים, מסכים, בית, אפס מעשה - שילוב לא טוב בעליל. באחריות הורית על מצב האומה, הבנו שזה בידיים שלנו, ושאם רוצים לצאת מהשבתות האלה נינוחים - "אוהב להיות בבית" זה רק כשאתה כבר לא ילד. עת התה והלימון והספרים הישנים עוד תגיע. לא כאן, לא עכשיו. צאו לכם, אפרוחים רכים שלי, צאו אל המרחבים לפני שאבא ואמא יאבדו את זה לגמרי.

כשאתה גם בטבע וגם בשבת, זה זמן שמאפשר לראות דברים באופן הפחות טריוויאלי שלהם. אנחנו בפיקניק שלנו, בנינוחות שלנו, ביצים קשות (פיקניק, נו, איפה עוד אוכלים ביצים קשות?) - וכמה צרעות עפות אלינו ומיישבות להן בנחת על "הצהוב של הביצה". אז ככה... אפשר לנסות להעיף אותן, אפשר לנסות לזוז משם, אבל אפשר גם - וזאת האפשרות שבחרנו לנו - פשוט לעצור ולחוות את הרגע הזה כמו שהוא. לראות מה יקרה בלי להפריע.

מה למדנו? למדנו שצרעה היא חזקה מאד, היא מתמודדת לא רע בכלל עם פירורים בגודל שלה עצמה. למדנו שהיא אוהבת ביצה קשה, ולמדנו שכשהיא שבעה היא פשוט עפה משם וזהו. ולנו היה רגע של נשיונל ג'אוגרפיק, והיתה שבת רגועה, עם ריח של סתיו באוויר.

שתהיה לכם שנה מעולה!

 

 

...

דוקטור, תציל אותי!

מוקי כבר לא יכול לשמוע אותי נושמת בקול רם (מדי). ענתי אומרת שיש לי יכולת להעביר מצוקה אמיתית בחיוך. מוקי אוחז בתפקיד המפרנס העיקרי של הבית. ענתי אוחזת בתפקיד אמא בחופשת לידה עם שלושה ילדים בבית באוגוסט. אני חושבת שזאת תמצית ההבדל.

כשתקראו את זה, הסערה כבר תשכך. עד שהאדמה תרעד שוב (ממש מעבר לפינה, קוראים לזה חגים), אתם תנשמו נשימות שטוחות, שקטות, ותלקקו את הפצעים שלכם בשקט. ותנסו לשכוח, לא לדבר על זה לרגע, לעצום עיניים ולא להיות שם.

בעיניים של הילדים שלכם, נגמר להם החופש הגדול. בעיניים שלכם – שוב ניצלתם. שוב צלחתם את אוגוסט ונשארתם בחיים.

לפני כמה ימים שמעתי ראיון בגל"צ עם איזו סבתא מלאת חיים שעלתה על סטארט-אפ. היא עושה קייטנת נכדים. יש לה ארבעה ילדים ובערך פי שלושה נכדים, והיא ובעלה כבר ארבע שנים מנשימים יום יום מחדש את הילדים שלהם, ומספקים לנכדים תעסוקה אמיתית. קייטנה של חום ואהבה, פעילות ויצירה, סבא וסבתא, שוקו ולחמנייה – ושקט בגזרה של אבא ואמא.

ופתאום זה היכה בי. איך? איך זה יכול להיות שאף אחד לא הרים את הכפפה עדיין? איך אף אחד לא זיהה את הצורך האמיתי שיש כאן, בימי יולי-אוגוסט החמים מדי? 

איך אף אחד לא יזם עדיין קייטנת קבוצות תמיכה לאימהות? חברים, שימו לב, זה כסף זרוק על הרצפה, יש כאן צורך הרבה יותר גדול מקייטנות אוגוסט לילדים אם תשאלו אותי. ויש לי אפילו אוסף של רעיונות למה נעשה שם. קבלו:

תהיה לנו סדנת ג'אגלינג – אנחנו הרי אמורות לג'נגל בעיניים עצומות עם יד קשורה מאחורי הגב ולמצוא תעסוקה למקבץ משועממים בגילאים שונים, תוך כדי עבודה ותוך כדי בישול ארוחות ותוך כדי כביסה, ניקיון, הפרדה בין ניצים ושמירה על שלום בית יחסי בינינו לבין האיש שאתנו. 

תהיה לנו גם סדנת ונטילציה וקללות – בעיני רוחי אני רואה שולחנות עגולים, מעגלי שיח וקיטורים, סביב כל שולחן יושבות אימהות ומוציאות, ומוציאות ומוציאות. מוציאות את הימים הארוכים, החמים, המשועממים. את ערימות הכלים בכיור שהיה נקי אתמול בערב והתמלא שוב במהלך הלילה. את "משעמם לי". את מה שאמרו לי המתבגרים שלי, ואיך הם מרשים לעצמם לדבר אלי ככה, ואיך בכלל אפשר להבין מה הם אומרים, כשהם ממלמלים את זה בשפה המהירה הזאת שלהם... בשביל מה זה טוב? כדי שנדע שאנחנו לא לבד. כדי שנדע שלא רק בבית שלי זה ככה. כדי שנקבל כוח מצרת הרבים וכדי שנצליח לצחוק ביחד על הילדים שלנו, כי מה יישאר לנו אם לא נצליח לצחוק?

חוצמזה, נעבור ביחד גם סדנה של ניקוי המצפון ההורי, שם נספר לעצמנו סיפורי גבורה על עשרים דקות ביום שבהן שיחקנו איתם משחק קופסה ומיד העלנו את התיעוד לפייסבוק כדי להוכיח לעולם, אם לא לעצמנו, שאצלנו בבית יש גם רגעים חינוכיים בחופש הגדול.

ואז נדבר פרקטיקה. איך מתמודדים עם "משעמם לי" הישן והטוב? כמה הוא ישן, המשעמם לי הזה? ישן כל כך שהגיס שלי, שכבר נושק ל-50, כשהיה אומר לאמא שלו בילדותו "משעמם לי", היא הייתה אומרת לו "אז תדפוק ת'ראש בקיר". בעיני, אם תשאלו אותי – עצה ישנה ועדיין מעולה. לא יועיל, לא יזיק. אולי הראש בקיר והכוכבים שירחפו מעליו, ייתנו כמה רעיונות יצירתיים...

וכמובן – אי אפשר בלי – קורס עזרה ראשונה. כן, החייאה זה חשוב אם משהו דרמטי קורה לילדים, אבל בל נשכח שבקייטנה הזאת הנושא הוא אנחנו, האימהות. אז עזרה ראשונה של אימהות – שימו לב שימו לב – ציפרלקס! כדור קטן וטוב שאני לא מכירה אף אחד שמת ממנו, אבל מכירה לא מעט שאיימו לחתוך מכאן אם לא הוא. רגע של רצינות – ביקור קצר אצל רופא המשפחה שלכן ואתן רגועות כמו חתול אחרי גביע שמנת.

עכשיו כשאתם קוראים את זה, עם שוך הסערה, כשהילדים שלכם כבר חזרו למסגרות והשקט חזר לשרור במעונכם, אתם עלולים בטעות לחשוב שהשקט של הסתיו והחצבים כאן כדי להישאר. כי זה מה שתמיד קורה לנו. אנחנו שוכחים שניה אחרי שנגמר ונזכרים שוב מאוחר מדי, רגע אחרי ששוב אנחנו מוצאים את עצמנו בלופ הזה. אז בואו אגלה לכם – זה לא סתם שבוע רגיל שם מעבר לפינה. יש המכנים אותו "חוה"מ סוכות" אבל האמת, לפרצוף, היא שיש לנו עוד שבוע שלם, כן, שבוע שלם, עם הילדים בבית, ועם החבר הכי טוב שלהם – "משעמם לי". 

אז איך אומרים הפריקים? תנשמו את זה...

שיר של יום חולין להיום - חור בלבנה - רוקפור המרגשים והמזכירים נשכחות. "באור חיוור, במלכודת השעה, בא מלאך, תראו מה יש לו ביד...".

יאללה חביירים, שהיום שלכם יהיה מעולה!

...

על זוגיות, הורות וחיות אחרות

(מתוך גיליון יולי של "חיים בעמק")

לילי בדיכאון והשנייה רזה כמו אני לא יודעת מה. לילי בדיכאון כי השנייה נהייתה אמא ולילי – היא אף פעם לא תהיה אמא. 

לשנייה נהיה מבט כזה... בהתחלה גאה, נחוש אפילו הייתי אומרת, כאילו ביום אחד היא התבגרה והפכה למישהי אחרת. אבל עכשיו, חודשיים אחרי, אני מסתכלת עליה והיא רק רזה כמו אני לא יודעת מה, והמבט שלה אומר שכל מה שהיא רוצה זה שיניחו לה רגע לאכול ולישון, בלי שיחלבו ממנה את כל הכוח ואת כל החיים.

ולילי בדיכאון. משהו במעמדות שהיו ביניהן התערער כשהשנייה נהייתה אמא. זה תמיד היה ברור ללילי שהיא הנאמבר וואן והיא זאת שאומרת מה ומתי ואיך ואיפה. היא הרי הגיעה ראשונה. זאת השנייה שהגיעה שנייה – אז איך פתאום היא ראשונה? מי שם אותה שם? ומה זה אומר על לילי, זה שהיא לא אמא? הרי השנייה כולה מסמורטטת וחסרת אנרגיות, אז איך זה שלילי היא זאת שבדיכאון?

ההורות הזאת טריקית. כאן במדינה שלנו, בעיניים המאוד מסורתיות שלנו הישראלים, אני תמיד מרגישה שיש דברים שאתה חייב, פשוט חייב לעשות עם עצמך כדי להיות מוגדר כאדם שלם / ראוי / מוצלח. אתה חייב בגרות, אתה חייב צבא, חייב אוניברסיטה, חייב חתונה ואתה חייב, בהחלט חייב, ילדים. וכן, אני מכלילה, ברור. אבל hold your horses רגע, אולי בכלל המרוץ הזה והחייב הזה לא באמת כאלה הכרחיים להגדרת העצמי שלנו כבעלי אישיות שלמה? אפשר להתייחס כאן באופן פרטני ומעמיק אל כל אחת מתחנות רכבת החיים הזאת, אבל ספציפית היום אני ממש רוצה לדבר על תחנות הקצה של זוגיות וילדים.

בגיל 30 פלוס-מינוס התחלנו לעשות ילדים וחתונה ובית, פחות או יותר כל החברות שלי ואני. הרבה חברות גם הכרתי סביב הילדים והן נהיו חלק ממני וממי שאני היום. זה היה עשור ארוך ומאתגר, לא פעם גם, בואו נקרא לילד בשמו, פשוט קשה! עם עליות ומורדות ובלי רגע (כמעט) לעצמנו, להיות סתם בני אדם. להיות סתם שני אגוזי, או שני הדר, או סתם שני. לא אמא של, לא אשתו של, לא זאתי מסטודיו דובדבן או מבול בפוני... 

אני זוכרת את עצמי נושאת עיניים בתקווה ובציפייה לשנים שיבואו, כשהילדים יגדלו ואנחנו נוכל שוב לשבת בנחת על המרפסת, לשחק דומינו ולספור ציפורים נודדות... ודווקא לאחרונה, כשהילדים שלי ושל מרבית חברותיי גדלו ואנחנו קיבלנו שוב את עצמנו – עולות שאלות של מהות, של מי ואיפה ומה אני רוצה להיות. וזה לא בהכרח לשבת על המרפסת עם התה והלימון והציפורים הנודדות.

חברה אחת אמיצה מאד ירתה השבוע אל החלל הפרוץ של קבוצת הוואטסאפ המכילה הכל, משפט מטלטל. "לפעמים עדיף היה לי לא להיות נשואה". אמיץ, כואב, חשוף, כמעט אף אחת לא הגיבה. מפחיד מדי. 

מצד אחד – יותר ויותר חברות שלי אומרות לאחרונה בצורה כזאת או אחרת את המשפט הזה, על זוגיות, על הורות, ומן הצד השני יש לי לאחרונה אי אילו חברים שמסיבותיהם שלהם הם הלֵייט בלומרז של עשיית ילדים (גיל 43 כבר מזמן לא נראה סקסי כל כך בשתיים בלילה עם תינוק צורח על הכתף). בהפוך על הפוך – לחברות עם התינוקות אין בכלל זמן עכשיו לחשוב מחשבות קיומיות של "פנינו לאן?", הן רק עסוקות בחישוב שעות השינה שיצליחו לגנוב הלילה. ודווקא אלו שהחיים חזרו אליהן... הבנתם נכון?...

ובתוך כל זה, יש את אלו שבכלל לא בזוגיות, שבכלל בלי ילדים, והחיים שלהם יכולים להיות ממש מוצלחים ויפים ומוגשמים ומהנים – אבל כאן אצלנו, בחברה שמקדשת ערך שלא בהכרח נכון לכולם – אם אתה לא נשוי, אם אתה לא הורה, אתה לא באמת ראוי. אתה לא באמת שווה. 

אני תמיד תוהה על זה. במדינות מסוימות שכולנו מאד אוהבים לטוס אליהן להצטנן מהחום ומהים תיכוניות שלנו ולהרגיש מעט יותר אירופאיים, כשאתה רווק בלי ילדים מתוך בחירה – אף אחד לא מרים גבה, אף אחד לא דואג לך, בוודאי שאף אחד לא מרחם עליך. 

...ולפעמים כשעולה השאלה – מתי ידעת שאת רוצה להיות אמא? אני אומרת שאף פעם לא ידעתי את זה. זה קרה, מצאתי את עצמי בתוך זה, אני לא מצטערת לשנייה, הילדים שלי ממלאים אותי ומרחיבים לי את הלב, אבל מה בשורה התחתונה? בשורה התחתונה בואו נפסיק להרשות לעצמנו לגעת בבטן של כל אישה בהריון שאנחנו פוגשים, ובואו נפסיק להסתכל על הבטן של כל אישה שהרגע התחתנה ולשאול אותה אם היא בהריון (לא היא לא, היא סתם הפסיקה להכניס את הבטן אחרי החתונה), ובואו נפסיק לאחל לרווקים שבינינו "בקרוב אצלכם" כי אולי הם בכלל לא רוצים את ה-"בקרוב" הזה? ובואו נרשה לעצמנו להאמין שכל אחד בוחר עבור עצמו את מה שהכי טוב בשבילו, לפחות לאותו הרגע. בואו ננוח מלחשוב מה טוב לאחרים וניקח לעצמנו את ערבי הקיץ, לשבת על המרפסת ולספור ציפורים נודדות – וזהו.

הערת אגב - לילי והשנייה הן החתולות שלנו.

...

על קיץ ועל השגחה פרטית.

פתאום נהיה קיץ. איכשהו תמיד חשבתי שהשגחה פרטית היא משהו שנוגע בקשר שבין אדם לאלוהיו, משהו שאין לי מושג לגביו ובוודאי שלא נגיעה. אבל אז נהיה קיץ. נהיה קיץ ופתאום הבנתי שזהו, אין קיבוץ שיסגור לי את פינת ה"מה עושים עם הילדים בכל הזמן הארוך הזה של החופש הגדול?".

בחייו של כל הורה מגיע הרגע הזה, שבו הוא מגלה לתדהמתו את העדר הקורלציה המוחלט שבין כמות ימי החופש שלו ושל ילדיו. זהו רגע משנה חיים, כמעט כמו הרגע שבו אתה הופך להורה. זה רגע שבו אתה מבין שזהו, סגרו עליך מכל הכיוונים, ואתה כאן לבד עכשיו. ותתמודד.

היו אלה ימי ראשית הקיץ בשנה שעברה, העצים עוד היו ירוקים ולפעמים בערב עוד ניתן היה ללבוש משהו ארוך כי טיפה קריר. ימים של אופטימיות זהירה ומלאה אמונה עצמית – הנה! אני הולכת לנצח את השיטה! כינסתי את שני הבנים המושלמים שלי והודעתי להם שהשנה – נפל דבר. בחופש הגדול הקרוב יש לנו קייטנה משלנו – קייטנת אמא!

דיברנו על זה, חלמנו את זה, העלינו ביחד רעיונות, מה כן, מה לא, התרגשנו ביחד – ואפילו עיצבנו ביחד את הטבלה שנתלה ביחד בגאווה על המקרר. בתמונה – אופטימיות זהירה קוראים לזה.

האמת? לא זהירה ולא נעליים. כל כך עפתי על עצמי עם התכנית הזאת, שמיד, באופן לא אחראי בעליל, העליתי לפייסבוק. מה יש? אם אני כל כך עפה על עצמי, למה שאחרים לא יעשו את זה גם? ובכן – עפו גם עפו עלי. ימים שלמים של אכילה רגשית מיותרת נחסכו ממני עקב העובדה שבאשכרה השמנתי מנחת. אין, אני אדירה, אני השראה, אני דמות חינוכית ללמוד ממנה. אם השנה. לא ככה? גם מארגנת קייטנה לילדים (שזה כמעט המקבילה של ימינו ל"יושבת איתם על השטיח כל יום מארבע עד שבע בערב וכולנו ביחד על רמיקוב או משחקי קופסא אחרים"), גם הכל נורא נוגע בפשטות ובטבע, גם העשרה מקצועית – תגידו – אתם לא הייתם עפים?

או.

אז יש גם תכל'ס שם, בסוף התעופה העצמית הזאת, ובסוף היום שבו כל הלייקים הולכים לישון, מי שנשאר לתכל'ס – הם הילדים שלי ואני. ובואו אני אגלה לכם, אפילו שזה לא כזה מגניב. אפילו שאני אצא כאן פחות מרי פופינס ממה שדמיינתי מבעוד מועד. אני אגלה לכם שלא היה קל בכלל. שפער די גדול נפער בין הפנטזיה למציאות, ושבסופו של דבר, רק מקצת מהתכנית התממש. ובשורה התחתונה, לצערי ולצערם של ערימות ייסורי המצפון שהתווספו לערימה הקיימת ממילא שהיא אני – גם בחופש הגדול ההוא, של השנה שעברה, הילדים שלי עברו הרבה מאד ימים ברביצה סטאטית בפינת הספה. אתם מתארים לכם איך זה נראה אני מניחה. לכל אחד מהם יש עמדה קבועה על הספה בסלון, שנבחרה לפי הקרבה לשקע החשמל שמחובר למטען שמחובר לטלפון שמחובר ליד שמחוברת לעיניים שמחוברות למוח שלהם, או למה שנשאר ממנו.

ואז אני מתגעגעת. לילדות שלי, לקייטנות שלנו. לשבוע שלם בקיבוץ אחר, עם בריכה אחרת, עם חדר אוכל אחר, מיטות אחרות בבתי ילדים אחרים של ילדים אחרים, וארוחות בוקר של פרילי-לחמניות-מקושקשת שמחכות לנו על שולחנות ערוכים בחדר האוכל האחר. וים אחר או כינרת אחרת או ירושלים אחרת.

והיתה קייטנה אחת, בקיבוץ צרעה, בסוף כיתה ו', שאותה אני הכי זוכרת. עוד לא הגענו, עוד לא התאוששנו מהנסיעה המפותלת בפרוזדור ירושלים, באוטובוס שבו כולנו מקיאים ומטפלת אחת עם מגבונים (זה היה חדשני ומרגש אז) – שלא הרשתה לנו להקיא. בעודנו מתאוששים מהנסיעה הזאת, מחכים שיחלקו אותנו לבתי הילדים שיהיו הבית שלנו לשבוע הקרוב, נפל דבר. שברתי את הרגל.

הרופא בקיבוץ צרעה (תביעה בדרך אליך) חשב שזה שום דבר והמליץ לי לדרוך על הרגל בזהירות, וכך עברתי את השבוע הזה שבורת רגל, ערה מכאבים בלילות, ניצלת מכל הצביעות הליליות במשחת שיניים, כי אני ערה, וככה גם הלך החופש הגדול שבין כיתה ו' ל-ז'.

ולכיתה ז', לביה"ס האזורי הראשון בחיי – עליתי עם גבס והייתי "זאת עם הקביים והגבס". אבל זה כבר לסיפור אחר.

 

תפילת סיום: שהחופש יעבור מהר וקל, שיהיה קיץ נעים, שלא יהיה חם מדי ושיהיה רגוע רגוע רגוע...

...

ניקוי אורוות הלב

"תגידי, איפה היית כשדיברו בשיעור על זה שלנשים בגיל 46 אמורים להיות קמטים על המצח? לפחות כמה, את יודעת, אפילו משהו סמלי...".

יושבת מולי עם החיוך הרגוע הזה שלה, שיניים מושלמות, עיניים איילה, מצח גבוה והעור שלה חלק, חלק כל כך שבא לי למות!

אני כמובן לא מתאפקת, שואלת אותה מה נסגר עם ה"אין קמטים" הזה שלה, והיא מחייכת אלי את החיוך שלה, לא עונה. אנחנו מוקפות אנשים. אירוע, יין, כולם יפים ושמחים – והיא – אין לה קמטים!

נפרדות בחיבוק ליד האוטו ובום! היא לוחשת לי "שתדעי לך שבוטוקס עושה פלאים". בום!

יש רגעים שבהם זה מכה בי פתאום. אני כבר לא הנערה הזאת שפעם הייתי. הפנים שניבטים אלי מהמראה, הגוף, השיער. וצריך לעשות עם זה משהו! הודעה דחופה בקבוצת הוואטסאפ "אנטי-אייג'ינג" – הלא היא קבוצת החברות שלי מביה"ס, היחידות שיוכלו להעיד שפעם לא היו לי קמטים, ושהשיער שלי היה אדמוני כי היינו עושות חינה מטעמי אופנה, ולא כי אין ברירה וצריך להתכחש איכשהו לכל הלבן הזה...

אז הודעה דחופה לבנות: "בוטוקס – מה אתן כבר יודעות על זה ויכולות לגלות לי?" וכשנילוש עונה ש"כבר ביררתי, 4,000 שקל", נופלות פניי, תרתי משמע. זה לא יקרה. לא בשנים הקרובות כנראה.

ופתאום – אביב הגיע, פסח בא. עונת הניקיונות. ואנחנו בבית מוצאים עצמנו מתגייסים לניקויי אורוות למיניהן. פרויקטים שנדחו במשך שנים ארוכות מקבלים פתאום מקום של כבוד באין זמן שלנו. אם לקרוא לילד בשמו, אנחנו מסדרים אלבומים באיחור של עשור. אלפי, אלפי תמונות שצולמו והוזנחו במחשבים ותיקיות כאלו ואחרים, עוברות תחת עינינו הבוחנות, כי כבר שנים שלא סידרנו אלבום כאן בבית, בערך מהימים שבהם היינו שולחים פילמים לפיתוח ומקווים לטוב. 

מכירים את זה שאתם סופר שיפוטיים כלפי עצמכם בכל מה שנוגע ל"איך אני נראית"? כמה קל היום, כשהצילום מספק תשובה מיידית לסוגיה הרת הגורל הזאת. מצטלמים, בוחנים את התוצאה מיידית ומאשרים – או שלא – להמשיך עם החיים האלה, עם השיער הזה, עם הבטן הזאת.

ובימים האלה של ניקוי אורוות הלב, פגשתי את עצמי בתמונות מלפני שנה, לפני חודשיים, לפני תשע שנים, לפני הריון, אחרי הפסקת הריון, אחרי לידה, כאן סנטר כפול, פה חיוך מאושר, שם השיער קצת קופץ, כאן דווקא יצא יפה הקוקו – ותשמעו – מסתבר שגם לפני שנים היו לי הקמטים האלה, והם לא עשו אותי יותר או פחות מאושרת. לפעמים אני אוהבת את מי שאני רואה בתמונות, לפעמים פחות, אבל עכשיו אני מחליטה (לפחות לנסות) להיות פחות שיפוטית כלפי עצמי. להתחבר אל התוצר של השנים שעברו.

כן נו, אני כבר לא בת 22, אבל מי בכלל רוצה להיות בת 22? היום אני הרבה יותר אוהבת את עצמי, הרבה יותר שלמה עם מי שאני, עם האדם, האישה, האמא (משתדלת, בחיי!), החברה שאני. נכון שאני חייבת לצבוע את השיער פעם בשלושה שבועות (ותודה לאל על החברה הזאת שלי שעשתה דוקטורט על השיער שלי בשנים האחרונות). נכון שמאמץ השמירה על הגוף, המשקל, הספורט, התזונה – סיזיפי מאי פעם, והתוצאות הרבה יותר מתקשות להגיע, אבל אתם יודעים מה? אני באמת אדם יותר שלם ומאושר היום, אז אם היה צריך להגיע למקום הזה בעבודה קשה של הלב – מי אמר שהגוף לא צריך היה לעבור את המאמצים והמכשולים שלו?

...ואת כל אלו אני מספרת לעצמי ב-05:15 בבוקר, וחושך בחוץ כי שעון קיץ עכשיו והאור מאחר להגיע, ואני קמה בקושי אבל קמה כי אין ברירה. כי צריך לצאת לרוץ. העבודה המתישה בדרך לאהבת עצמי מתחילה עוד בטרם אור ראשון. ואולי בסוף זה יקרה. אני ואני נתאהב ונצעד שלובות זרוע אל עבר השקיעה, אל חוף ים שבו לאף אחד לא יהיה אכפת מאיך שאני נראית בבגד ים. תכלס, הרי לא באמת אכפת למישהו, נכון שלא?

...

לא מזיזים את השפתיים


בסוף היה ערב דומינו מקסים. הוא ניצח אותנו ביג טיים ואנחנו שמחנו והיינו גאים ונהנינו להפסיד לו.
"את לא תאמיני שניני, לא רק שמתרגלים לזה, אפילו עובר איזה זמן ורוצים עוד אחד". העיניים העגולות, הלא מאמינות, העייפות האלו – היו העיניים שלי. הדובר מצדו השני של הדיאלוג הבלתי מתקבל על הדעת, נכון לאותו הרגע, היה הגיס שלי, למוד קרבות. כבר חובק ילד אחד בן שנתיים וחצי, אוטוטו הופך אב לשניים. 

ואני באותו רגע – רגע הנחיתה בבית עם שובי מבית החולים, אמא טרייה, הלומת קרב, לבן בכור מקסים, הכי יפה והכי מתוק בעולם, אבל בכור. אמאל'ה!!! מה עושים עכשיו? זהו? נגמרו לי החיים?
אני לומדת שפה חדשה. אני נחשבת לטובה בשפות. תמיד הייתי תלמידה טובה. חרוצה ומשקיעה, ציונים טובים, בד"כ הכל די קל ועובר חלק, ופתאום. שוקינג! אין לי מושג מה הוא רוצה! אין לי מושג מה הוא אומר! לא מבינה את השפה. רעידת אדמה, מגדל בבל ואני מקבלת תנ"ך חדש – "הלוחשת לתינוקות". מכירים? לא מכירים? תכירו! התנ"ך של ההורים לילד ראשון שזכו בתינוק שנע בטווח שבין "תינוק מצוי" (עוד אפשר להכיל איכשהו) דרך התינוק הרגיש, הרטנוני (אין מצב! לא התינוק שלי) ועד התינוק הנמרץ (מי אמר ריטלין? אף אחד? אה נכון, ילד ראשון, עוד לא הגעתם לשם. אל דאגה. עם תינוק נמרץ סיכוי טוב שתגיעו לשם).

מכירי הז'אנר חדי העין וההבחנה ישימו בוודאי לב לכך שדילגתי על התינוק המלאך. ברור!!! למה בכלל לדבר על תינוקות של אחרים? הרי תינוק מלאך יש רק אצל אחרים. הוא ישן כל הלילה והם קמים מסורקים ומאופרים אחרי 9 שעות שינה בלי הפרעות. ברור גם שלהורי התינוק המלאך אין שום סיבה להכיר את "הלוחשת לתינוקות".

מה אני אגיד לכם? מפה לשם עברו כמה שנים. התינוק המצוי שלי (המהמם, המתוק, הגאון כמובן, יפה התואר והבלורית) גדל והיה לנער טרום-מתבגר (בר-מצווה אוטוטו, אתם עוד תשמעו על זה), ואני – שוב מוצאת את עצמי במגדל בבל. אשכרה לא דוברת את השפה. לזכותי ייאמר שעם הגיל מקובל שישנה ירידה בשמיעה. לזכותי ייאמר גם, שהוא לא מזיז את השפתיים, שהוא מדבר במהירות שגם אחותו בת החמש לא מצליחה לתרגם לשפת בני האדם. האח בן העשר שלו, לעומת זאת, מבין כל מילה, מה שמוכיח לי שישנה שפה נוספת, ובאמת שאני לא דוברת אותה.

ועוד משהו. אני לא זוכרת שהלוחשת הזכירה אפשרות למעבר בין סוגי תינוקות אצל אותו התינוק. מה הסיפור עם המעברים האלה? רגע הוא תינוק רטנוני, ליד החברים שלנו הוא תינוק מלאך, ליד החברים שלו הוא תינוק מצוי (גם הם לא מזיזים את השפתיים) – אבל למה הוא אף פעם לא תינוק נמרץ? מי בדיוק אמור לסדר את החדר המבולגן הזה?

אני מרגישה אותנו, אבא שלו ואני, הולכים לפעמים בין הטיפות, תוהים כמו בטיפוס על הר גבוה שהפסגה שלו לא נראית. נשימה עמוקה, צעד ועוד צעד, עוצרים לנווט, מתלבטים אם לא טעינו שוב בדרך, כובשים כברת דרך, עוצרים רגע למנוחה, ביס מפרי עץ הדעת וממשיכים. שוב תובנות, שוב החלטות איך להמשיך, כל הזמן במעלה ההר הזה, לפעמים רוח טובה מלטפת אותנו, לפעמים תופס אותנו מבול ואנחנו רק מחפשים איפה להסתתר.

הלוחשת כבר מזמן עזבה אותנו – הלכה להדריך הורים צעירים אחרים – ואנחנו כאן, לפעמים מאד יודעים, לפעמים אין לנו מושג, אבל יש רגעים, והרגעים האלה – זה מדהים – מוחקים ברגע אחד ימים שלמים של טיפוס סיזיפי בהר הדוקרני הזה. 

פעם שמעתי שבטבע גורים נולדים מתוקים כל כך כדי שההורים שלהם לא יעזבו אותם עד שהם יהפכו לעצמאים. הרגעים האלה הם הגורים המתוקים שלי. כשילד מתבגר מחייך עם כל הגומות שלו כי הוא ניצח את שני ההורים שלו בדומינו – זה רגע ששווה הרבה מאד.

שיר של יום חולין להיום - העגורים חוזרים - אמנון ברנזון. כי זה שיר נפלא. כי דיברתי עליו אתמול. כי אני מקוררת כולי והשיר הזה חורפי ומחמם את לי הלב, וכי העגורים - כמו הילדים, כמו מרקו - בסוף תמיד חוזרים אל אמא. וטוב שכך.

חמודים, תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
Loading...
Loading...