אנשים עושים מסעות עם עצמם. מסעות פנימיים, מבחירה או שלא. איך זה נגמר? לא תמיד יודעים


...

הדרך עד אליי

 

...וכל הימים האלה, וכל השנים ההן, וכל הזמן שעבר, וכל הדאגות, וכל התקוות, וכל הכאבים, וכל התפילות, וכל הייאוש, וכל הציפיות, וכל הבדיקות, הזריקות, השחיקות, וכל הזמן ההוא וכל הדרך הזאת - אני תמיד, תמיד ידעתי שהם כולם, הדרך עד אליי.

 

היא צוחקת את הצחוק המתגלגל שלה. כשהיא צוחקת, השמים נפתחים. עם החיוך שלה העצום, והגומות. יש לה שיער קצוץ, חום, ועיניים חומות של במבי והיא משרה עלי איזו תחושה של רוגע שאני לא יכול להסביר. זה טוב לי השקט שלה, היא מרגיעה אותי במבט העמוק שלה, בפרצי הצחוק ומיד שוב רצינית ואז שוב החיוך הזה.

"את חושבת שיהיה בסדר? את לא בלחץ?" - לא, היא לא בלחץ. זה אני שאחראי ביחסים שלנו על הפסימיות. אני זה שתמיד לא יודע מה יהיה. אני זה שחייב את הסיגריה שלי כדי להירגע. היא זאת שמרגיעה אותי, היא זאת שתמיד יודעת שיהיה בסדר.

 

היו לי ימים שלא ידעתי אם יהיה בסדר. עומר היה מסתכל עלי במבט שלו, המבקש, השואל, הלא בטוח, מחפש בי את הכוחות לעצמו. ראיתי במבט הזה שהוא כל כך מנסה לקחת את תפקיד התומך. בכל כוחו הוא היה מתאמץ, מגייס בעצמו כוחות שלא תמיד היו לו. היו ימים שהתקווה והאמונה היו מאיתנו והלאה. אלו לא היו רק ימים. אלו היו שנים. שנים שבהן לא ידענו מה יהיה, אם יהיה, תחושות שאנחנו במערבולת תמידית שבין תקוות גדולות, כאלו שלופתות את הגרון בתחושה שאם זה לא קורה, בשביל מה בכלל אנחנו כאן? בין הרצון להאמין שכן, בטח שיהיה בסדר, ובין הפחד. כי מה אם לא יהיה בסדר? מה אם לא יהיה בסדר? מה אם לא יהיה בסדר?
ואני רק ידעתי שאני אמונה על האופטימיות במשפחה הזאת, ובאמת, מה יהיה אם לא יהיה בסדר? מה יהיה אם לא נצליח?

 

כאן בתמונה, הצעירה הקצוצה הזאת, המלצרית הצוחקת, זאת אמא שלי. גלי. וזה כאן לידה, החתיך עם הזיפים והעיניים הירוקות - זה אבא שלי. עומר. בימים החמים והארוכים של סוף הקיץ היא הגיעה למסעדה. מלצרית חדשה, נאנחת לעצמה בשקט מדי פעם, שבורת לב, עם תספורת של "זהו, מהיום שינוי, זרקתי את החיים האחרונים שלי מאחורי ומעכשיו החיים החדשים". והוא - הוא הצחיק אותה מההתחלה. הוא רצה לראות אותה מחייכת, זיהה מרחוק את הלב השבור הזה. הוא והחברים הסטלנים שלו, ככה היא היתה חושבת לעצמה. ילדים, לא רציניים, כל היום מעשנים, הכי לא בשבילה. אבל עומר הזה, היה בו משהו. הוא הצחיק אותה.הם דיברו. נהיו חברים הכי טובים. הוא הצחיק אותה, היא הרגיעה אותו.

 

"שומעת בייבי? הדירה של אלי וטלי מתפנה. בול בשבילנו. 3,200 שקל, דקה מהים, את לא מאמינה, אפילו מעלית! וחוץ מזה, אני אוהב אותך". תל אביב מחייכת אליהם. החיים מחייכים אליהם. דירת 3 חדרים, מלאה בחיוכים שלהם, באהבה שלהם, בחברים שלהם. ארבע שנים אחרי הלב השבור במסעדה, הם כבר נשואים. מחדשים את החוזה של הדירה-דקה-מהים שנה אחרי שנה, בפתק שהם משרבטים יחד עם בעל הדירה על מפית, בבר שבו הם יושבים וצוחקים איתו, על בירה וערב קיץ.

ויש שם חצי חדר בדירה, נעול בפניהם. מדי פעם עובר להם בראש לפרוץ, לבדוק מה החביאו שם בעלי הבית. אולי אפילו את מי. הם כל הזמן צוחקים, והחיים מחייכים אליהם.

 

הסודות של בעלת הבית נשארו חתומים מאחורי הדלת הסגורה, כשהחיים המצחיקים קיבלו פתאום את התפנית הרצינית שלהם. בת 31, פתאום כל מה שאני רוצה זה להיות אמא. ועומר רוצה להיות אבא. אנחנו כמו כולם כשהם רוצים, מתחילים לנסות בדרך הטבע, אבל הטבע עושה לנו בעיות ובעל כורחנו אנחנו מתוודעים לעולם מושגים שעד לאותם ימים היה בשבילנו משהו שקורה רק לאחרים. הזרעות? הפריות? אנחנו?

הזרעה ראשונה, ועוד אחת, ואחריה עוד אחת ועוד ועוד, 13 מכל הטוב הזה, 13! ואני רק רוצה להיות אמא, חושבת שהלב שלי פתוח לשם אבל לרחם שלי, מסתבר, צורת לב, והלב הזה, יש לו רצונות משלו. כרגע הוא נחוש לעצור בעדנו, ורק אלוהים יודע למה.

 

ואני כולי רגשות אשם. מה היה חשוב לי כל כך בגיל 16 להיות רזה? כן, הייתי בת 16, וכל מה שרציתי אז, היה להיות רזה. ובדרך אופיינית של מתבגרת, הקאתי את עצמי לדעת. הרופא אז, בימי הבולמיה הרחוקים, הזהיר אותי. "את פוגעת בסיכויי הפוריות שלך". מי בכלל התייחסה לזה אז? מי בכלל בגיל 16 חשבה על פוריות? על להיכנס להריון? וחוץ מזה - אני הכי בריאה בעולם, הכי חזקה, הכי ספורטיבית, הנפש שלי הכי בריאה, אני האדם הכי שמח בסביבה, כולם מתייעצים איתי כשמחפשים את החשיבה החיובית, אז איך זה שמכל האנשים, דווקא לי יש בעיות כאלו?

 

איך שהיא שוברת לי את הלב. אני רואה אותה מנסה בכל כוחה לגייס את האופטימיות המוכרת שלה, אבל עוד כישלון ועוד אחד ועוד אחד, 13 פעמים, 13 הזרעות שנכשלות. 13 זה בר מצווה, זה אמור להיות מספר מזל, איפה אתה, המזל שלנו? היא מספרת לי על מסך שחור מול העיניים שלה. פשוט לא מצליחה לראות את עצמה אמא יום אחד. רוצה כל כך, אבל משהו שם חסום חסום חסום. ואני אוהב אותה. כל כך אוהב אותה. ואני כל כך צריך אותה חזקה איתי, זאת היא שאחראית בינינו על האופטימיות, היא והחשיבה החיובית שלה, היא זאת שתמיד יודעת שהכל יסתדר. אז לאן היא נעלמה לה, האופטימיות שלה? אני מחבק אותה חזק. "אהובה שלי, אם לא נצליח ככה, אנחנו נצליח בדרך אחרת. אנחנו נאמץ אם לא נצליח אחרת. יהיה לנו ילד".

 

כאן בתמונה הזאת, אמא שלי וחברה שלה. לחברה יש תינוק בידיים, ויש לה עוד ילד בן שלוש שלא רואים בתמונה, אבל הוא שם. הן מחובקות. אני מכירה את המבט הזה של אמא שלי. ככה היא נראית כשהיא רוצה שיחשבו שהיא שמחה. אני רואה שם את הצל מאחורי העיניים שלה. את הייאוש. את המחשבה על כל החברות שכבר הצליחו, שכבר הרו, ורק היא עדיין לא, ומה יהיה אם לא יהיה לעולם?

היא כל כך רוצה לשמוח איתן, עם החברות שלה. היא אוהבת אותן, משתפת בכאבים שלה ובקשיים. היא לא רוצה להכביד על האנשים שסביבה בסימני השאלה. מותר לשאול? מותר לדבר על הפיל הלבן הגדול שבחדר? אז היא מדברת בשבילם. והשיתוף מקל עליה. ככה היא גם חוסכת לעצמה ולהם את המבוכה, שתגיע מיד אחרי השאלה "נו, אז בקרוב אצלכם, אה?". היא לא יכולה לסבול את המשפטים האלה. תחזרו בידיים מלאות, בקרוב אצלכם, האמונה, האמונה… היא לא יכולה לסבול את המשפטים האלה כי הם דוקרים אותה בכאב.

 

מקסיקו. החלטנו שמקסיקו. נשבר לי, נשבר לו. נשבר לנו להיות חיות מעבדה. להרגיש שהכל טכני, שכל הזמן מיטות טיפולים וזריקות ושום דבר לא טבעי. מתגעגעים לטבעי שלנו. מתגעגעים לאהבה שלנו. עומר מחליט לשבור את הכלים, עוזב את המסעדה שהוא מנהל ואנחנו עולים על המטוס. אולי שם, באהבה, בטבע, נצליח במה שהרפואה לא הצליחה.

חודש וחצי אנחנו ממלאים מצברים במקסיקו הצבעונית והיפה. אוכלים, מטיילים, צוחקים, אוהבים. מחזירים לעצמנו אופטימיות. חיבוק חזק לחיים, וחוזרים לארץ, אל התחלות ותקוות חדשות.

 

נעים מאד, אני הרופא הפרטי שלכם. אני אדיר, אני תותח, אני כוכב עולה בתחום, הגעתם למקום הנכון. אני גובה אלף שקל לשעה ואתם לא כזה מעניינים אותי, אבל אני יכול לספר לכם שסטטיסטית יש לכם סיכוי של אחד ל… בלה בלה בלה. הוא לא רואה אותנו ממטר, הוא רק רואה את חשבון הבנק המתנפח והולך שלו אבל הוא מבטיח לעזור לנו. חסר לו שלא. אלף שקל לשעה.

 

אלף שקל לשעה הוא רופא תותח, ואני שורה בסטטיסטיקה שלו. הרדמה, לראשונה בחיי. פחד מוות. אני מתעוררת לבשורה על 5 עוברים יפים ומוצלחים שהצליחו בתהליך ההפריה. שניים מהם, הכי יפים והכי גיבורים, מוחזרים לי אל תוך הרחם. ועכשיו מחכים לנו עשרה ימים של תפילה. ובתוך התפילה אני מתחילה להבין, שגם את המוח שלי אני צריכה להפרות באמונה. זה לא רק הרופא התותח, שהדברים תלויים בו. גם לי יש חלק בזה, לי ולחשיבה החיובית שאני מוכרחה לגייס בתוכי, ולא, זה לא קל. אני כבר למעלה משלוש שנים בתהליך הזה. בנדנדה תמידית בין ייאוש וחוסר אמונה, בין המקום הכל כך חשוך הזה שאני נמצאת בו, ובין תקווה ואופטימיות שגם לי זה חייב לקרות. ושאם אני אצליח ואכנס להריון - הרי שכל אחת אחרת גם תוכל. וכל הזמן הנדנדה הזאת. למה כן? למה לא בעצם? סטטיסטיקות והכל - גם בתוך הסטטיסטיקות יש את אלו שיושבות על שורת ההצלחות, אז למה לא אני? בכל הכוח מגייסת בתוכי רסיסים של אופטימיות, כי אין דרך אחרת.

 

אני יושבת על ענן. לא, זה לא ענן. זה שטיח, והוא שט בתוך העננים. אני יושבת על השטיח, ועומר מאחורי, מחבק אותי. אנחנו שטים, עפים ברוך, בין עננים קלים ורכים. העננים מלטפים אותנו והשיט, המעוף הזה, מהיר. מעין מסע אנחנו עוברים בתוך העננים ועומר מאחורי, מחבק אותי. הידיים שלו על הבטן שלי וגם אני מניחה ידיים על הבטן, ושנינו מרגישים אותה גדלה. מתנפחת. אני בהריון. ומתחילה מוזיקה. המוזיקה הולכת ומתגברת, צלצול שהולך ומתחזק באוזנינו, עוד ועוד הצלצול הזה, ואני מתעוררת. חלמתי. חלמתי שאני בהריון. הטלפון העיר אותי. "גלי? מדברת האחות ילנה מהמרכז הרפואי. הגיעו תוצאות בדיקת הדם מההפריה שלך. מזל טוב חמודה! את בהריון!".

 

היא בהריון! היא בהריון! היא בהריון! אנחנו נהיה הורים! יהיה לנו ילד! איך זה יכול להיות? זהו? כאן זה נגמר? מסע הייסורים שלנו בא סוף סוף אל סופו? כל כך לא יכול להיות, איך פתאום ברגע אחד השתנתה התמונה של מציאות חיינו. אנחנו לא יודעים את נפשנו. רועדים בהתרגשות אבל גם בפחד. חוששים להתחיל לספר, מה אם זה לא באמת? מה אם זה לא יצליח? מרוב פחד, מרוב ששומרים על עצמנו, אנחנו גם לא מרגישים. מסרבים להתפתות לשמחה הזאת. כל כך חיכינו, כל כך התפללנו, אבל כל כך גם שמרנו שלא ליפול עמוק יותר, מרוב תקוות וציפיות. כאילו הנחנו שם איזו אבן גדולה, איזה סלע ענק, על באר הרגשות. הפחד להתאכזב שוב היה עצום כל כך. ועכשיו היא בהריון, האהובה שלי.

 

תשעה חודשים אחרי הטלפון ההוא, שהעיר את אמא שלי מחלום אל חלום, רועי, האח הבכור שלי, נולד. תינוק יפה כמו חלום. גלי ועומר היו לאבא עומר ואמא גלי, גאים ומאושרים, ושום דבר לא היה מובן מאליו. כשרועי היה בן שלוש אמא התחילה לחלום על משפחה גדולה יותר. היתה לה פנטזיה, שעכשיו זה יקרה טבעי, בלי שאחרים ורופאים יהיו מעורבים בזה. אז הם ניסו. בכל השיטות הטבעיות הם ניסו, ולקחו את הזמן, ואהבו הרבה, שוב ושוב הם ניסו. שוב ושוב הם חלמו. שוב הם התאכזבו.

הדרך כבר היתה מוכרת. שוב מיטת טיפולים, שוב הפריות, שוב רופא חדש להכיר.

 

שלא כמו אלף שקל לשעה, הפעם הוא נחמד הרופא הזה. רואה שהיא אדם, רואה שקשה לה. הוא שואל אותה לשלומה, מספר לה על המשפחה שלו, על החוויות שלו מהצבא. ואני מהצד, רואה אותה קורנת באופטימיות שאני כבר כל כך מכיר, זאת שכל כך התגעגעתי אליה. היא כבר יודעת שהיא יכולה. היא כבר עשתה את זה פעם. כבר יש לנו ילד, יהיה לנו עוד אחד. היא מאמינה, גם אני מאמין. והכוח שלה, כמו תמיד, מחזק אותי.

 

אני רואה שהוא סומך עלי, על האופטימיות שלי. אני יודעת שהוא מאמין שיהיה בסדר. אז למה אני חרדה? הרי הצלחתי כבר פעם, ממה אני דואגת. נכון שיהיה בסדר? עומר אתה מאמין שיהיה בסדר? כן, הוא מאמין. עוד הפריה, עוד 10 ימים של ציפייה דרוכה. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. להסיט את המחשבות, לא להיות רק שם, לא הכל תלוי בי, זה כבר לא בידיים שלי. רק התפילות, התקוות והמשאלות. חשיבה חיובית גלי, אני אומרת לעצמי. תחשבי טוב, תחשבי חיובי, תאמיני בעצמך, תדמייני את זה קורה. את באמת באמת יכולה. זה כבר קרה, זה שוב יקרה. ואני מדמיינת. ובדמיוני אני רואה את עצמי עם המקל הלבן, הקטן, של בדיקת ההריון הביתית. אני רואה שני פסים כחולים בחלון הקטן של המקל. אני רואה את עצמי המומה. אני רואה את עצמי מתקשרת אל עומר, להגיד לו "עומר, אתה לא מאמין!". ואני יודעת שיום אחד, גם לי זה יקרה.

 

עשרה ימים של ציפייה דרוכה ותקוות ותפילות, וטלפון מהאחות ילנה. אני מרגישה שהיא מושכת זמן. "גלי? איך את מרגישה?" היא שואלת, ואני רק רוצה להראות לה שאני רגועה, שלא אפול אם התשובה תהיה שלילית, אבל אני דואגת, זאת האמת. תגידי לי את ילנה, איך אני מרגישה? ולמה את מושכת את הזמן?

 

היא מתקשרת. אני מחכה לטלפון הזה אבל גם כל כך חרד מפניו. אני יודע שהיא תבכה, או תצחק את צחוק הרעם המתגלגל שלה. אני מקווה כל כך שהיא תצחק, שהרעם הזה יגיע עד אלי. אם היא תבכה אני פוחד שלא אעמוד בזה שוב. ואני לא לידה, ומי יחזיק אותה, שלא תישבר? ומי יחבק אותה ויגיד לה אהובה שלי, אל תדאגי, זה הכל לטובה, זה הכל תחנות בדרך אהובה שלי, יהיה בסדר, רק אל תדאגי. אם היא תבכה, מי יהיה שם לאסוף אותה, להרים אותה מהכאב הזה? לנקות לה את הברכיים ולהגיד לה כן, יפה שלי, זאת ריצת מרתון, ובריצות נופלים לפעמים, אבל את גיבורה ואת חזקה אצנית שלי, אז ננקה ברכיים ונמשיך לרוץ.

אני עונה. היא צוחקת. רעם מתגלגל. היא שוב בהריון.

 

שם מיוחד ומקסים. נולד לי תינוק מיוחד ומקסים, ואני רוצה לקרוא לו בשם מיוחד ומקסים. גם מהמם זה טוב.  "רני זה שם מהמם לילד מהמם", אומרת לי החברה הזאת שלי, שלבן המהמם שלה קוראים רני. אנחנו קוראים לתינוק שלנו רני, והוא ילד מהמם ומקסים ומיוחד.

 

רני בן שלוש ואני, נפתח לי שוב חלון קטן של תאבון. רוצה את רני ילד סנדוויץ'. רוצה עוד אחד. מעזה בשקט לחלום אפילו, שאולי זאת תהיה אחת. אני כבר בת 41, יודעת שזה הרגע האחרון. כבר חוגגת בר מצוות עם החברות שלי, לילדים שלהן. החברות שלי שכבר מזמן חזרו לחיות את החיים, שכבר מזמן גמרו לעשות ילדים. אבל אני חולמת. צובטת לי בלב האפשרות, שאולי זהו. שני ילדים וזהו. אולי עוד יש אפשרות שיהיה לי עוד אחד? או אחת?

 

היא רוצה עוד אחד, או אחת. ואני דואג. אני דואג כי אני כזה, כזה שדואג. מה יהיה ואיך נסתדר כלכלית, ואיך שוב נעבור את כל המסע הזה, ההורמונים האלו, העליות והמורדות, הציפיות והאכזבות. ויש לנו שני בנים נהדרים, בריאים, הכל כל כך טוב, אז איך שוב להתחיל מהתחלה את המסע המפחיד, המפותל הזה? אני דואג אבל אני אלך איתה. אני תמיד אלך איתה.

 

אנחנו מחליטים לעשות ניסיון אחרון. שלושה עוברים מוקפאים הופשרו אל תוך הרחם שלי, בתקווה לעתיד בשבילם. ציפייה. תקווה. עשרה ימים. טלפון מהמרכז הרפואי. הפעם לא. לא, הפעם לא הצלחנו.

עומר, איך אתה מרגיש עם זה? אני רואה בעיניים שלו את ההקלה, ומודה בפני עצמי שגם אני באיזשהו מקום חבוי בלב, יודעת שכנראה זה לא הזמן שלנו, וצריך להודות על מה שיש לנו. תודה על עומר, תודה על רועי, תודה על רני. אני באמת באמת מודה, אני באמת באמת שמחה ושלמה עם המשפחה שלי, החמה והטובה.

 

אבל לי בכלל היו תכניות אחרות. אמא שלי כבר היתה עמוק בתוך התודות שלה. כבר החליפה צד בתקליט, כבר התחילה לתכנן איך היא חוזרת לעצמה, אפילו מאמן כושר אישי היא כבר לקחה. בת 42, החליטה שזהו, עכשיו זמן לעצמה, זמן לחזור לגזרה הדקיקה שפעם היתה לה. והיא רק לא מבינה, למה היא עייפה כל כך, למה אין לה כוח לאימון, ולמה לעזאזל היא מריחה מרק עוף בכל מקום? היא אומרת שאת היד שלה היא היתה נותנת עכשיו בשביל מרק עוף.

 

כאן בתמונה, עם הגומות והשיער הארוך, המתולתל, זאת אמא שלי. היא מחזיקה מקל פלסטיק לבן, קטן, עם שני פסים כחולים. הפרצוף של אמא שלי המום. עיני הבמבי שלה גדולות מתמיד, כשהיא מרימה את הגבות בהפתעה. שניה אחרי שצולמה התמונה הזאת, היא התקשרה אל אבא שלי, עם הצחוק המתגלגל שלה. שומע עומר? אתה יושב? שני פסים כחולים. אני בהריון.

 

עומר יושב. הוא לא מאמין. הוא חושב על שרה אמנו, על צחוקה המתגלגל כשהגיע הטלפון מאלוהים. יהיה לך ילד. כשהיא מתקשרת אליו, בצחוק הרעמים המתגלגל שלה, רגע הוא לא נושם, רגע הוא כמעט צוחק בעצמו. עומר לא מאמין. הוא חושב שההריון הזה לא ממנו. איך יתכן? מאיפה הוא הגיע? אנחנו? טבעי? בגיל 42?

9 חודשים עומר לא מאמין. 9 חודשים הוא מסרב להתחבר. 9 חודשים הוא מסרב להתרגש. זה לא יכול להיות.

 

ואני הרי, כל הזמן ידעתי. התמונה ההיא, שראיתי בדמיוני כל כך הרבה פעמים במהלך הדרך, התמונה שבה אני מקבלת את בשורת ההריון על גבי מקל לבן, קטן, עם שני פסים כחולים, ולא בטלפון מילנה האחות, ולא בבדיקת דם, התמונה ההיא חזרה אליי כמציאות, ואני מרגישה שנפלה בחלקי הזכות הגדולה לדעת שכן, חלומות מתגשמים.

החברות שלי אומרות שזה ההריון הכי ארוך בהיסטוריה. הן שותפות לו מההלם הראשון, מהגילוי הראשון, ונדמה שהוא לא הולך להיגמר. אני סוחבת בטן ענקית ובגיל 42 זה כבר פחות מרגיש גמיש וקל, אבל אני מחבקת באהבה את הבטן שלי, ומחכה לה, שתגיע.

 

כאן בתמונה, בפיג'מה תכולה עם נקודות לבנות, זאת אמא שלי, גלי. לידה, הבחור עם הזיפים, העיניים הירוקות והחיוך הנרגש, הלא מאמין, זה אבא שלי, עומר. על המיטה ליד אמא שלי יושבים שני בנים גיבורים - אלו הם האחים שלי, רועי ורני. על הברכיים של רועי מונחת חבילה עטופה, קצת ורודה וקצת מקומטת. הידיים הקטנות שמושטות לאחוז גם הן בחבילה המתוקה, הן הידיים של רני. והחבילה העטופה, עם השפתיים האדומות והעיניים החומות, עיניים של במבי, כמו של אמא שלי, זאת אני, גוני.

 

 

...

פחד

 

מיכלי

היום יום ההולדת שלי. מזל טוב. אני מתאמצת להרגיש התרגשות, שעכשיו אמורה להיות בשיאה, לנוכח המתנה שביקשתי לעצמי ליום ההולדת. לבד, אני טסה לבד להודו, לטיול הגדול של אחרי הצבא. כן, אותו הטיול שמעולם לא עשיתי.

קעקוע חדש של פיה על האמה הימנית, מעל האוזן שלי מגולח חלק ניכר מהשיער בתספורת אופנתית, חדשה, חושפת אוזן מנוקבת מלמעלה ועד למטה בעגילי חישוק - חדשים גם הם. גופיה לבנה, מחוררת כמו במקרה, זרוקה ברישול מכוון, ג'ינס קרוע במידה הרצויה להשלמת המראה האקראי. לא מאופרת כמובן.

בבית, מול המראה, אישרתי לעצמי בסיפוק את המראה הזה. צעירה, ככה אני נראית. בלי ספק התאמצתי להיראות כזאת, להתאים עצמי לסיטואציה שאליה פניי. כן, בטיול הזה אשתדל להחזיר לעצמי שנים שכבר לא יחזרו, אולי אצליח לשתול באחורי המוח חוויות חדשות שאדמה לעצמי שהן ישנות. נעורים, חופש, לא חייבת כלום לאף אחד, אפס תכניות ואפס דאגה. צעירה שכל החיים עדיין לפניה, שהעולם רק מחכה לחבק אותה, ללטף את המצח החלק שלה. צעירה.

אבל עכשיו אני בגייט, מקובצת עם מי שיעלו איתי לטיסה. מתכווצת לנוכח תובנות שאין לטעות בהן. אי אפשר לטעות במראות, אי אפשר לטעות בתחושות. כולם כאן צעירים, כולן כאן חלקות. רגליים ארוכות, רזים, יפים. שיער שבבירור ניכר עליו שהוא נצבע רק מטעמים אופנתיים. נראה שאף אחד כאן - חוץ ממני - לא נדרש בכל שבועיים למספרה, לטשטש שורשים ועקבות של זמן. הם נטולי קמטים, הם נטולי דאגה, הם נטולי תכניות חיסכון, כל החיים לפניהם.

מחפשת בעיניים את ההוא שבטח מסתכל עלי. אחד כזה לפחות אמור להיות כאן, זה הרי תמיד היה ככה. ופתאום ההכרה חודרת. הוא לא כאן וגם לא יגיע. זאת טיסה שתיקח אותי כנראה למקומות של הכרה, שלא משנה כמה דרמטית תהיה התפאורה שלי, היא לא תשנה את האמת. זאת שאני פוגשת כבר כאן, זאת שתטוס איתי להודו. האמת שהיא אני ולא משנה לאן אקח את עצמי.

היום יום ההולדת שלי. אני, בת 22 כבר לא אהיה. הקמטים שלי כאן כדי להישאר. והנה ההכרה, חובטת בי בלי רחמים. אם משהו בטיול הזה יקרה לי, הדיווחים בחדשות יהיו על "אשה בשנות הארבעים לחייה". אף אחד כבר לא ידבר על הצעירה ההיא, שעוד לא הספיקה שום דבר בחייה.

נושמת עמוק, אני מרימה את התיק שלי מהמושב שלידי, מפנה מקום לאחת שיכולה להיות הבת שלי. שיער ארוך, חצאית, צמיד דק, עדין, על רגל אחת. חיוך, עיניים יפות. נעמה. היא אומרת שקוראים לה נעמה.

נעמה

נעמה בוכה. הידיים שלה מתחת לברז והיא בוכה. לא, מה פתאום, היא לא עצובה, היא בוכה מהבצל. הנה  היא גומרת לקלף, חותכת דק דק, פרוסות הכי דקיקות שהיא מצליחה, שיהיו כמו בסלט בצל שסבתא שלה היתה מכינה כשהם היו באים לבקר.

אחרי שהקערה תתמלא בפרוסות הדקיקות של הבצל, נעמה תשפוך עליהן מים רותחים, שיהפכו די מהר לצהבהבים, וריח חריף יתפשט במטבח הקטן שלה. היא תחכה כמה דקות ואז תחליף את המים, תחזור על זה בסבלנות עוד כמה פעמים, עד שכל הריח והטעם החריף של הבצל ייעלמו. ממש כמו שסבתא שלה היתה עושה, כשנעמה היתה עומדת לידה על כיסא, מסתכלת ולומדת.

אח"כ היא תסנן את הבצל מהמים, ותוסיף לו ממש מעט שמן רגיל - בבית של סבא וסבתא של נעמה לא היה שמן זית בשנים הרחוקות ההן. היא תוסיף לסלט הרבה הרבה חומץ, וקצת מלח, תערבב עם היד וגם תיקח קצת לטעום, באצבעות. היא תרים את הראש ותגיש את הבצל, שכבר יש לו טעם ומראה אחרים, ישר אל הפה שלה.

ויהיה לזה טעם של ילדות. של הבית של סבא וסבתא, אז כשהיא היתה קטנה והם היו נוסעים לשם לפעמים בשבתות. לא הרבה, פעם בחודש, אולי אפילו פחות, כי זה היה רחוק, הדרך היתה ארוכה ונעמה היתה מקיאה בנסיעות. אבל היא אהבה כל כך את הביקורים האלה.

בכניסה לעיר של סבא וסבתא, נעמה היתה מכריזה שהיא כבר מריחה את השניצלים של סבתא, ומיד מתחרה באחים שלה, מי יספיק להודיע ראשון. "אני מצלצלת באינטרקום!" "אני מזמינה את המעלית!" "אני מצלצלת בפעמון של הדלת!".

וסבתא היתה פותחת להם את הדלת. מתכופפת בחיוך גדול, עם הסינר שלה בריח השניצלים, ונעמה היתה רצה אליה. אז היא עוד היתה קטנה וסבתא היתה גדולה.

כשנעמה מרגישה לבד מדי בדירה שלה בתל אביב, היא מזכירה לעצמה שפעם היא היתה קטנה וסבתא היתה גדולה והן היו יושבות במטבח הקטן בבית של סבא וסבתא, ליד שולחן הפורמייקה, ואוכלות את המאכלים האלה, שהיו רק שם. טעמים של הארץ האחרת שסבא וסבתא הגיעו ממנה, ושישנם רק במטבח של סבתא.

ואז נעמה מתגעגעת במיוחד, ומבקשת לעצמה את הטעמים האלו. היא ניגשת אל הסלסלה, מוציאה שני בצלים, רק שניים כי היא לבד, ומקלפת אותם מתחת לברז. לא, היא לא בוכה, זה רק המיץ של הבצל, ששורף לה בעיניים.

נעמה אוכלת סלט בצל בטעם של סבתא, עם האצבעות כמו תמיד. מתגעגעת ומספרת לסבתא שלה בלב, שהיום היא נוסעת. טיול זיכרונות, אבל מהצד ההפוך שלהם. זכרונות של רגעים שעדיין לא קרו והיא מבקשת ליצור לעצמה אותם. תמיד היה לה ברור שהטיול הגדול יהיה בעקבות הזכרונות של סבתא, והסיפורים שלה, והארץ האחרת, והטעמים.

אבל היה איזה רגע, דווקא לא כל כך מזמן ולא רגע חד, איזה רגע שפגש אותה סתם ככה, מחשבה שהתיישבה בזמן סתמי, בנאלי, היא זוכרת ממש, בדיוק נסעה באוטובוס בתוך העיר. סתם רגע, מהרגעים שאתה לא זוכר בכלל אלא אם משהו משמעותי קורה בהם. והיא אפילו לא יודעת מה קרה שם, כשהתובנה התיישבה לה. אולי זה דווקא היה האפור של העיר ושל היומיום של החיים שלה, כי ברגע ההוא נעמה הבינה פתאום, שהיא רוצה שיהיו לה זכרונות משל עצמה לחיות אותם. טעמים משל עצמה לערוג אליהם. אנשים משל עצמה להיזכר בהם בעיניים חולמות.

וברגע הזה נעמה ידעה שאת המסע שלה היא תעשה בהודו. הכי רחוק מהזכרונות של סבתא שלה, מהטעמים, מהארץ האחרת. ואולי ככה היא תפסיק להתגעגע כל כך.

נעמה מסתכלת סביבה, מחפשת מקום פנוי לשבת. ספסל מתכת קר, ארבעה מושבים מחוברים. מישהי מבחינה במבט האבוד, מרימה תיק מהמושב שלצדה, רומזת לנעמה שיש מקום. ונעמה רואה את האישה, מבוגרת מכל הצעירים שסביבה, והיא נרגעת. היא רואה את העיניים המחייכות, מוקפות קמטים של צחוק, רואה חיוך חם, רואה בית. וזה רגע מרגיע בשבילה. היא לא לבד.

...

הרגע שבו השמים נפלו 

"אתה אחרי? איך היה?" "לא, לא יודע, לנה פה אמרה לי משהו על גידול, מחלקה אונקולוגית, פרופסור, לא יודע…". בום.

כל הקלישאות מסיפורים של אחרים על רגע כזה, שהופך את הבטן, שמוליד בשניה גוש קר וכואב בגרון, קור בעצמות, שערות סומרות על ידיים באימה, כל הקלישאות כולן התנקזו באחת אל הרגע הזה, שמעכשיו והלאה נהיה החיים החדשים שלו.

נתי איבד את הקול באמצע הקיץ. בהתחלה זה עוד היה בגדר צרידות סקסית, אבל אחרי כמה ימים הקול פשוט נעלם. ד"ר שמחי שלח אותו ליומיים של תה עם לימון. קיץ ואין לימונים על העצים אבל אחרי שנקטפו כל הלימונים שבצרכניה והקול של נתי לא חזר, נתי חזר אל ד"ר שמחי.

אנחנו תמיד חושבים ששמחי מתחזה. איזושהי אפלייה מתקנת לטובת הפריפריה או משהו, עזרה לו לקבל את תעודת הרופא שלו, אחרת קשה להסביר את ההעדר המוחלט של ידע רפואי שהוא לוקה בו. האצבעות שלו רוקדות על המקלדת תוך שהוא מקליד מילים עלומות כמו ילד שמקליד בלי לדעת מה, ואנחנו תמיד מרגישים שהוא לא באמת יודע.

תמיד כדאי לבוא אל שמחי עם הדיאגנוזה מוכנה מהבית, נתי חושב לעצמו בדרך, יודע ששמחי לא יתווכח, הוא ישמח לקבל עזרה במקומות שאין לו מושג בהם.

אבל הפעם גם לנתי אין מושג, הוא לא מצא לעצמו דיאגנוזה מרגיעה לבוא איתה אל שמחי, ושמחי שולח אותו אל רופא מומחה יותר ממנו, בעיירה המנומנמת הסמוכה.

עיירה מנומנמת סמוכה, רופאה שנשואה לווטרינר האזורי, שמטפל בעדר הפרות של השכנים מהמושב. זה הכל קומבינות כאן, נתי חושב לעצמו, משלשל מעטפה לכיס של הרופאה, ככה אני בטח אקבל טיפול יותר טוב.

לנה, רופאה שנשואה לווטרינר, מחוברת לאוזניה שלה כמו העגילים החלולים שמחוררים את אוזני הצעירים הברלינאים שנתי וניקולה ראו בטיול ההוא שלהם. לנה לא נפרדת מהאוזניה שלה לרגע, אולי יגיע הטלפון שיוציא אותה מכאן יום אחד, מבית החולים המנומנם, המיושן, הפריפריאלי הזה. לנה מבטיחה שהגוש שנראה בגרון של נתי הוא רק גוש קטן ובלתי מזיק. מרדימה ושולחת אותו אל הצד השני של הניתוח עם אפס ספקות.

שבועיים אחרי האפס ספקות, הקול של נתי שוב טיפה צרוד אבל הוא לא נותן לספק לכרסם בו. היה גוש ואיננו עוד, ונתי חוגג את החיים הטובים, יורד עם האחים שלו על בקבוק וויסקי ביום ההולדת של מנשה, השכן שהוא גם חבר. והוא בכלל נתן למנשה את הוויסקי במתנה ליום ההולדת, איזה מן חבר אני, נתי חושב לעצמו. נותן לו בקבוק וגומר לו עליו.

"אחי, אתה מתבאס עלי שככה?" לנתי לא נעים מעצמו אבל מנשה נותן לו חיבוק דוב. "מה פתאום מתבאס אח שלי? אתה יודע כמה שאני אוהב אותך?".

וכל הזמן הזה מנשה יודע. מנשה יודע ונחנק, יודע ולא מספר כלום, לאף אחד. נחנק ולא מספר שלנה, רופאה שנשואה לווטרינר, התקשרה אליו.

התקשרה אליו כי הווטרינר שנראה במערכה הראשונה מטפל בעדר של מנשה, והוא ומנשה, ככה לפעמים הם שותים בירה בערב, בשוקת הקטנה שליד העדר, והם נהיו סוג של חברים.

לפעמים גם לנה מצטרפת, עם האוזניה תקועה לה באוזן, ומנשה תמיד חושב שהיא בטח אפילו מתקלחת איתה.

לפני כמה ימים לנה התקשרה אליו, אל מנשה. "נו, אתה יודע איך זה מנשה, אנחנו כאן באזור שלנו, כולם קצת מכירים את כולם. ואני לא נעים לי, לא יודעת מה לעשות. נתי, שכן שלך, כזה בחור נחמד, ועכשיו אני צריכה לספר לו שגוש שהיה לו, טוב נו, זה לא בדיוק גוש קטן ובלתי מזיק. זה בכלל גידול, זה בכלל ממאיר. ולא נעים לי, כזה בחור נחמד נו".

וכל הזמן הזה מנשה יודע. נתי חוגג לו על הוויסקי ומנשה אומר לעצמו "תחגוג אח שלי, תחגוג כמה שאתה רק יכול, הלוואי שהייתי יכול לגלות לך כמה קצרים החיים האלה. תחגוג אח שלי. איך שאני אוהב אותך".

כמה ימים אחרי יום ההולדת של מנשה, לנה והאוזניה מחכות לו בפתח המרפאה העלובה, בבית החולים הפריפריאלי בעיירה המנומנמת. הוא לא אכל כלום מהבוקר, קפץ באמצע יום עבודה, ניקולה אמרה שהוא לא יכול לפספס את הביקורת שאחרי הניתוח. היא לא באה איתו כי סתם חבל ששניהם ייצאו באמצע העבודה, גם ככה עשר דקות והוא בחוץ, הרי הכל בסדר וזאת רק ביקורת שגרתית, ככה לנה אמרה.

אבל אז האוזניה נעמדת מולו, ככה בפתח של המרפאה. נתי מציין לעצמו בדיעבד שלכבוד הרגע ההוא היא יכלה לכבד אותו בשתי אוזניים, אבל היא לא. היא נעמדת מולו רק לרגע, כי היא בין לבין, ואומרת לו שהגוש הזה הוא בכלל גידול ועכשיו הוא צריך לדבר עם הפרופסור במחלקה האונקולוגית. והיא נעלמת.

מילים. נתי שומע רק מילים. הוא לא רואה כלום, הוא רק מרגיש את המילים, צפות לו מסביב לראש במעגל, שטות לו מול העיניים. גידול. פרופסור. אונקולוגית. ניקולה. הוא חייב לדבר עם ניקולה.

"אתה אחרי? איך היה?" "לא, לא יודע, לנה פה אמרה לי משהו על גידול, מחלקה אונקולוגית, פרופסור, לא יודע…".

ניקולה רועדת. היא קמה במהירות, נושמת עמוק אל תוכה את כל החיים ונוסעת. הכי מהר שלה היא נוסעת, חצי שעה שלקחה הכי לאט בחיים שלה, עד בית החולים הפריפריאלי, עד המרפאה העלובה, עד אליו. כועסת על עצמה שנתנה לו לנסוע לבד לשם, המילים שצפו לו מול העיניים מתלכדות אצלה לכדי משפטים, משפטים שאתה רק מעז לחשוב אותם, לעולם לא להגיד בקול רם, אבל היא יודעת ששעתם תגיע גם בראש שלו.

ובראש שלו כל החיים שלהם עוברים עכשיו בסרט רץ. הוא וניקולה. חשב שהיא מתנדבת, עם השם הזה, כשהחבר שלו סיפר לו על הקיבוצניקית שיש לו להכיר לו. דמיין אותה עם כל הדיל. בלונדינית, רגליים ארוכות, שזופה. השם הזה שלה. ניקולה. הגיעה קטנטונת, שיער שחור, קצוץ, הכי לא הקונספט שלו, אבל עוד באותו הלילה הם ידעו שזהו, זה את ואני ילדה.

ועכשיו נתי חושב עליה. עליה ועל הילד שלהם, שבבטן שלה, שמה יהיה איתו עכשיו? מי יהיה אבא שלו? יהיה לו אבא? איזה אבא יהיה לו? כמה? עד מתי?

***

שלוש שנים אחרי לנה והאוזניה, בבטן של ניקולה יש כבר עוד ילד, ולמנשה שוב יש יומולדת. נתי לא זוכר איך לנה והאוזניה נראות, הוא לא זוכר שפעם הוא איבד את הקול, הוא לא זוכר את שמחי המתחזה, את התה והלימון. הוא לא זוכר אפילו, שפעם הוא היה חולה.

אבל הם משתדלים בכל הכוח לזכור, הוא והיא, דווקא ברגעים של שגרה, של ריבים על כלום ועל שומדבר, שהחיים קצרים, ושצריך לחיות אותם בכל הכוח. נתי וניקולה הם מהזוגות האלה שאחרים אומרים עליהם שהם יודעים לחיות טוב. משתדלים.

 

...

מנהרת הזמן ואני.


איכשהו בלי לתכנן, בשבוע האחרון טוני ודאג גלגלו אותי במנהרת הזמן אל הניינטיז, אל ימי הצבא, אל חבורה גדולה של אנשים שהיו חלק מהמשפחה שלי באותם הימים. נפתחה קבוצת וואטסאפ שהתחילה בקטן והולכת ותופחת כמו השמרים של הגן בשישי בבוקר, עם הריח הטוב והמפנק של החלות שמגיעות בצהרים עם הילדים (בלי הנזלת, תודה).
תמונות, זכרונות, שמות מפעם, כינויים עוד יותר מפעם, סיפורים שהודחקו, קשרים, איפה היינו ואיפה אנחנו היום. התרגשות.

בתוך כל זה קיבלתי הבוקר הודעה מחבר (השם והכינוי שמורים במערכת) שנזכר שאולי פעם לא היינו נחמדים אחד אל השני, והאם אני זוכרת, והאם אני סולחת... וההודעה הזאת - תכלס הכתה בי במקום של התודעה. וואלה, לא רק אני מלקה את עצמי על דברים שעשיתי, הייתי, אמרתי, אנשים שפגעתי בהם, האם זוכרים מי הייתי? איך הייתי? פתאום אני חושבת שאולי בכלל כל אחד לעצמו עם חשבונות הנפש האלה.

הנחת היסוד שלי - כולנו השתבחנו. כולנו יפים יותר, כולנו חכמים יותר, כולנו יודעים את התורה, כולנו אנשים טובים יותר. אני באמת מקווה אבל באמת גם מאמינה בזה. ומאד נרגשת מהמפגש המחודש, כרגע וירטואלי אבל בחודש הבא יהיה גם בלייב, ואז נראה מי הקריח, מי גידל כרס, ומי לעזאזל לקח שוב את המפתחות של השק"ם?

אז לכבודכם, החבר'ה שלי מדלתון - 
שיר של יום חולין להיום - L.A - ג'ינג'יות. תמיד, תמיד, תמיד השיר הזה מזכיר וימשיך להזכיר לי את ניר - הטבח האחד והיחיד, שתורנות מטבח איתו היתה הכל חוץ מעונש. חגיגה של כיף ומוזיקה וצחוק - וניר היום הוא כל מה שלא דמיינתם שיכול להיות, אבל זה סוד, תשאלו את קרמבו הוא בטח מכיר אותו... רק מוכיח כמה שאנשים גדלים ומתפתחים ומשתנים - והולכים ומשתבחים אם הם רק מרשים לעצמם לחלום...

יאללה חברים, בנוהל, תהנו לכם

ושהיום הזה יהיה מעולה!
Loading...
Loading...