כן, אני יודעת שהמוות הוא חלק מהחיים. אבל הלב נשבר כשהוא מגיע פתאום. והגעגועים...


 

...

תמיד כשאבא שלי מתקשר

 

תמיד כשאבא שלי מתקשר אני חושבת שסבא מת. שזה מוזר, כי סבא מת כבר שנה. איכשהו תמיד ידעתי שכשסבא ימות, המבשר יהיה אבא שלי. אבא שלי ואני ביחסים נפלאים אבל שיחות טלפון יומיומיות, סתם בלי סיבה, זאת המשבצת של אמא. אם אבא מתקשר - משהו בטוח קרה. ומה כבר יכול לקרות? סבא בטח מת, הוא הרי מועמד די ודאי. אבל סבא כבר מת. ובסוף זאת בכלל דודי שלקחה את תפקיד המבשרת על עצמה, אז, כשסבא מת.

כשחושבים על זה, דודי הרבה יותר דרמטית מאבא. זה די תפור עליה. "הבשורה על פי דודי". עם הקדמת ה"שנון, את שומעת?". רעד קל בקול, ניסיון להסתיר את הרעד ובו בזמן לתת את הנופך המתבקש של התרגשות, אבל מהזן הנוגה. חיוך מסותר של מבוכה, נוכח גודל הבשורה. "את שומעת שנון? זהו. סבא מת".

ואנחנו בכלל רק הרגע הגענו לאינדינגב. פסטיבל המוזיקה וניקוי המצפון ההורי השנתי שלנו. 3 ימים של מוזיקה בנגב, אנשים יפים, ילדים משוחררים, הכי רחוק מהחיים. אבל החיים לא מחכים, החיים מכים בך ברגע הכי לא מתאים כשהם רוצים. החיים, המתים.

סבא יעקב רקד לעצמו את ריקוד החיים והמוות בשבועיים שקדמו למותו. הוא החליט שדי, החיים החליטו שאולי עדיין לא. הוא הפסיק לאכול, החיים ניסו בכל זאת. החיים וסבתא אהובה, שאחזה באהבה שלה אליו, ואחזה בו, ובלב שלו, ולא שחררה. אבל סבא, גם הוא לא ויתר. עד כאן, סבא אמר לעצמו. אני את החיים האלה מיציתי. עשיתי עשיתי עשיתי, הייתי חייתי חוויתי, עכשיו די.

ואמא חיבקה את סבתא ואמרה לה "אמא די, תני לו ללכת. זה מה שהוא רוצה". וסבתא אמרה "יעקב, אני יודעת שזה מה שאתה רוצה. אני אוהבת אותך. אני משחררת אותך. אני נותנת לך ללכת".

וסבא הלך.

סבא נפטר כמה דקות לפני שהגענו לאינדינגב. בימים שקדמו לפרידה ממנו, כשידענו שזה הולך לשם, תהינו בינינו לבין עצמנו את התהייה של האנשים החיים. "מה יהיה עם התכניות שלנו? מה יהיה עם האינדינגב?". אז התכניות של האנשים החיים התנגשו בחן עם התכניות של האנשים המתים, ודודי היתה המבשרת.

תמיד כשאבא שלי מתקשר אני חושבת שסבא מת.

שנה עברה ושוב אינדינגב. בינינו לבין עצמנו, תמיד כשאבא שלי מתקשר ותוך שאני חושבת שסבא מת, הוא בכלל מתקשר לשאול איך כותבים איזו מילה או לספר לי שהוא פגש מישהו מפעם.

ועברה שנה ושוב אינדינגב, ובלב המדבר, יום שישי בבוקר, שוב אבא שלי מתקשר.

אני חושבת לעצמי "אבל סבא כבר מת, וסבתא, שכל כך התגעגעה אליו, גם היא כבר מתה".

 

אבל אבא שלי רק רצה לומר לי שהוא קרא את הטור שלי, ואהב אותו כמו תמיד, "רק שאם את כותבת אבא ואמא, תמיד תקפידי לכתוב קודם את אמא".

 

...

אחרי עשרים שנה

"דוד! אני למעלה!". היתה לה ד' דגושה כזאת, וחיוך ענק, כשהיא היתה עומדת למעלה, על המרפסת, וקוראת לו. "דוד מטומטם!", היא היתה מנסה שוב, מתגרה בו.

לאבא שלי היו אז שלושה אחיינים בנים, והיא היתה האחיינית-בת הראשונה שלו. לא בשר ודם אבל אחיינית. הראשונה בעולם שקראה לו דוד. הוא כמובן לימד אותה שהוא דוד, ואנחנו כולנו היינו משפחה. משפחת הבניין השני מימין כשנכנסים לקיבוץ. משפחת פריד ומשפחת סיטון, משפחת שני ומשפחת אגוזי, וכולנו יחד משפחה אחת. סרטים בספרדית בחושך על הדשא מול הבית, קוביות גבינה צהובה וזיתים ליד המשקאות החריפים שהמבוגרים שתו, בשר על האש, ערימות ילדים -אנחנו, ילדי השכונה, משחקים ארבע תחנות על הדשא שנראה היה לנו אז ענק – והחיים היו נפלאים, והכל היה אפשרי.

משפחה אחת - לא יכולת להיכנס הביתה בלי לפגוש על מתקן האופניים שבחוץ את רנוש, יושב ומתופף על מגוון הכיסאות השונים, הרי לכל גובה ולכל גודל יש את הצליל שלו.

ואני תמיד הייתי מסתכלת על עדי, מגיעה מהחדר בחטיבה זקופה ויפה, מתכופפת אל יפית הקטנה שלה, בחיבוק של אמא. היא היתה לה תמיד כמו אמא – ככה זה נראה לי אז.

ואז, ביחד כמו שתמיד קורה במשפחות, השמים נפלו עלינו. על המשפחה המאוחדת שלנו. אצלנו במשפחת אגוזי נטע חלתה, ואצלכם, בקומה מעלינו, יפית. ויפית, כבר, ורק, בכיתה ח' – איך זה יכול להיות? יפית היפה והזקופה, עם אותו החיוך הענק, עם אותן העיניים הצוחקות, עם הצחוק המיוחד של משפחת שני. איך זה יכול להיות?

והמדרגות לקומה השניה – נהיו אז גבוהות וארוכות מדי – אנחנו נפרדנו מכם פיזית, אבל רק פיזית. נשארתם ותמיד תישארו משפחה שלנו.

טלי ואברהם, עדידי, רנוש, מיוש. אהובים, יקרים. לפגוש אתכם בקיבוץ, תמיד להתחבק, תמיד להרגיש קרוב קרוב, קרוב של משפחה. של בית. של זכרונות. והכאב הזה, שלא מרפה. הוא תמיד שם, הוא תמיד מזכיר שאנחנו לא שוכחים.

לאבא שלי נולדו בשנים שעברו עוד שתי אחייניות ועוד אי-אילו נכדים ונכדות, אבל אני יודעת שיפיתי – תמיד יישמר לה בלב שלו ושל כולנו, המקום המיוחד הזה, של האחיינית הראשונה, הראשונה שקראה לו דוד. עם ה-ד' הדגושה, עם החיוך הענק, עם העיניים הצוחקות ועם הצחוק הזה, של משפחת שני. המשפחה שלנו.

 * נכתב לזכרה של יפית שני, ילדה אהובה, שכנה, משפחה, בחלוף עשרים שנה למותה.

שיר של יום חולין להיום: בלדה לאישה. גם תרצה אתר האהובה, גם נורית גלרון בביצוע הכי ממיס שיש (בעיני, בעיני) וגם השיר שתמיד יזכיר לי את ההלוויה העצובה שלך, יפיתי, לפני עשרים שנה וכאילו אתמול.

ולמרות הכל ואחרי הכל -  

...הלוואי הלוואי הלוואי שיהיה לכם יום מעולה! 

...

סיפור על אהבה וסבתא

(התפרסם ב"ידיעות הקיבוץ" ב-21/7/17)

את בכלל לא היית אמורה ללכת עכשיו. לא ציפינו ולא התכוננו. חשבנו שתהיי כאן עוד כל כך הרבה זמן. לא, לא ציפינו.

האדם מתכנן תכניות והחיים מראים לו את האצבע המשולשת שלהם.

בעוד אנחנו בעיצומן של תכניות לחגוג יום הולדת שבעים לאבא, סבתא שלי ראתה את השבט מתכנס לקיץ רגוע ומצאה לנכון עכשיו, כשכולם כאן ואף אחד לא צריך לבוא במיוחד בטיסה מקצה העולם, להיפרד מאיתנו במפתיע ולתמיד.

אני והסבתא.

אני ילדה בקיבוץ וחושבת שככה זה אצל כל הילדים בקיבוץ. יש סבא וסבתא בקיבוץ - ולכל אחד מהם בית משלו ומתכנסים כולם, גם סבא, אצל סבתא בבית, ביום שישי אחה"צ, לקינלי ומיץ פז ושוקולד פרה וסרט ערבי בטלוויזיה. ויש סבא וסבתא בעיר - והם גרים יחד ובכל החגים החשובים נוסעים אליהם.

נסיעות לסבא וסבתא.

הם גרים נורא רחוק. אנחנו יוצאים מהחותרים שבקצה חוף הכרמל, אל המסע שבסופו מחכים לנו אשדוד, עיר ילדותנו, וסבא וסבתא. ובדרך מראות עירוניים ונקודות לציון ש-הנה, אנחנו מתקרבים. הנה העמודים של חדרה. והנה העמודים של אשדוד. והנה חנות שמלות הכלה עם שתי הבובות הקבועות בחלון הראווה, ואנחנו רבות רגע מי זאת מי. את הבובה עם התלתלים, אני זאת עם השיער החלק. ומתקרבים לרחוב של סבא וסבתא - הנה הדוכן של ז'ק מלך הממתקים רגע לפני הפניה ימינה, והנה הפיצריה של דון פדרו. אח"כ בערב נלך לטיול ברחוב הראשי של אשדוד וסבא יקנה לנו משולש פיצה הכי טעים בעולם.

והנה כבר רואים את הבניין של סבא וסבתא - שבע קומות וסבתא מנופפת לנו אל החניה מהקומה השביעית - אבל אנחנו שוב רבות עכשיו. אני מצלצלת באינטרקום! אני מזמינה את המעלית! אני מצלצלת בפעמון שבדלת.

לובי של בניין דירות בעיר. מראה ענקית שיש רק כאן ומעלית קטנטנה כל כך שיש שנים שאני מאבדת נשימה בתוכה ומעדיפה לעלות ברגל את כל שבע הקומות. וככל שמתקרבים אל הקומה השביעית, אל סבא וסבתא, כבר מריחים. את השניצלים של סבתא, את הפג'ואדה, את מרק הירקות, את הבושם, את החיבוק, את החיוך.

ילדה מהקיבוץ מתרגשת ללכת לקניות בסופר עם סבתא. לדחוף בחשיבות עצמית את העגלה, לבחור מעדנים. אני תמיד דניאלה, דודי תמיד מילקי. נטוש שותה קקאו, אני - רק אצל סבתא - נסקפה. ומרגישה גדולה! ואצל סבתא בעיר יש קוטג' בקופסה והוא הכי טעים והכי מרגש והכי שונה מהקוטג' בכלי הנירוסטה הגדול בעגלת הגבינות של ארוחת הבוקר או הערב בחדר האוכל בקיבוץ.

וקטשופ. אצל סבתא יש קטשופ.

יש דברים שמקבלים רק מסבא וסבתא. יש ידיעה ברורה, שאף אחד, אף פעם, לא יאהב אותך כמו שסבא וסבתא שלך אוהבים אותך. זאת אהבה ללא תנאי, ללא שיפוט, ללא חינוך. באמון מלא, בגאווה אינסופית. אלו הנכדים שלנו!

ויש את העניין הגנטי. להיות צפ"טית בצבא, למשל, מסתבר שזה גנטי. כשוויתרתי מראש על המיונים לתכנות מחשבים, ידעתי שגורלי נחרץ. כי הרבה שנים לפני שנטוש היתה צפ"טית - סבתא אהובה היתה לוחמת אמיצה בחיל הקשר, ובמלחמת השחרור אפילו נפצעה. ובכן, ברור שהייתי צפ"טית גאה, שלישית במשפחה, ואחרי בצעד בטוח וקליל (כן, בטח…) דילגה גם דודי אל הקורס בבה"ד 7. עוד צפ"טית, אלא מה… ממשיכות את המורשת של סבתא אהובה.

בשנים האחרונות סבא וסבתא שלי בחרו להזדקן לידינו, בקיבוץ, ופתאום היו לנו המון סבים וסבתות כאן, איתנו. וכשסבא נפרד מאיתנו באוקטובר, ידענו שסבתא לא תחכה יותר מדי ותצטרף אליו כשרק תוכל. כמה שהיא אהבה אותו.

"זה היום שישי הראשון שאני חי בלי סבתא אהובה", יויו אמר ביום שישי הראשון שבו כולנו חיינו לראשונה בלי סבתא אהובה. וכשירדנו לים לפנות ערב פגשנו בדרך את סונילה, המטפלת של סבא וסבתא, שחזרה מביקור בבית הקברות ואמרה לנו שסבתא שמחה עכשיו, כי היא שוב עם סבא, וכבר לא מקנאה בשכנה ששוכבת בקבר לצידו. מדהים וגם מרגש, שבגיל 89 עדיין מרגישים רגשות מהסוג הזה.

וכשהלכנו בפעם האחרונה לבית של סבא וסבתא, וידענו שזהו, אלו הרגעים האחרונים שבהם הבית הזה הוא של סבא וסבתא שלנו, והשכונה הזאת בקיבוץ היא השכונה של סבא וסבתא שלנו, ידענו שנגמרה לנו תקופה. נגמרה לנו ילדות, נגמר לנו קטע חיים שלם, ולא יאומן שבארוחת שישי בערב, רק לפני שבוע, סבתא עוד ישבה איתנו והיתה יפה ומאופרת כמו תמיד.

ובים, שקיעה ושמיים כתומים וסגולים, הילדים שלנו עפים, עפים, סבתא במותה ציוותה להם שבוע בני-דודים מרוכז ואין מאושרים מהם, ואנחנו כבר מתגעגעים אבל סבתא, אם כבר למות אז ככה, בשיבה טובה, עם כל המשפחה סביבך, ורבים רק על אם לערוך את השולחן בופה או מקומות ישיבה מסודרים, שום דבר חשוב. אנחנו מתגעגעים והחיים נמשכים.

 

 

...

מאיפה מתחילים?

בשנים האחרונות זה כל הזמן היה שמעון פרס וסבא, סבא ופרס. בני אותו גיל, הזמן עובר וככל ששימון מזדקף, סבא מזדקן. אני מסתכלת על סבא וחושבת לעצמי איך החיים האלה מוזרים, איפה שימון ואיפה סבא, ופתאום ברגע אחד הכל מתהפך ואני לא מבינה כלום, כי פרס מת וסבא עוד איתנו, הגוף איתנו אבל אני יודעת שהוא כבר מבקש להיפרד.
ועובר שבוע ועוברים שבועיים ואני מבינה שסבא בחר להיפרד. ידעתי שהיום הזה יגיע, ידענו, התכוננו, זה טבעי ונכון לאדם בגיל 95 להיפרד מהעולם מוקף באנשים שסובבים אותו באהבה ובחום, אבל פתאום כשהרגע הזה הגיע... פתאום אני מוצפת זכרונות ולא יודעת מאיפה להתחיל בכלל...

אני בת ארבע, סבא מחזיק אותי על הכתפיים, אנחנו הולכים בקיבוץ, סבא הולך, אני על הכתפיים שלו, מחזיקה את הראש הקרח, השמח שלו ולא מאמינה שאני מחזיקה ראש. ראש אמיתי של בנאדם, בלי הפילטר הזה של השיער. וכשאני חושבת על זה, סבא היה כולו חיוך וטוב לב וחום אינסופי ונתינה, בלי פילטרים, לכולם... 

ערימות של זכרונות. ימי רביעי כשסבא עובד בחיפה, מגיע אלינו עם החיוך השמח, הגומות העמוקות והעיניים הכחולות הצוחקות, ביד אחת שקית לחמניות ושינקין וביד השניה ספר בשבילנו שהיינו בולעות עד השבוע הבא, שבו תביא איתך עוד ספר, ועוד לחמניות שבקיבוץ אין.

ואני שאוהבת לשתות, בינינו סבא, אתה הרי לימדת אותי את האהבה הזאת, כשהיינו באים אליכם לאשדוד והיית מכבד אותי מגיל כלום בכוסית וורמוט שהיינו שותים ביחד, וביום חמישי כשעצמת עיניים בפעם האחרונה שתינו לחייך באהבה סבא.

סבא שלי האהוב, הטוב, המתעניין תמיד מה קורה איתי, ואם יש עבודה, ואיך גלו, ואיך הילדים, וכמה אני שמחה סבא שיש לי בבית ילד שכל כך דומה לך, עם הגומות העמוקות והעיניים הכחולות. 

כשחשבנו עם איזה שיר אנחנו רוצים להיפרד ממך, ידענו ש"מי האיש החפץ חיים" הוא כל כך אתה. "...סור מרע, עשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

סבא תודה שהיית לנו כל כך הרבה שנים, סליחה שאני לא הייתי בשבילך כמו שאתה היית.
אני אוהבת אותך.

שיר של יום חולין להיום - מי האיש החפץ חיים - שולי נתן ונחמה הנדל. סבא יעקב, בשבילך, לזכרך, באהבה.

 

...

הנח ראשך המיוגע


כאילו כאן סוף סוף 
נרגעת נדידה 
הנח ראשך המיוגע 
אולי הלילה לא יעיק יותר מדי 
על הצמרת הכבדה 
הנח ראשך, גם איש כמוך מתעייף 
וראויה לו הפוגה 
כי עוד מעט, כי עוד מעט 
אתה זוכר 
הרי צריך לקום 
לעבודה. 

אולי לא בידי 
לפטור אותך כליל 
מעול כבד ומטרדה 
אבל ברגע זה 
אצלי איתי וכאן. 
הנח ראשך המיוגע. 
מה שיבוא - יבוא 
אם כך או כך יבוא 
הנח ראשך המיוגע 
כי עוד מעט, כי עוד מעט 
אתה זוכר 
הרי צריך לקום 
לעבודה. 

כאילו כאן סוף סוף נרגעת נדידה, 
הנח ראשך המיוגע 
אולי הלילה לא יעיק יותר מדי 
על אי שקט וחמדה 
מה שיבוא - יבוא 
אם כך או כך יבוא 
ומה שלא ידוע יוודע 
ועוד מעט צריך 
צריך לקום 
לעבודה. 

אני מאחלת לו שיניח את ראשו המיוגע, שייפרד בטוב, שלא ישרוד את האירוע הזה, כי אם הוא ישרוד אותו - הוא יהפוך לתלוי, לסיעודי, למי שכל חייו הוא לא רצה להיות. אני מאחלת לו בשגיל 93 הוא ייפרד ושנזכור אותו כולנו איש גדול של עשייה גדולה. אפשר למות בגיל 93, אני חושבת שלא בכוח ולא בכל מחיר צריך להיאחז ולאבד צלם אנוש. אני גם לא חושבת שעצוב למות בגיל 93, עם כל כך הרבה רקורד. הספקת כל-כך הרבה, אתה יכול להמשיך הלאה, מה אתה יודע? אולי תפגוש שם המון חברים שהתגעגעת אליהם...

הנח ראשך המיוגע. אנחנו נסתדר, באמת.

שיר של יום חולין להיום כאילו סוף - חוה אלברשטיין. The one and only.

תהנו לכם, 


ושהיום הזה יהיה מעולה! 
Loading...
Loading...