אני כל כך אוהבת לדבר, ולכתוב, ותמיד יש לי דעות על כל דבר. המקלדת סופגת הכל


 

...

דצמבר הקר, זעקו כותרות בעיתון

 בוקר אחד, שאל ילד כמעט בן 14 את אמא שלו: "אמא, עכשיו זה שיא החורף?". כן אמא, לכי ספרי לילד שלך, כשהוא יוצא בבוקר של סוף דצמבר בחולצה קצרה לביה"ס, שלדבר הזה שבחוץ קוראים חורף.

ונפתח בקלישאה. אפשר להוציא את הגוף מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הדאגה החקלאית מהנפש. תמיד ולתמיד אני אדאג לגשם. תמיד אחכה ואייחל לו. תמיד עננים אפורים בחוץ יעשו לי עננים ורודים ורכים בלב. תמיד למחרת יום של גשם אני אתעכב על המידע ההכרחי - כמה ירד? כמה ירד אצלנו? כמה ירד אצלנו לשעבר - כלומר בקיבוץ?, כמה ירד מעל הכינרת?, מי שיאנית הגשם ואיפה זה בכלל מצפה חרשים?

חברים, אני מודאגת. כמעט שאין גשם, כמעט שאין חורף, כמעט שאין מים, הכינרת מעולם לא הייתה ריקה כל כך ואני כבר מכינה את עצמי להושיב יום אחד נכד על ברכיי ולספר לו שפעם, לפני שנים רבות, היה כאן אגם והיינו שוחים בו ואף מקימים זולות על גדותיו. אגם שמזמורי אהבה נושנים נכתבו אודותיו, אגם שהופיע במפות עתיקות ומי היה מאמין שבעת הזאת נחזה בקטסטרופת היעלמו?

מכירים את אלו שאומרים שאין בעיית מים בישראל? אני תמיד מקנאה בהם. אלו אנשים נטולי חרדות כנראה, ואצלי החרדתית, החרדה למים קיומית בעיני אפילו יותר מהאיום האיראני.

כשהייתי בתיכון סיפרתי פעם לחברה טובה שידעה הכל על הכל, שאני מודאגת מבעיית המים בישראל. אין גשם, מה יהא עלינו? שאלתי אותה, והיא לקחה עוד פרוסת לחם מהסלסלה ואמרה באגביות שהיא ממש לא מודאגת - מקסימום ייבאו קרחון מטורקיה או משהו.

שוב ושוב אני שומעת ממביני דבר, שאין שום בעיית מים בישראל. זה הכל פוליטיקות ואינטרסים כספיים, שום דבר שמתקני ההתפלה הישראליים לא יוכלו לפתור. אני מהנהנת בהבנה, כאילו אני נרגעת ומשתכנעת, ומיד קופצת ראש למימי ים ההדחקה, עד לפעם הבאה שהחרדה תרים ראשה.

לא נו, בחייאת, נראה לכם? אתם באמת חושבים שאין לנו בעיה של מים? אז תנו לי לספר לכם סיפור קטן. לפני שנה בדיוק, הבחור שלי ואני יצאנו למסע חוצה ישראל ברכב שטח, מהבית ועד אילת. מסע של שבוע באמצע נובמבר, ימים אחרונים של סתיו. כשחזרנו היה יבש וחם ובדרך הביתה ראינו את ראשיתו של שבוע השריפות שפקד באותם ימים את המדינה. זוכרים? הצתות? רוח חמה? מה שזה לא היה, כעבור שבוע הגיע החורף והרטיב ושטף את כל האפר והאבק ואנחנו הרגשנו ברי מזל על הטיימינג המדויק של המסע שלנו. שניה לפני החורף.

מפה לשם חלפה שנה וכבר מדגדג לנו ממש לצאת שוב אל המדבר ואל הרוח הקרה, אבל איכשהו תכניות קודמות זינבו ביומנים שלנו ושתו לנו את כל נובמבר ואת כל דצמבר. ומי בכלל חשב לתכנן משהו בדצמבר? בטח שלא בינואר, הרי הכל אמור להיות רטוב וקר!

ופתאום אנחנו מחליפים מבטים של אנשים שכבר ראו גשם או שניים בחייהם, ומבינים שכריסטמס באירופה היפה והנוצצת אמנם לא עשינו, אבל המסע בארץ המדבר שלנו מעולם לא נראה אפשרי כל כך. תוגה מהולה בהתרגשות. אולי בכלל כדאי לקטוף את כל הלימונים שעל העץ הזה ולעשות ממנו יופי של לימונדה?

אני מציצה מהחלון ונושבת שם בחוץ הרוח היבשה ההיא, שפעם הייתה באפריל, זאת שהגדירה את מה שנהגנו לכנות "עונת מעבר". ימים של אלרגיה, של יובש, שאתה סובל בהם, אבל מוכן לסלוח כי הכל ירוק בחוץ, וחרציות.

פעם, לפני שנים רבות, גרנו כאן במושב בבית קטן וישן, מלא רטיבות בחורף. היה לנו קר ואפילו דלקת ריאות לחלקנו, שקיבלנו באהבה, והדלקנו אש באח ובישלנו מרק וישבנו בסלון עם שמיכות על הברכיים, וקראנו סיפורים, ובחוץ השתוללה רוח של חורף, והגשם דפק ודפק על החלון, כמבקש להיכנס גם הוא אל החום ואל המרק שבפנים.

ובחורף ההוא, כשיצאנו החוצה, הכל היה ירוק סביבנו. לאן שלא הסתכלנו היו שלוליות ענק והשדות היו ירוקים, וכשאביב הגיע נבטו שדות של תורמוסים.

לפעמים, כשאנחנו מטיילים בשדות ופוגשים איזה עץ אלון עתיק שבוודאי היה כאן גם לפני עשרות, אולי אפילו מאות שנים, אני אומרת לעצמי שזה מדהים שהוא שרד כל השנים האלה, והיה חלק מהנוף היפה מול ביתם של האנשים שחיו כאן שנים ארוכות לפנינו. הם אולי טיילו כאן ואולי התפללו לגשם, גידלו מה שגידלו בשדות שלהם, קיוו שירד מספיק גשם להישרדות שלהם, ולפעמים אולי היו יוצאים לטיולים או למסעות ארוכים, מכאן ועד לאגם התכול, הגדול, שהיה עצום ורב, הים של הגליל. הוי כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?

 

(פורסם בגיליון ינואר 2018 בירחון "חיים בעמק")

...

You know nothing, John Snow

מכירים את זה שהחיים מתחלקים ללפני ואחרי? אז משחקי הכס.

אפקט הפרפר, או משק כנפי הדרקון אם תרצו, הביא אלינו את חאליסי וחבר חורשי רעתה באיחור אופנתי (Not!) של כמה שנים טובות. איך? למה? כמה? כי פריפריה, והעדר תשתיות מתאימות ל-Yes, וככה רק כשסלקום TV החליטו לפנק את מי שמצליח להתמודד ללא ייאוש עם קשיי תעבורת הנתונים או הסבר לא מעניין אחר כלשהו שבגללו כל הזמן אין לנו אינטרנט (= שוב הילדים צועקים עלינו שבגללנו הם לא מצליחים לראות כלום בטלוויזיה ולמה היינו צריכים לעזוב את הוט), רק כש-HBO על שלל סדרותיה המופלאות הגיעו אל סלקום TV ומשם אל פתח ביתנו – רק אז פגשנו לראשונה את הסדרה שכולם, אבל באמת כולם מדברים עליה.

הכולם האלה, שכבר שנים מסתבר חיים את החיים דרך פרספקטיבה של תככים, תשוקות, בגידות, או בקיצור יחסי הון-שלטון, לא הבינו בכלל איך הצלחנו כל השנים האלה לאטום את עצמנו לכל הספוילרים האפשריים שפוזרו ברשת בשנים האחרונות. אבל אתם יודעים איך זה – כשאתה לא יודע, אתה פשוט לא יודע. לא רואה, לא שומע, לא מכיר. You know nothing John Snow.

ואז הגיע יוני. ו-HBO. וחאליסי, ומשפחת סטארק, ולאניסטר, וג'ון סנואו, וג'ופרי, הו אלוהים, כמה אכזריות, כמה דם נשפך שם, איך בהינף של חרב חיים נגמרים ברגע אחד, אבל מה אנחנו מיתממים? הרי זה כל כך אותו הדבר כאן אצלנו. שיימינג בכיכר הפייסבוק הוא הרי בול כמו עריפות הראשים שלהם. והפוליטיקה של ימי הביניים, במהותה לא שונה בכלל מזו של ימינו. יחסי הון-שלטון, נשים יפות, תחמנויות ואינטרסים, ומלחמות כבר לא קורות בחורף.

מהר מאד מצאנו את עצמנו – הוא ואני – מכורים ומחפשים להתגנב לעוד פרק בכל רגע אפשרי. והיתה שבת אחת שבה נשארתי בקיבוץ והוא חזר הביתה – ועשה לי את התרגיל הידוע של אלו שלא מתאפקים. עקף אותי בעונה שלמה – ועכשיו אי אפשר לדבר על כלום, בחיי!

תארו לכם אותנו – הוא ואני – איכשהו הצלחנו בתכנון מספיק זמן מראש לקחת את עצמנו בלבד לחופש רק שלנו, באמצע יולי, בלי הילדים, טיול RZR של ארבעה ימים כמו שאנחנו אוהבים. ארבעה ימים בשטח, זמן נטו לעצמנו, שיחות ארוכות ועמוקות על הכל ועל כלום, וכל הזמן הזה אנחנו בסוג של קריז, כי אנחנו כבר חודש וחצי בעיצומה של צפיית בינג' מתמשכת בכל העונות שכבר היו של משחקי הכס – ועכשיו ארבעה ימים בלי.

שמעו, בהתחלה לא היה קל! פרידה חדה נגזרה עלינו, למשך ארבעה ימים, מהדמויות שהפכו באבחת כמה ימי צפייה מרוכזים למשפחה המורחבת שלנו (כן נו, כמו במשפחה מורחבת אמיתית – לא את כולם היית בוחר להיות המשפחה שלך אבל הם כאן עד שמישהו יעשה עם זה משהו...). אבל זה לא רק זה. הוא הרי עבר אותי בעונה שלמה, וכרגע כל מה שמעניין אותי זה מתי כבר ג'ופרי ייאסף אל אבותיו, אם בכלל, והוא חייב למנוע ממני ספוילרים. מה זה חייב? אם הוא לא יתאפק זאת תהיה כמעט עילה לריב בינינו, אז הוא מתאפק, ואנחנו פשוט מוצאים את עצמנו כמו אנשים שיש להם פיל ממש גדול בסלון, הולכים סביבו בזהירות ובשקט, ורק לא מדברים עליו, ורק לא להעיר אותו...

אגב, אני כל כך אוהבת את זה, שאנחנו מתעסקים בכלום הזה, מצליחים להדחיק את כל המסביב ומנהלים שיחות אסטרטגיה עמוקות ומרכלים בשיא הרצינות על אנשים שפשוט לא קיימים. אני שמחה כי אלו ימים לא פשוטים שעוברים כאן מסביב על כל המדינה הזאת. לפעמים אני מרגישה תחושה כזאת של חנק, של חוסר אונים, של כמה אנחנו קטנים ולא משמעותיים, כשהים טורף גורלות של אנשים, כשכל הזמן יש תחושה שהחורף מתקרב (Winter is coming, אמרתי לכם, אני מכורה).

אבל אתם יודעים במה שונה הטלוויזיה מהחיים האמיתיים? בעיניים שלי לפחות... שם, גם אם זה לוקח זמן, איכשהו נדמה שהרעים בסוף משלמים מחיר. שהשחיתות והרוע מפנים מקום, לאט אבל בטוח לאנשים שנושאים איתם בשורות טובות. שהטובים בסוף מנצחים. אולי אני אופטימית מדי, אולי זה בגלל שאני רק בתחילתה של עונה 6, אבל יש לי מן הרגשה כזאת, שהעולם לאט לאט נעשה מקום שנעים יותר לנשום בו. לא, בינתיים לא מדובר על העולם שלנו לצערי.

 

ועוד הגיג לסיום – החופש הגדול הבלתי נגמר הזה, שמבחינתי רק התחיל כי הקייטנות נגמרו, באתגר המסכים מול הילדים ("רק חמש שעות צפייה ביום, יותר מזה זה כבר ממש מוגזם!") – ממש קשה להגיד להם להתנתק מהמסך כשאנחנו כבר חודש וחצי זומבים, פריקים של משחקי הכס. אתם יודעים איך זה, יש את החיים לפני והחיים אחרי – ועכשיו אנחנו עמוק עמוק בפנים.

...

סנדוויץ' חיי

אני מאד אוהבת סנדוויצ'ים. כמעט הייתי אומרת שיש לי פטיש לסנדוויצ'ים, עד כדי כך שבמסיבת הרווקות שלי, הכיבוד היה סנדוויצ'ים. שנים היה לי אחד פייבוריט שלא החלפתי, פשוט פשוט, חמאה ועגבניה, לפעמים עם תוספות כאלו או אחרות, אבל תמיד זה היה הבייסיק שלי.

ואז יום אחד, החלטתי שאני רוצה לשנות. לא יודעת מה אני רוצה, אבל בא לי שינוי.

אז הלכתי לדוכן שמוכר סנדוויצ'ים, דוכן שקיבלתי עליו המלצות, ואמרתי לעצמי – זה הזמן לשינוי. המוכרת שעמדה שם בדוכן, היתה גם בעלת המקום. היא היתה חייכנית וחמודה ממש ואני אמרתי לה... "תכיני לי סנדוויץ'". בגלל שלא אמרתי לה מה אני רוצה ומה אני אוהבת, היא חייכה והכינה לי סנדוויץ' שנראה היה לה שאני אוהב. השקיעה בו את כל הדברים הטובים שלדעתה יכולים להשתלב ביחד ולהיות הסנדוויץ' הכי טוב בשבילי. היא הגישה לי כמה טעימות, מכמה סוגים שונים, כדי שאני אוכל לבחור את הסנדוויץ' שהכי ימצא חן בעיני – ואני, לא תמיד קל לקלוע לטעם שלי, אז לא התחברתי  לאף אחד מהטעמים...

המוכרת החייכנית המשיכה לחייך והמשיכה לנסות, ויצרה בשבילי עוד כמה טעמים ודוגמאות לסנדוויץ' המיוחד שלי. זה לקח קצת זמן (טוב, די הרבה), אבל בסוף הגענו ביחד לשילוב המנצח מבחינתי. "זהו", אמרתי לה, "סגרנו. את יכולה להכין לי את הסנדוויץ' שלי".

והיא הכינה לי אותו. באהבה. עם כל החומרים הטובים והזמן שלה, ולא אמרה לי כלום ולא עיקמה את הפרצוף והמשיכה לחייך אלי, למרות שהסנדוויץ' הזה שלי, היא עבדה עליו יותר מכל סנדוויץ' שהיא אי פעם עבדה עליו. העיקר שאני אהיה מרוצה.

והיא עטפה את הסנדוויץ' שלי בנייר חום, קשרה בסרט יפה והגישה לי אותו. ואני חייכתי בחזרה, אמרתי תודה, שילמתי לה את מחיר הסנדוויץ' שסיכמנו מראש, ונתתי ביס. ועוד ביס. ואכלתי את הסנדוויץ' שלי. לא את כולו, אכלתי חצי ממנו, ואז פתאום חשבתי לעצמי, שבעצם אני לא כל כך אוהבת אותו, כי אני הכי אוהבת סנדוויצ'ים שדומים לסנדוויץ' ההוא, מפעם, שאהבתי.

אז אמרתי לה, למוכרת החייכנית, "תשמעי, בעצם אני לא אוהבת אותו. תכיני לי חדש. כזה כמו שפעם היה לי. עם חמאה ועגבניה, אבל הפעם תוסיפי לי גם עלה מצמח התבלין הזה שאני מאד אוהבת". ראיתי על העיניים שלה שהיא כבר לא כל כך שמחה עם הרעיון הזה, של להתחיל להכין לי סנדוויץ' חדש אחרי שכבר סגרנו את הכל, אבל עדיין, חשוב היה לה שאני אהיה מרוצה ואזכור אותה לטובה, אז היא ניגשה שוב לדלפק, הוציאה לחמניה חדשה, מרחה חמאה, שטפה עגבניה טריה ופרסה אותה, אבל כשהיא ניגשה אל צרורות צמחי התבלין – המוכרת שלי גילתה שדווקא הצמח המיוחד ההוא שביקשתי – דווקא הוא חסר אצלה בדוכן.

"אני מצטערת", היא אמרה לי. "אני מאד רוצה לעזור לך, מאד רוצה שתצאי מכאן מרוצה, אבל אין לי בשבילך את התבלין הזה. אני חושבת שאת יכולה אולי למצוא אותו אצל הירקן בקצה הרחוב, אם תקני ותביאי, אני מבטיחה להוסיף לך אותו לסנדוויץ' החדש, ואפילו לא אבקש ממך תוספת תשלום, אפילו שזה סנדוויץ' חדש לגמרי ואת כבר אכלת אחד שאני השקעתי בו המון זמן, חומרים ועבודה".

ועכשיו תחשבו שאני הייתי בצד השני של הסיפור, והסנדוויץ' היה לוגו שאני עבדתי על העיצוב שלו. ועבדתי ועבדתי ועבדתי.

יש לי לקוחות שהם ואני צועדים שלובי ידיים בעיניים מצועפות מאהבה הדדית כבר הרבה שנים. אבל יש גם לקוחות אחרים, ולפעמים כשאני לא מקשיבה לבטן שלי, שאומרת לי להתרחק, אני אוספת אל הסטודיו לקוחות מהסוג שמהר מאד הבטן שלי אומרת לי עליהם "זאת היתה טעות". זה לא אומר שהם, או אני, לא בסדר. זה אומר שהשילוב בינינו לא יניב משהו טוב למי מאיתנו, וצריך לדעת להיפרד בזמן, לפני שיהיה מאוחר מדי.

כשאני מזהה את האפשרות למצב כזה, אני לרוב יודעת לעצור ולהגיד – "חבר, בוא ניפרד כידידים בשלב הזה, אני לא מצליחה להכין לך את הסנדוויץ' שאתה מחפש". אבל לפעמים אני טועה וממשיכה לנסות לרצות. טעות של עצמאים. טעות גם של קיבוצניקים שתמיד צריכים לרצות, אבל זה מסיפור אחר.

מילה של עצמאית – לפעמים אנחנו מתאבדים על לקוחות שלנו ולא באמת מגיע להם. תכלס – הכוח האמיתי בעיני הוא לדעת להגיד לפעמים "לא מתאים לי", ומצד שני, גם לדעת להגיד "לא מגיע לי שיתנהגו אלי ככה, ולא, אין לי שום כוונה להחזיר את הכסף על העבודה שעשיתי, אפילו אם באמצע הסנדוויץ' החלטת שבעצם את מעדיפה סנדוויץ' אחר".

טור ארוך שנכתב מדם לבי. יאללה, שיגיע החופש כבר!

חג שמח!

 

 

...

רומן זדורוב וה"לה פמילייה" שלו

 
בשורה התחתונה, שתהיה כאן גם השורה הראשונה - אין לי מושג מי רצח את תאיר ראדה. לא קראתי את כתב האישום וגם לא שום דבר מהחומר המשפטי, לא ראיתי את הסדרה שטלטלה את כל המדינה, באמת שאין לי מושג. מה שכן - אני מניחה שכמו רוב אזרחי המדינה - גם אני מאד מסוקרנת מהפרשה הזאת, מעורבבת יש לומר, וכל שמועה לכאן ולכאן הופכת ומטלטלת.
זאת השורה התחתונה, ועכשיו אם יורשה לי - חוזרת כמה ימים לאחור.
אדם מקבל על עצמו בשמחה ובאהבה לנהל את דף הפייסבוק של המושב שלו. מקדם עסקים, אירועים, התרחשויות במושב. מה אדם? אני.
יש כאן המון דברים יפים וטובים שקורים בלב הפסטורליה של הגליל התחתון - ואני באמת אוהבת את החלק הזה בעבודה שלי.
ופתאום, אתמול, מוצאת את עצמי - לא באופן אישי אבל כמי שעומדת מאחורי הדף המושבי שלנו - תחת איזו מתקפה הזויה של אנשים שאנחנו - איש מאיתנו כאן במושב - לא מכירים בכלל.
 
במסגרת זכות הציבור לדעת דברים מכאן ומכאן, הזדמנה לנו האפשרות לקבל כאן במושב הרצאה מאת מומחה הנעליים שהעיד מטעם התביעה במשפט של רומן זדורוב. השוחים בחומר מכירים אותו בתור רפ"ק ירון שור.
יצאנו בפרסום קטן, כי מדובר על אירוע מקומי, מושבי, לכל היותר למקצת מתושבי האזור. קטן פה ואינטימי וככה אנחנו רוצים לשמור על המושב שלנו.
ושמנו את זה בפייסבוק, מה אתם יודעים. אז זהו, שלי לא היה מושג מה מחכה לנו. מכאן התחיל איזה מחול שדים - לא גדול כי עצרנו בזמן ומחקנו פרסומים - של תגובות גסות, וקשות, ואלימות, של אנשים שדעתם אינה כדעתו של רפ"ק ירון שור והתביעה. 
 
עכשיו, אתם יודעים, זה יפה שהחבר'ה נלחמים להוכיח את חפותו של מי שהם חושבים שהוא חף מפשע, אבל בחייאת - ככה? לא יודעת מה אתם עשיתם ביום שתאיר ראדה נרצחה, אני יודעת בדיוק מה אני עשיתי. בדיוק עברנו לבית החדש שלנו. יש לי אליבי, היינו כל המשפחה ביחד ושלושה ימים אח"כ ילדתי את רני.
מה אני רוצה להגיד בזה? אני רוצה להגיד שהאלימות המילולית הזאת, שחווינו מאחורי הקלעים אתמול, אני מודה שהדירה שינה מעיני כמה שעות אתמול בלילה. היא כוונה אלינו ואין לנו שום קשר אליה.
זאת היתה עבורי חוויה שאני לא מכירה, לא פגשתי מעולם, כאן אצלנו בטווין פיקס החיים שלווים ורגועים בדרך כלל, אני כותבת על שקדיות ועל טיולים בטבע, על בירה וארוחות בוקר, עוגות וחומוס, לא על אלימות ולא באלימות. 
 
יכול להיות שהפוסט הזה מרגיז עכשיו אנשים שהקדישו את חייהם למאבק הזה. יתכן. אבל האנשים האלה, הדרך שלהם היא דרך אלימה, דורסנית, משתלטת. ומכיוון שכך - אני מבטיחה לכם - אנשים אלימים - שאני לא אקשיב לכם. לא ככה.
מאד מקווה שכן נצליח לשמוע את ההרצאה של רפ"ק ירון שור, ולהחליט בעצמנו מה אנחנו חושבים בעניין. כן או לא - זכותנו להאמין במה שנרצה להאמין, לאף אחד אין זכות לכפות עלינו את דעתו באלימות.
 
כתבתי כאן היום אחרי המון זמן, לא תכננתי שזה יהיה פוסט הקאם בק שלי, תכננתי משהו אחר והמשהו האחר יגיע ביום אחר, עכשיו זה דם לבי שמדבר.
 
חברים יקרים שלי, אני מאחלת לכם סופ"ש נעים ורגוע, ירוק ושקט, עם שקדיות וטיולים, בירה ועוגות וחומוס.
שיר של יום חולין להיום - בנאלי, צפוי, אבל מתבקש כמובן... לולה - ימים של שקט
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

...

התגעגעתי, אז באתי

וואו! כמה זמן לא כתבתי בול פוני בבול בפוני. בחיי שהתגעגעתי, בחיי שכל כך רציתי לכתוב, גם היה המון על מה, אבל הזמן כמו חול... נוזל לי מבין האצבעות והימים עפים בלי שהספקתי משהו ולאחרונה נכנס דפוס חדש-ישן לחיי - כל יום מסתיים בפרק בסדרה שהתמכרתי אליה - "הרשימה השחורה" - עוד גוזל זמן, בקיצור - תירוצים, תירוצים, אני יודעת, הנה אני כאן וזהו.

ברור שאתם לא זוכרים אבל במייל האחרון, שבאמת היה מזמן, כתבתי לכם שמשהו מגניב עומד לקרות. התמונה שכאן למעלה (או למטה, או בצד, תלוי בפורמט שאתם קוראים בו, לא נתקטנן על זה) מרמזת על הדבר המגניב שקרה באותו היום, ובגלל שבאמת היה מגניב אני מצרפת אותה. הבית שלנו היה דוגמן ליום אחד, מיני-קמפיין ל"נביעות" הצטלם אצלנו ואני נגעתי לרגע באבק הכוכבים. תובנה אחת לרגע? אז ככה...
דוגמניות לא אוכלות אוכל, הן רק מעשנות ואוכלות שוקולד. זהו.

תגידו... יצא לכם פעם ליפול על יומן של מישהו, וממש לשבת ולקרוא אותו בלי לפחד שהוא ייכנס עוד רגע ויתפוס אתכם על חם? ולא, לא אנה פרנק כזה, לא יומן ישן של מישהו שכבר איננו, יומן חי ובועט, עדכני וצבעוני...
שמעו - יצא לי ממש לאחרונה. לא תאמינו - קראתי את היומן של עצמי מהשנה האחרונה. מלא רגעים ותמונות, מזכיר דברים, מרגש. לא, אני לא כותבת יומן של פעם, כרוך ונעול במפתח מוזהב קטן. זה קרה כשהעליתי לכאן - לבול בפוני - את כל המיילים של בול בזמן שנכתבו בו מיומו הראשון (אוטוטו יומולדת שנה!) - פייר? התרגשתי!
האמת שרציתי להזמין אתכם לחלוק איתי את החוויה המציצנית הזאת מחדש. הכל הכל כאן, מחדש ועד ישן, בבול בזמן. חוויית רכילות מהמיטב, שלא תגידו לא ידענו.

זהו, אני חותמת את היום עם שיר של יום חולין שכבר מזמן לא בחרתי עבורכם.

שיר של יום חולין להיום - כל הסיבות - כל החתיכים אצלי. הימים האחרונים היו כבדים ועצובים, אני רוצה לתת לכם קצת קליל. מתה על השיר הזה ועל הקליפ שלו. איה הזאת עפה על עצמה כמו שצריך! צריך ללמוד ממנה...

יאללה חברים, התגעגעתי, איזה כיף לראות אתכם שוב! תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 

...

ארזת לבד?


תובנה חמה מהתנור. נתב"ג זה מן מקום שבו הסקרנות שלי ואהבת הפרטים מרחיקות לכת יותר מתמיד. רעיון שחשבתי עליו אתמול בעודנו מחכים לאדו ונעמי באולם מקבלי הפנים (התרגשות אז מגיעים הרבה לפני הזמן ומחכים. ומחכים. ומחכים) - היה יכול להיות ממש נחמד, אם כל אדם שיוצא מדלתות הזכוכית עם העגלה והמזוודות שלו, מיד היה מתגלגל ממנו פלט גדול של נייר עם "מה הסיפור שלי" - מן הסבר לטובת כל אלו שעכשיו עומדים ומסתכלים מהצד בסקרנות על החיבוקים עם מי שחיכה לו. מה הסיפור שלכם? איך אתם קשורים? אם אפשר בעיקר להדגיש במארקרים צהובים את הפרטים היותר פיקנטיים, הצהוב והשחור - אם אנחנו כבר מחכים פה - שיהיה מעניין...
לא ככה?

ומחר טוביה נכנסת למעגל האנשים שאחרים יסתכלו עליהם בסקרנות. נותנת לעצמה מתנה, לוקחת פסק זמן מהמשפחה הסיציליאנית שלנו, מהמדינה המאתגרת שלנו, מהעבודה, מהשגרה, לוקחת את עצמה לאוסטרליה. שלושה חודשים. אני כבר מתגעגעת אבל טוביה קשוחה אז אסור לי להגיד לה את זה, היא תגיד שאני חופרת. טוּב - מה לעשות - את האחות הקטנה שלי, אמנם חושבת שאת גדולה ממני לפעמים, אבל בשבילי תמיד תהיי אחותי הקטנה, ואני אוהבת אותך, ורק רוצה שיהיה לך טוב!

כל מטוס שיטוס בשמיים 
כל כוכב שיאיר בעיניים 
יזכיר לי אותך 
נחליאלי לפני הגשם 
צרצרים בשעות הערב 
תמיד יחכו לך 

וגם אני. אנחנו כולנו.

טוב, תעשי חיים, תעשי תהליכים, תהיי עם עצמך, תאהבי את עצמך ואת האנשים שתכירי, תזכרי מראות, צלמי בטלפון אבל גם בלב - ואל תשכחי שאנחנו כולנו אוהבים וכבר מתגעגעים.

שיר של יום חולין להיום - תמיד יחכו לך - לאה שבת. נחכה לך ונתגעגע, אבל את - קחי את הזמן, שום דבר לא בוער, תהני מכל רגע ותמצי עד תום. וד"ש לסיון ולשלולילו, ברור...

ואתם אנשי הבול בפוני - תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

...

תקווה אינסופית Part 2

תראו את התות היפה שצילמתי קודם בגינה של עמית. התחלות חדשות, מי יודע, אולי בסוף אפילו יגיע החורף ויעזור לחברים של התות להגיח גם הם.

רגעים אחרונים של שגרה, אני מנקה שולחן כדי להשאיר את לקוחותיי מרוצים בהעדרי ובינתיים אנחנו כבר ממש באווירת סוף קורס. אתמול עלינו לרמת סירין עם חברים וערימת ילדים בבגאז' של הדודג', בתקווה לראות מקרוב ומגבוה את החבר ירח שהבטיח מופע שכמוהו לא ראו כאן מאז 1948.
אז הבטיח. וכמו פראיירים שוב נפלנו שם. הדבר הכי מרגש שראינו היו ארבעה מסוקי קרב שהתרוממו מעלינו פתאום בשקט, בחושך. נופפנו להם בטירוף וזה כנראה הצחיק אותם או משהו, כי נצפו הבהובים מיוחדים לכיוון שלנו. ריספקט!
הירח בדרכו הירחית החליט להישאר מסתורי ונשאר מאחורי וילון של עננים, אבל סלחנו לו. אח"כ כשסגרנו את הפינה של ארוחת ערב בחדר-אוכל הבית - אבו ג'מאל בכפר כמא - הוא עשה טובה והתקרב טיפה יותר, שנראה שהוא בכל זאת כאן. יאללה פסדר...

מה שכן - לעניין הירח ובכלל - רציתי להגיד לכם שאנחנו קצת עדר. גם אני, גם אתם. רואים את זה בעיקר כמובן בפייסבוק, שומעים את זה בעיקר כמובן ברדיו. אני אסביר, אתם אנא אל תעלבו. זה הולך ככה:
יש עניינים עם ירח? כל היום שירים ותמונות של ירח. יש עניינים עם אמריקה? כנ"ל. לאונרד כהן נפטר? כנ"ל וכו' וכו'. עושה לי חשק לצאת מהשורה, ואני, אין יותר מיינסטרים ממני.
בקיצור, אני חותכת מהשביל. שבוע במדבר. נראה לאן יובילו השבילים שאני ממש לא מכירה. מחר בשעה הזאת השיער שלי כבר יהיה מאובק טירוף, איזה כיף!
אני מבטיחה לכם יומן מסע במשך השבוע, מאד מקווה שלא יהיו דרמות לדווח עליהן. תשמרו על עצמכם בינתיים, אנחנו נעשה חיים גם בשבילכם...

אז לסיום סיומת - שיר של יום חולין להיום - אתם זוכרים את השירים - חנן יובל. השיר הזה תמיד מרגש ותמיד משמח אותי ותמיד נוסך בי תחושת נוסטלגיה. אני מרגישה שהוא מתאים לצלילה לעומק שאנחנו הולכים אליה מחר. 

יאללה חביירים, היה יום עמוס ורק עכשיו הצלחתי לכתוב לכם, אבל זה רק אמצע היום ועוד יש ממה ליהנות אז...
תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 

...

אל תחשבו מה אתם יכולים לעשות בשביל בול בפוני,
תחשבו מה בול בפוני יכול לעשות בשבילכם...


תארו לכם עולם שבו יש לכם עסק, ואתם רוצים לפרסם אותו, אבל מחפשים להגיע אל אנשים שלא יושבים בשורה הראשונה של המופע שהוא חייכם. תארו לכם עולם כזה, שבו מישהו אחר עושה בשבילכם את העבודה הזאת, ומה אתם יודעים? זה בחיני-חינם, עם המלצות אקסטרה, וגם מגיע אל אחרים שבחיים לא הייתם מגיעים אליהם.

נאמר, למשל, שחסרה לכם גמישות בחיים. יודעים על מה אני מדברת? מתחברים? כי אם כן - המודעה של אשכר עשויה להיות רלוונטית ביותר בשבילכם.
או אולי בדיוק חשבתם להחליף את המיטה הזוגית שלכם במיטה מקסימה ורומנטית מעץ, צבועה שמנת? בואו תראו אותה, היא מחכה לכם כאן...

אה, זה קל, יש לי פייסבוק והוא ממילא עושה את זה, אתם בטח אומרים לעצמכם. אז זהו ש... לא בדיוק. כדי שפייסוש יעשה בשבילכם את המאמץ הקטן הזה, הוא ממש ישמח אם תשלמו לו. לא רוצים לשלם? אין בעיה, חפשו ת'חברים שלכם... וגם את המודעות שלכם, שילכו לאיבוד בתהומות הנשיה...

וגם אתם, שאין לכם עסק, שרק מחפשים משהו, או רוצים להגיד משהו חשוב לעולם, או להתייעץ, לשאול, לבדוק... 
יש כאן המון אנשים בבול בפוני, עם עיניים פקוחות ואזניים מוגדלות (סבתא, מה נסגר?) - הכל בשבילכם, כדי שתשתמשו בפלטפורמה הזאת.

מה הקאץ'? איפה האותיות הקטנות? אז זהו, שאין, בול בפוני כאן, ומחכה לכם שתהנו ממנו. מומלץ בחום... ובאמת חם, מה קורה עם החורף המבושש הזה...?

שיר של יום חולין להיום - Famous blue raincoat - Leonard Cohen. כל כך הרבה כבר הספיקו לדבר אבל גם שלי הוא היה. באמת המון שנים, באמת באמת מאהוביי הגדולים. מרשימת "אם הייתי יכולה בטוח שהייתי הולכת ללוויה שלו". כשהייתי בתיכון למדתי הרבה מהאנגלית שלי בזכות שירים על עטיפות תקליטים. מקשיבה וקוראת. זה אחד מהם, אחד האהובים ביותר, לוקח אותי way back אל אהוב רחוק ואל רגע של לשבת ביחד ולתרגם אותו ולנסות להבין אל מי הוא מדבר שם. לאונרד יקר ואהוב, RIP, ברור לי שבחרת ללכת ושזה לא היה אירוע מקרי. ככה זה כשגדולים באמת.  

ואתם חברים שלי, 
תהנו לכם,

ושהיום הזה (והשבוע הזה) יהיה מעולה!

...

אח, איזה בוקר

בלילה חלמתי שאני נוסעת באוטובוס חצי פתוח, בארץ זרה, בהרים ובכפרים לא מוכרים, יורד ברד כבד והדרכים מושלגות, נסיעה איטית ומסוכנת - ודוֹדי היא הנהגת של האוטובוס. תוך כדי החלום חשבתי שהאוטובוס לא מתאים לנסיעה הזאת ובטח יהיה קל הרבה יותר לעשות את הדרך עם ה-RZR ושאני כבר מוכנה להרפתקה. חשבתי שאני חולמת את החלום הזה כי אני כולי התרגשות מהשבוע הבא, מההרפתקה שמצפה לנו בדיוק שבוע מהיום, גלו ואני יוצאים למסע עם ה-RZR ואתם תקבלו יומן מסע.
בבוקר הבנתי שהחלום הזה סוג של ניבא את תוצאות הבחירות החצי מפתיעות בארה"ב. דודי היא ממש לא נהגת אוטובוס. את מה שהיא עושה (מורה, סגנית מנהלת בחט"ב ואישיות מושלמת בפני עצמה) היא עושה מעולה - אבל היא לא, ממש לא, נהגת אוטובוס. אז היא נוסעת מאד לאט ובזהירות ולא קורה כלום לאף אחד אבל הדרך מסוכנת ממש!

שמעו, כמו שאומרת אילנה דיין - מה אומרים? לא אומרים...
ההמונים הכריעו, בואו נראה מה יהיה, יש לאוטובוס הזה נהג חדש, אני רק מקווה שהוא ייסע ממש בזהירות.

שיר של יום חולין - Cat Stevens - Morning has broken. הדברים החשובים באמת קורים תוך כדי החיים. אתמול נולדה בוונקובר תינוקת מושלמת לשני אנשים שיקרים לי מאד. אדו ונעמילה - השיר הזה מוקדש לכם, מזלטוב אבא ואמא!

ואתם חברים, 
תהנו לכם,

שהיום הזה יהיה מעולה!

 

...

רבותי, ההיסטוריה

אני מסתכלת על התמונה הזאת וחושבת... לפני כמה ימים הילד שלי שאל אותנו אם יש פועלי בניין יהודים, ובעצם - נראה לו שלא, אז למה לא...? ניסיתי לחשוב על תשובה מתחמקת אבל התפלקה לי איזו אמת מהבטן, שיהודים לא אוהבים לעבוד קשה כשמדובר בעבודה פיזית. כאן אני מקימה עלי הרבה אנשים כועסים, אני יודעת, זאת תשובה בעייתית ומכלילה ובוודאי שגם לא נכונה, וסליחה מראש ממי שהרגזתי עכשיו, אבל אם לחזור אל התמונה הזאת, חברים, בואו נשים את זה על השולחן. פעם היו כובשים ברגליים את היעדים. היום, איכשהו, פחות...
קורה לי לפעמים שאני עוצרת לחשוב על איך פעם באמת לא היה כאן כלום, והמדינה שלנו נבנתה כאן בעבודה קשה, בידיים, ברגליים, ובהמון, המון לב.

והיום... היום אני לא צריכה לצערי לספר לכם איך בונים מדינה. איך מפלסים דרך לצמרת. די היה לראות אתמול את אילנה דיין, שהיא אישה אמיצה ומדהימה בעיני, ולהבין שאנחנו בבעיה.
והיום היום, היום בחירות בארה"ב. אם בתככים ובתשוקות ובדרכים עקלקלות לפלס דרך לצמרת. הבחירות הכי מלוכלכות ever, מעניין טירוף, אופרת סבון אמיתית אבל אמאל'ה, איזה פחד! לא אופרת סבון, החיים האמיתיים על כף המאזניים!

אבל רגע קטן מרגש ומשמח, של מידה קטנה של תמימות שאולי עוד נותרה... הבנים שלי יוצאים היום לחגוג את חג התנועות. במועצה האזורית שלנו קיבלו החלטה יפה, לחגוג ביחד "חג מעלות" לכל התנועות שיש כאן במועצה - כי בני המושבים והנוער העובד ובני עקיבא - כולם כאן במועצה ולמה לא לחגוג את זה ביחד? 
אז הבנים שלי והחברים שלהם ילבשו חולצות כחולות וייצאו למסע קטן (באמצע יום לימודים אבל לא בגלל זה הם נרשמו, ברור שלא! אידיאולוגיה לפני הכל...) ואחה"צ ניפגש, המוני הורים וילדים, באמצע שדה בגליל התחתון, עם כתובות אש והתרגשות בעיניים ותקווה בלב שאולי משהו עוד נותר מהתום של פעם, אולי?

שיר של יום חולין - HOLY SH*T (You've Got To Vote). היום אני טקסט פוליטי. סוג של. עזבו הכל, זה ענק ולא משנה מה עמדתכם אשר לבחירות היום אצל אמא אמריקה. ואולי בכלל לא אכפת לכם אבל עדיין - זה ענק. זוכרים פעם, אי שם באייטי'ז או בניינטי'ז (כל כך מזמן, מי זוכר?) את ז'אנר שירי ה"עם אחד עם שיר אחד"? אז כזה, אבל שכל כך לא לוקח את עצמו ברצינות, זה פשוט נפלא. בחייאת, קחו לכם אתנחתא קומית מהיום הזה - ותהנו כאן, אני מבטיחה שתהנו!

ויאללה חברים שלי, 

שהיום הזה יהיה מעולה!

 

...

אפשר להוציא את הקיבוצניקית מהקיבוץ
...אבל אז היא נהיית מושבניקית...

בהתחלה התאהבתי בגלו. ואז התאהבתי בנוף של הגליל התחתון. ראשוני, פראי, שונה מאד מאד מנוף ילדותי, מחוף הכרמל שלי. ולא לאט - המושב. שדמות דבורה. אני מודה, שנים אני אומרת את זה, שאם לא הייתי מאוהבת קשה לי להאמין שהייתי מתמקמת בשדמות של אותם הימים, של טרום ההרחבה, של השכונה הכי טווין פיקס שאפשר לדמיין, שבה גרנו, של מושב כמעט בלי ילדים (אז... אז... היום לאן שלא תזרוק אבן - בעצם אל תזרוק - אתה עלול לפגוע בילד שרוכב על אופניים בלי קסדה - ועל זה ביום אחר...).

קפיצה נחשונית 14 שנה קדימה...
לפני כמה ימים סיפרתי לדודה עדנה על שנת בר המצווה שעינתי ואני מרימות כאן בשדמות. היא אמרה לי שבטח במושב מתחרטים על זה שקיבלו אותי לכאן... טו מאץ' פעילות... או כמו שגלו אומר - "ככל שאת נהיית דומה לאמא שלך - אני נהיה דומה לאבא שלך...".
אז כן, כמו אמא שלי בקיבוץ, מוצאת את עצמי מאד פעילה כאן. ונהנית (כמעט) מכל רגע.

כל ההקדמה הזאת - היתה לטובת מחר כמובן.
כל הפוסט הזה מוקדש לפינת האסקפיזם - שברשותכם היום היא פינה לא קטנה כל כך...
אנחנו כאן במושב, בעשרות אצבעותיהם של כל בעלי העסקים, ללא שום תמיכה מוסדית (מועצה אזורית גליל תחתון - כן, כן, עליכם אני מדברת...), עובדים כבר כמה חודשים על מיתוג המושב, חשיפה של כל הדברים היפים והטובים שיש כאן, ובעיקר חשיפה של עשרות עסקים - קטנים וגדולים - של תושבי המושב.
כי כשאתה גר בטווין פיקס, ואפשרויות הפרנסה שלך מוגבלות יחסית מטעמים שונים, של מרחק למשל כי פריפריה, מה לעשות... פעמים רבות אתה פשוט מקים עסק עצמאי. לי באופן אישי יש שניים, ויש כמוני עוד רבים וטובים מאד, ואת כל העסקים האלה אנחנו מצעידים מחר אל קדמת הבמה, באירוע מיוחד ומקסים ושונה - הפנינג עסקים פתוחים. יהיו כאן כמה מתחמים שבכל אחד מהם יהיו מספר עסקים, ויהיו הטבות מיוחדות ליום הזה, וקניות, וטעמים, ואטרקציות, והמון אנשים נרגשים ושמחים וגאים. ואם גם אתם תבואו - ממש ממש נשמח!

לפינאלה של היום, אחרי שסיפרתי לכם כמה אני מושבניקית, מרגישה צורך עז לשלוח ד"ש של אהבה לכור מחצבתי, קיבוץ ילדותי האהוב, הבית שתמיד היה ביתי אפטר אול...
שיר של יום חולין להיום - התה של החותרים. כי לכל קיבוץ יש את ההמנון שלו - ואין כמו התה של החותרים...


תהנו לכם, בואו אלינו מחר,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 

...

גברים, חשבתם שאתם יכולים בלעדינו? תחשבו שוב


האכזבה.
שורה של אמנים שאני אוהבת, ומעריכה כיוצרים, נכון שחלקם מקורבים יותר ממני להוא שבשמים - ואולי לפיכך הם יודעים משהו שאני לא, אבל אנשים שאני באמת מחזיקה מהם - ובחרו לקחת חלק באירוע שבאופן מוצהר ומופגן מדיר נשים. פייר? התאכזבתי. מה חשבתם לעצמכם? כדי לא לצאת מתלהמת אני נותנת קרדיט שאולי הם לא ידעו, שנתנו את הסכמתם לקחת חלק באירוע בלי להבין את הפוליטיקות הקטנות שמאחורי הקלעים. מקווה שכך. אם לא - אכזבה.

הגאווה.
הציבור בישראל לא פראייר, שמחתי לגלות. יש כאן כוח חזק שלא שותק כשדברים כאלה קורים. אירן עדיין לא כאן. זה לא לקח יותר מכמה שעות. מחאה תקשורתית שקיבלה רוח גבית חזקה מאד ברשתות החברתיות - והאירוע בוטל. פחות מחצי יממה מרגע שפורסם הקונספט ההזוי שלו. ריספקט, בהחלט!

התקווה.
...ואולי יום אחד תעמוד בראשות המדינה הזאת שלנו אישה. אבל אישה אישה. לא אישה דגם גולדה שרק בטעות נולדה אישה, אני מתכוונת לאישה אמיתית. אישה שבמשמרת שלה נרגיש רוח טובה של תהליכים חברתיים. אישה שבמשמרת שלה האחיין החייל שלי לא יצטרך להיות כל החגים בחברון, כי הביטחון לא יהיה הדבר שעיני כל נשואות אליו, כי יהיה כאן רגוע, כי תהיה כאן אישה. אישה שבמשמרת שלה לא נשמע ברדיו שבוע לפני החגים הגדולים קמפיינים לתרומות לנזקקים, כי האג'נדה שלה תהיה חברתית, סוציאלית, קהילתית. ואולי יום אחד.
אני חולמת, אה?

אז... שיר של יום חולין להיום אצלי הכל בסדר. המבטא של ג'וזי VS קול הפעמונים של מיקה... בחרתי במיקה.

תהנו לכם, 


ושהיום הזה יהיה מעולה

...

ריח של סתיו


יש לי אחות שגרה בסינגפור כבר המון שנים (כן נטוש, איך שלא תסתכלי על זה, כבר המון שנים). כשהייתי בת 23, חודש אחרי ההתמקמות הראשונית של נטע ויולי באי הקטן והיפה הזה, נחתנו לביקור - שלוש אחיות של נטוש שטסות יחד לראשונה (לא לגלות לאמא, הורדנו את חגורת הכסף עוד לפני שחזרנו הביתה). חוצמזה שלא הפסקנו לרגע לריב (על מה? על מה לא!), גם לא הפסקנו לצחוק. ויש כמה זכרונות מהטיול ההוא, שבאופן אחיד נצרבו אצל כולנו. 
אחד מהם - ריח של דיוריאן.
ביקרנו בסינגפור בספטמבר, ועל אף שאין ממש עונתיות במדינה המשוונית הזאת, ישנן כל מיני דרכים שבהן אפשר לראות שהזמן עובר ומתחלפות עונות. וכמו שאצלנו בספטמבר מגיע סתיו, ואיתו גם פירותיו, מסתבר שלא רק כאן. גם בסינגפור.
בכל סופרמרקט שאליו נכנסנו היכה בנו ריח נורא, אין לי דרך עדינה לתאר את זה, ריח מחריד שאני באופן אישי דימיתי אותו לריח של מוסך שנשפכו בו כמויות של דלק. לריח הזה היה שם. השם הזה היה דיוריאן, והסינגפורים אף הגדילו ותיארו אותו, לא פחות, בשם "Israeli Mango". איך? איך הגעתם לזה? ואני מקווה שעם השנים שחלפו מאז למדתם דבר או שניים על איזראלי מנגו אמיתי.
הדיוריאן הזה, מלבד הריח הנורא שהיה לו, הוא גם החזיק במראה בלתי שגרתי, מן יצור כלאיים רכיכתי. יאללה, אני אשים את זה על השולחן וזהו. הוא נראה כמו עוברים מתים. זהו. אמרתי את זה. הם היו מניחים אותו במגשי קלקר, מקולף, עטוף בניילון נצמד, צהבהב ורך, כן נו... כמו... עוברים מתים. סליחה, זאת הקונוטציה שעלתה לי לראש אז. סליחה סליחה.

אבל איך הגעתי לזה פתאום, אתם שואלים? או.
אז אתמול עשינו קניות. כשאנחנו עושים קניות - החלוקה בינינו ברורה. גלו אחראי על פירות וירקות כי אני בוחרת גרוע (לשיטתו), אני על כל השאר...
אני לא מתערבת לו בבחירות וזה אומר שתמיד אחרי קניות יש פירות טובים, אבל אתמול הגיעה הפתעה הביתה. 
לא, לא עד כדי כך, אל תגזימו, גם אם יש דיוריאן בארץ הוא עדיין לא הגיע לסופר של צוסחא בכפר תבור, אבל כן הגיעו גויאבות אדומות. ואני, שאוהבת גויאבות מאד מאד, ומילדות במלחמה על ריח הגויאבות בבית הייתי בצד של אבא, ושל אוהבי הגויאבות, אני מודה שאין קשר ממשי בין הגויאבות שגדלתי עליהן, ובין הפרי הזה, שנראה מבחוץ כמו גויאבה, מבפנים הוא בכלל ורוד, והריח שלו... אויש נו! ועכשיו איך פותחים את המקרר? הוא מכה בך בעוצמה, הריח של הדיוריאן. ולא, זה לא נעים... כמו שאומרים - וריאציה על ריח של סתיו...

פינה של אסקפיזם להיום - בעוד חודש וחצי מתרגש עלינו האירוע השנתי שאנחנו במשפחת הדר כבר כמה שנים לא מפספסים - אינדי נגב, אינדי נגב, אינדי נגב (טוביה את באה, כן?). ובינתיים, עד  אז, כדי לא לטבוע לחלוטין בים ההופעות ובים האמנים שאת רובם המכריע אני לא מכירה, יש באתר של האינדי פלייליסט מקסים שנותן טעימות מכל הטוב והיופי שיהיה שם. מומלץ בחום רב, אני כבר כמה ימים עובדת עם זה ברקע. כנסו לאתר, ממש בעמוד הבית יש פלייליסט, אפילו לא צריך לחמם לפני ההגשה, הוא טעים טירוף ככה כמו שהוא.

ושיר של יום חולין להיום Skeeter Davis - The end of the world. ב-19.92004 (היום לפני 12 שנה) נפטרה סקיטר דיוויס, ששרה ב-1963 את השיר המושלם הזה, ועד היום הוא נפלא בעיני בכל קנה מידה.

תהנו לכם, 


ושהיום הזה יהיה מעולה!

...

מחשבות על יהדות.


כשאת נולדת קיבוצניקית חילונית, הדת היא איזה משהו רחוק, דמוני, לא מוכר בעליל וגם לא אפשרי בקונסטלציה האישית שלנו. הדת שלנו היא סוציאליזם. נותנת כפי יכולתה, מקבלת לפי צרכיה. סה טו.
וחולפות שנים ואת מתחתנת עם דתל"ש, והוא אמנם דתל"ש אבל ההורים שלו, מצד אחד גם הם מאד מאד קיבוצניקים אבל מצד שני הם גם דתיים, ואת לומדת להתחבר, להכיר, לאהוב, לא לפחד. למצוא חלקים בעצמך שמאד רוצים להיות אחת העם. העם היהודי.

הפסקתי לפחד. תהליך טבעי שקרה במהלך השנים והראש שלי לגמרי פתוח וכשביה"ס כדורי, שבו לומדים הבנים שלי, קיבל אליו את לימודי התל"י (תגבור לימודי יהדות - גם אני פעם לא ידעתי מה זה תל"י) - דווקא שמחתי. לא איים עלי ולא הפחיד אותי.

השבוע שמעתי את שר החינוך, כבוד שר החינוך, האדם המאד שנוי במחלוקת נפתלי בנט, מדבר בשבח לימודי התל"י, אני מודה שהנחתי בצד את מה שאני חושבת עליו באופן אישי, והצלחתי רק להקשיב לדברים שהוא אמר - והרגשתי שאין רע במה שהוא אומר. אני באמת לא חושבת שיש רע בלהכיר את המורשת שלנו היהודית.

ועם זאת...
אתמול בערב עברתי חוויה מאד מרחיקה מהיהדות, מבחינתי. מבלי להיכנס לפרטים מזהים, אספר לכם שהוזמנתי לאירוע "הפרשת חלה". ואני בכוונה קוראת לזה "אירוע הפרשת חלה", כי נראה לי שאם הערב הזה היה מסתכם במה שדמיינתי שהוא יהיה, הייתי כבר בבית אחרי שעה לכל היותר, כולל נסיעות הלוך ושוב.
אבל לא. ארבע שעות, מתוכן שלוש שעות שאני בחוץ, מחכה שכבר ייגמר האירוע שאני באופן אישי תפסתי אותו כפגאני - כי ככה הוא נראה היה בעיני כשהייתי בפנים. וזאת רק אני, אל תסקלו אותי באבנים, מאד יתכן שאם דמות אחרת היתה עומדת בראש האירוע הזה כן הייתי מתחברת אליו, אבל הדמות שהעבירה את האירוע... ובכן - לא הז'אנר שלי, אם יורשה לי. 
אני לא אוסיף עוד כדי לא לפגוע במי שכן מצאו את עצמן שם ובעיקר לא לפגוע במי שלשמה נתכנסנו כולנו, רק אסכם בכך שלי באופן אישי האירוע הזה כמעט גרם להתפקד למרצ. לא היה קל...

פינה של אסקפיזם לסוף השבוע - לא ראיתי, אני מודה, זאת המלצה מיד שניה, המלצה של גלי שאתמול בדרך לאירוע הפליגה בשבחים על הסרט "קפטן פנטסטיק", שאותו היא הגדירה, לא פחות מ"הסרט הכי טוב שראיתי בחיים שלי". זה סרט על הורות ואני מיד נתקפת בערימה של ייסורי מצפון, הבילד-אין שלי כאמא, תמיד. בתור חובבת סרטים שבשנים האחרונות רואה ממש מעט מדי, אני יודעת שלסרט הזה אני אעשה כל מאמץ ללכת, אבל אתם - יום חמישי וזה - אם טרם עשיתם תכניות - קפטן פנטסטיק - גלי אומרת שזה סרט שמשנה חיים, וגלי חכמה, אני מאמינה לה...

מסיימת עם שיר של יום חולין להיום ולשבת ירדה השבת - נחמה הנדל. כל כך, כל כך יפה...

תהנו לכם, 


ושהיום הזה יהיה מעולה!
Loading...
Loading...