הי הי,

אני כותבת כאן, שם ובמקומות נוספים. לעצמי, לאחרים, העיקר לכתוב. הטקסטים הכי טובים עולים במקומות שאי אפשר לכתוב בהם. בנהיגה, במקלחת, מתוך שינה. הרבה מהם אפשר לקרוא כאן. אני תמיד שמחה לקבל תגובות. This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. 
תרגישו חופשי לתת ביקורת. מכל מלמדיי השכלתי, ואני גם עובדת עם עצמי על להפסיק להעלב מכל דבר.

 

24.4.16

בדרך אל הים

היה סדר מקסים. רגוע, שמח, מרווח. ונשארנו בקיבוץ, ולמחרת ירדנו לים.
הקיבוץ שלי נמצא בין לבין. בין הכרמל והים ובין כביש 4 - הכביש הישן, וכביש 2 - כביש החוף. יש קולות ששומעים בקיבוץ, שאחרי חיים שלמים כבר פחות שומעים אותם אבל כשבאים לבקר - נזכרים. כבישים. אמבולנס מרחוק, מסוקים (כבר הרבה פחות מאז שיצאנו מלבנון), והרכבת. 
מי שייכנס לקיבוץ וילך ישר על הכביש, יחצה את פסי הרכבת ויירד במנהרה מתחת לכביש החוף - יגיע בסוף אל הים.
זכרון רחוק. כיתה א', כיתת "אילנות" - שזה אנחנו - יורדים לים עם דודה עדנה - המורה שלנו, וקתרינה - המטפלת שלנו. רכבת נעצרת על הפסים, מחכה לרכבת שניה שתבוא מולה. ליד הקיבוץ יש נקודת הצטלבות של רכבות. אנחנו בצד של הקיבוץ, מחכים ומחכים ומחכים והרכבת לא זזה. קתרינה ניגשת אל הנהג, מחליפה איתו מילה ויאללה - אנחנו עוברים לצד השני מתחת לרכבת. עד היום אני זוכרת את המראה מתחת. גלגלי שיניים וברזלים ענקיים, הכל בחום חלוד - וזהו - אנחנו בצד השני, מטיילים אל הגבעות. לימים זה סיפור מטורף, אבל סיפור ילדות אופייני. איכשהו נדמה לי שפעם היו הרבה פחות חרדות. אולי זה רק נדמה לי אבל נראה שהכל היה הרבה יותר משוחרר ופשוט. ועד היום, מאז, השלט הישן על התחנה החלודה. החותרים. הבית.
ובערב חזרנו למציאות. אימון ערב מאומץ לשחרור המצפון, ריצת בוקר חשובה לפתיחת שבוע של אחריות לעצמי - ויאללה שייגמר כבר החופש פסח הזה...

שיר של יום חולין להיום ולתחילתו של שבוע חוה"מ -  בימים שיעברו עלינו - הדס קליינמן ואביב בכר. תקשיבו למילים, ולמוזיקה, ולקצב. מקסים ממש!!!

חג שמייח, תהנו לכם,

ושהיום הזה (והחג הזה) יהיה מעולה!


21.4.16

אז איפה אתם בסדר?

איך השאלה הזאת מתגנבת כבר איפשהו עוד לפני פורים...
אני לא אוהבת את פסח. אני לא אוהבת את זה שהוא חג העבדות, את זה שכולם בטירוף של נקיונות מוגזמים, את מזג האוויר המשוגע והלא צפוי. כשהייתי ילדה היינו נוסעים לסבא וסבתא, נסיעה ארוכה כאורך הגלות, בטרנזיט של הקיבוץ. "רכב לחבר" אז צריך להתחלק בנסיעה עם עוד אנשים, כי זה טרנזיט ויש מקום, ואם אנחנו ממילא נוסעים לאשדוד אז מה, לא נעבור ביבנה ונוריד שם את לילו? ולא היה מזגן בטרנזיט, ולא היו מושבי בטיחות, ולא היו כבישים מהירים, והיו פקקים של ערב פסח, אז נסיעה  כזאת, או שהיתה או שלפחות הרגישה, כמו ארבע שעות לכל כיוון. ואנחנו חנוטות בסרפן קורדרוי ירוק (לימים - סופר וינטג' סטייל), עם גרביונים מגרדים וחולצות גולף, שאמא הלבישה לנו כי סבתא קנתה לנו...
ואנחנו בכלל רצינו להיות פעם אחת לפחות בסדר פסח בקיבוץ, בחדר האוכל, ולרקוד עם כולם את ריקוד הפרפרים, ולחפש את האפיקומן עם כל ילדי הקיבוץ, ולחגוג עם ההגדה הקיבוצית.
ועוד לא דיברנו על כל האוכל הזה... עוד מקדם לחץ שהוא בכלל נושא ליום אחר בפני עצמו, אז לא נפתח את זה כאן, אבל אם אפשר להפחית כמויות - אני בעד!

אבל יש גם דברים שאני אוהבת בחג הזה. אני אוהבת שהמשפחה נפגשת, וכולם יפים ושמחים, ולנסוע לקיבוץ תמיד משמח אותי, והרבה הרבה יין... ואם יהיה חם נלך לים בשבת...
ואני מאד אוהבת את ההזדמנות לברך. פסח הוא הזדמנות נהדרת לאחל ולתקשר עם אנשים רחוקים. שורה תחתונה - יש כאן מאזן שצריך לתחזק את הצד הטוב שלו, אז אני מנסה.

יאללה, שיר של יום חולין - פסח וזה, הרי... המושלם שבביצועים לשיר והיא שעמדה - האחד והיחיד - יונתן רזאל. ובנימה חגיגית זאת (השתדלתי...) - 

חג שמייח, תהנו לכם,

ושהיום הזה (והחג הזה) יהיה מעולה!

20.4.16

היום נעשה משהו בלתי נשכח

ליום הולדת שלושים שלי קיבלתי מתנה ענקית. מתנה לחיים. שלושה ימים אחרי שחגגתי שלושים נולד לי הבן הבכור שלי. תינוק מהמם, עיניים כחולות, גומות עמוק אל תוך הלחיים, וחיוך, חיוך, חיוך. קראנו לו שמח כי הוא כל הזמן שמח ואני לא הבנתי בכלל איך יש מלחמות בעולם כשיש לאנשים ילדים והם אוהבים אותם כל כך. אני ממש זוכרת את הלב מתפוצץ מאהבה מסוג שלא הכרתי לפני כן. 
היום הוא בן 12, ולנו יש מתבגר בבית. אני לא נכנסת כאן לרזולוציות של התמודדות עם מתבגר, מניחה שרבים מכם יכולים לדמיין שזה כבר לא כל הזמן שמח. זאת שפה שאני לא תמיד מבינה -והאמירה הזאת היא גם רגשית וגם מילולית - הם בולעים מילים ואני מוצאת את עצמי בהתמחות חדשה - מפענחת, נעים מאד!.
ילד שלי, אני מקווה בשבילך שתהיה אדם טוב ורגיש וחבר, אלו תכונות שהדור הזה שלכם, אני לא בטוחה שכבר זוכר איך שומרים עליהן. זה תלוי בנו, אני יודעת, אני מקווה שלא ניכשל שם.

חברים שלי ושל בול בפוני, יש היום כמה שאלות מעניינות בבול. יעלה מבקשת עצות לשדרוג שידה עם פוטנציאל - תציצו בבקשה, אולי זה יבוא מכם. וגם של הארון הזה. תהיו טובים אליה ובואו עם רעיונות. וחוצמזה - הטיול לאיטליה מתקרב - יש המלצות?

והיום בפינתנו שיר של יום חולין - אתמול שוקה אתגר אותי. שלח בקשה מפורשת לשיר מושלם בביצוע לא שגרתי עבורי, שמכריח אותי לצאת מהקופסה הדי קונבנציונלית שאני בד"כ שבויה בה (אם כי מנסה ומשתדלת לצאת מהקונספט). אח קטן מבקש - אחות גדולה ואוהבת שמחה לזרום עם הבקשה. שוק - באהבה לך. דקלון - סורו ממני. האמת - מקסים ביותר!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

19.4.16

קטונתי

הבוקר אני לא מאורגנת בעליל. חייבת לשגר לכם את המייל הזה בדקות הקרובות, ופתאום נזכרת שקבעתי פגישה לעשר, ושכחתי אותה, ועדיין לא כתבתי בול בזמן. אז מהר מהר - הגיגים של בוקר...

שמעתי בעצב שרונית אלקבץ כבר לא איתנו. שחקנית מדהימה, אישה מדהימה, מיוחדת, חזקה - ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הילדים שלה, תאומים בני חמש, שבטח היא חיכתה להם כל כך הרבה שנים ונשבר לה הלב לדעת שהיא משאירה אותם לבד. בזמן האחרון יצא לי כמה פעמים לפגוש את הסיפור הנורא הזה, של הורים שמתים צעירים ומשאירים ילדים עם חור בלב. 

אתמול בלילה חזרתי בנסיעה ארוכה ממפגש עם חברות טובות. היתה לי שעה ארוכה בכביש שקט וחשוך, ובגלי צה"ל אהובי משכבר הימים - בני בשן (הידוע בכינויו "בני ברדיו"). טוב, האמת שהוא קצת חפר אתמול, אבל היה שם רגע שהוא שאל מרואיינת מה היא היתה רוצה שיהיה ב"מדינת האנשים" - המדינה האוטופית שאולי יום אחד תקום ויהיו בה רק דברים שאנשים חולמים שיהיו.
ואז חשבתי לי שבמדינת האנשים שלי הייתי רוצה שלא יהיה רוע. פשוט שלא יהיה רוע. כי אז לא יהיו מלחמות, ולא יהיו ילדים שקשה להם כי מציקים להם, וכולם יהיו בריאים ושמחים...
הלוואי!!!

אני סוגרת במהירות את המייל הזה עם שיר של יום חולין להיום - שיר נוגה ומקסים שמזכיר כמה אנחנו קטנים וזה לא בידיים שלנו - כל מה שקורה כאן, אז בואו נשתדל רק להיות טובים ושמחים. יונתן רזאל שר קטונתי ולי יש צמרמורת

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

18.4.16

והיא שעמדה

בבוקר הלבשתי את הנסיכה שלי לפני הגן. כדי לשבור איזו שגרת בוקר של קיטורים, הצעתי לה לעמוד על כיסא כשהיא מתלבשת. וכשהיא עמדה מולי על הכיסא - פלאשבק מטורף סחף אותי שנים ארוכות לאחור - אל מחוזות ילדותי בקיבוץ, אל רגע אחד מדויק מאד - הידוע למביני דבר בשם "מדידות".
כן, פעמיים בשנה, ראשית החורף וראשית הקיץ, בתור אינסופי, כל ילדי הקיבוץ נקראו להתייצב, בלוויית המטפלות של בית הילדים, בקודש הקודשים של מחסן הבגדים הקיבוצי - הלא הוא חדרה של חיה - מחסנאית הילדים. ושם - במעמד ש(בעיני) לא היה מביך ומשפיל ממנו, הועמדנו על כיסא, שקים ענקיים של בגדים מהשנה שעברה נפתחו, נמדדו, הוחלפו - וברקע - הערות, ביקורת, עקיצות - וחוזר חלילה... 
סיפרתי לנסיכה שלי שהבגדים לא היו בבית. סיפרתי לה שהיה חדר מיוחד בבית הילדים, שנראה "חדר מטפלת", שבו היה לכל ילד תא, עם בגדי ערב ובגדי בוקר, והכביסה כולה היתה ממלכתה הפרטית של המטפלת.
הילדה שלי, רגישה וחכמה ומתוקה, סיכמה את הסיפור כולו במשפט אחד: "מזל שלא הייתי שם".
ילדה שלי - לשמחתך ולמזלך - מי שתמיד - כל עוד תרצי בי - תהיה זאת שבוחרת עבורך, שמסתכלת עליך במבט שכולו רק אהבה וגאווה ולא משנה בכלל איך תיראי - האישה הזאת תמיד תהיה אני שאוהבת אותך. אמא.

קפיצה קטנה להזמין אתכם לרגע של נחת ב"בול בפוני" - גאווה של אמא בילדה המדהימה שלה - בואו תראו.

ולסיום - שיר של יום חולין להיום - דליה רביקוביץ' כתבה, שם טוב לוי מבצע, אני אוהבת ובוחרת עבורכם. שובי לביתך

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

17.4.16

בכל שתי דקות אישה נולדת

היום אני בת 42. יומולדת תמיד עושה לי איזה בלגן בראש. במשפחת אגוזי יומולדת זה שיא השיאים של חגיגות פולחן האישיות. אתה המלך. שולחן יומולדת בבוקר כשאתה ילד, ברכות משבע בבוקר כשכבר לא גרים עם כולם באותו הבית - וסיבה למסיבה. ואני אוהבת את זה שיש סיבה לחגוג, מאמינה שתמיד צריך לחפש סיבות לחגוג, ומתחבטת עם עצמי בכל שנה אם אני שמחה על ההתבגרות הזאת...
השנה הזאת טובה אלי, אני מרגישה. שנה שהמון חלומות מתגשמים בה במהירות. חצי מרתון שרצתי לראשונה בחיי, ובול בפוני שנחלם והתגשם עוד לפני שהספקתי לעכל בכלל שאני חולמת אותו, ועוד אי אילו - כמאמר המשורר - החיים שלי - טובים!
אז היום אני כותבת קצר כדי לא להגזים כאן עם פולחן האישיות הפרטי שלי.
מאחלת לעצמי שהחיים ימשיכו לחייך אלי, וברשותכם - מקדישה לעצמי את שיר של יום חולין  הבוקר - שיר האהבה הכי יפה בעולם מהחבר הכי טוב שלי והאהוב שלי - שתמיד שר לי את השיר הזה. בבוקר - גידי גוב

שבוע טוב, אוטוטו פסח...

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

14.4.16

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים

היֹה היה ילד שנולד במושב, שאהב את החיים - והחיים אהבו אותו. היה היה ילד שהיה רק של אמא שלו ושל אבא שלו ושל שני האחים שלו. היה היתה משפחה מאושרת. היה היה ילד שצלל אל מעיינות, שטייל עם אופנועים, שהיה מוקף חברים וטבע ואהבות. ילד שגדל והיה לנער, ולאהוב, ולחבר - ולחייל.
וכשפרצה המלחמה ובחמש בבוקר הגיע הטלפון הנורא, היֹה היה רגע אחד שהפך את הילד הזה לילד של הרבה מאד אנשים.
"צוק איתן", 28 ליולי 2011. 5 חיילים בקורס מ"כים, פילבוקס, נח"ל עוז. נדב ריימונד. החייל שלנו, יפה הבלורית והתואר.
ומשפחה חדשה נולדה באותו יום. "החברים של נדב". החברים של נדב שזוכרים ומזכירים ומשמרים את נדב כאן איתנו. באביב השנה שעברה יזמו החברים הטובים והמתגעגעים של נדב מירוץ לזכרו - "רצים וזוכרים", שהיה אירוע מדהים, מרגש, עמוס משתתפים. ועוד שנה עברה - ומחר נצא שוב לרוץ לזכרו. "רצים וזוכרים 2016". המירוץ לזכרו של נדב ריימונד - הילד שדיבר אל כוכבים.
חברים שלי, אני מאד מאד מזמינה אתכם לבוא, גם אם אתם לא רצים, רק להיות שם, ולזכור את נדב ואת החברים שלו שנהרגו איתו. המירוץ יתקיים מחר, יום שישי 15.4.16, התכנסות בשעה שש בבוקר, ליד בית העם במושב שדמות דבורה. טקס והופעות - החל משמונה בבוקר.

שיר של יום חולין להיום - השיר שתמיד תמיד מזכיר לי את נדב ואת אבי - אבא שלו - ילד של אבא - מוקי. כמה שאנחנו מתגעגעים אליך, ילד.

ועל אף הנימה העצובה של המייל היום - תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

13.4.16

של מי החופש הזה?

ופתאום הגיע חופש פסח. כשאתה אדם בוגר בלי ילדים, החיים בנויים מפּיקים שאתה מייצר לעצמך. אצלי למשל, שגרת היומיום בשנים האחרונות נספרת בנקודות זמן של חודש - בכל פעם שעוד גיליון של הירחון שאני מעצבת יורד לדפוס ("חיים בעמק" המקסים). טוב, נכון, יש את הפיק האהוב של חגיגות סוף השבוע, יום חמישי בבוקר כשבכל קבוצות הוואטסאפ פחות או יותר משוגרות גרסאות של שיר המופת "היום יום חמישי!" (אני אגב כבר שנים חוגגת את חגיגות סוף השבוע החל מיום רביעי - שאז הוא מתחיל בזעיר אנפין...). 
אבל כשיש ילדים - ובמיוחד כשהם נמצאים במסגרות חינוכיות כאלו ואחרות של משרד החינוך - הופה! כאן אתה יודע ומכיר במדויק כל חג וכל איסרו חג וכל תענית וכל בואכה תענית, ורבים וטובים וחכמים ומנוסחים ממני כבר דנו וכתבו על החופשים הבלתי נגמרים האלה, אז אני רק אניח את זה כאן - היום התחיל חופש פסח.
וביום הראשון של חופש פסח - הבנים שלי יוצאים למחנה של התנועה. אני מאד גאה שהם בתנועה, כל הילדוּת והנערוּת - וכנראה שגם הבגרוּת שלי עוצבו ע"י ההשתייכות לתנועה ואהבתי אהבת נפש את כל מה שהיה כרוך בזה. חברים טובים - ובעיקר חברות טובות - הולכים איתי עד היום מאז ימי התנועה. כשאני רואה את הבנים שלי עם חולצות כחולות - אני מרגישה בלב שיש עוד תקווה וסיכוי שעולם התוכן שלהם לא יסתכם במסכים לסוגיהם השונים.
ועם זאת - אתמול כאן במושב התחולל מחול שדים של אמהות חרדתיות שיעשו הכל כדי שהגוזלים לא יצטרכו להתמודד עם בניית אוהלים וגשם וקור של שינה מחוץ לבית...

תשמעו... אני יכולה להמשיך להגג עוד ועוד (מסתבר...) אבל רוצה לספר לכם קצת על מה שקורה בתוככי "בול בפוני" - האתר והאגדה. מיכל ותומר מחפשים גורת בוקסר גזעית, אביב הגיע וזה הזמן לרענן את ארון הבגדים. אפשר לעשות את זה בעזרת מיכוש - הסטייליסטית הכי שווה שיש, ואם יש לכן, בנות ונשים יקרות, בגדים שאתן כבר לא רוצות - ילדה בת 12 מבינת עניין וחובבת יד שניה תשמח לקבל אותם. חוצמזה - יש מכירת עודפים שווה בשמשית ויש עוד - בואו לאתר...

שיר של יום חולין להיום - לילדים שלנו, שהולכים לישון בלעדינו הלילה, ולאמהות שבינינו, שדואגות להם - רעות יהודאי ורמי הראל עם "שיר ערש נגבי" (נומה בן). כמה שזה יפה...

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

12.4.16

כפית בכיור

בסוף בסוף אני אשה עם שריטות קטנות, לא פמיניסטיות בעליל, שמסבות לי נחת אמיתית. שלושה ילדים מקולחים, מסורקים (אין על המראה של פיג'מה בעיני...), כביסה שהתקפלה וחזרה לארונות, בית נקי, אבל יותר מהכל, מוביל בלי תחרות - כיור נקי. השריטה של חיי, שקיבלתי בתורשה מדודה עדנה.
דודנה עדנה מגיעה לקיבוץ ואנחנו מתכנסות סביבה בהתרגשות, מחכות למוצא פיה מלא התובנות. ותובנות - תמיד היו! "איך את יכולה לישון בלילה אם יש לך כפית בכיור?". אוקיי, אז אני לא. מאז.
נקודות מבט שונות על העולם שסביבנו. "בכל יום בשעה ארבע, אני מתיישבת על הספה מול הטלוויזיה, מניחה את המוח שלי לצידי, שינוח מתלאות היום, וצופה באדיקות ב'היפים והאמיצים'". כולם הרי ראו באותם ימים את היפים והאמיצים. אני לא שוכחת איך בצבא, ביחידה הקטנטונת שבה שירתי, בשעה ארבע במועדון, חצב היה משתיק את כולם, מתיישב זקוף מול הטלוויזיה ונבלע לתוך עוד פרק של "היפים והאמיצים". ושקט על פני תהום.
ואף אחת מאיתנו, האחיות אגוזי, לא שוכחת את התיאור מלא החמלה של דודה עדנה לסטפני - מלכת המכשפות של היפים והאמיצים. "היא נאבקת בציפורניים על שלמות משפחתה!" - וואלה, גם דרך לראות את הדברים, לא?
ועכשיו - עוד פרק אסקפיסטי ומלא אסוציאציות של "בול בזמן" בא אל קיצו.
חברים, אני מתה על התגובות שלכם למייל, זה מרגש וממלא אותי (בטירוף!), מזמינה אתכם לקפוץ לבול בפוני - האתר שלשמו, תכל'ס, התכנסנו. ספרו לנו מה אתם מפנים מהבית לכבוד פסח - אולי  מישהו אחר ישמח עם משהו שאתם כבר לא רוצים? אולי אתם מחפשים משהו שמישהו אחר יכול לתת לכם? מזכירה לכם - זה יכול להיות הכל מהכל - גם בית לסבלט בתקופת החופש...

יאללה, שיר של יום חולין. היום אני הולכת על שמייח. כשנפוליאון יכבוש את עכו - הבילויים. מתה, מתה על השיר הזה...

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

11.4.16

ילד שלי

גור חולה נשאר היום בבית. גור מתוק עם חום, משתעל, נראה עוד יותר מתוק וקטן כשהוא חולה. כשהם היו קטנים - מחלה היתה מיד מביאה אותי אל סיפי החרדה, בואכה עמוק אל תוכה אם להיות כנים... היום כשהם חולים - אני פשוט אוהבת שהם נשארים בבית. דוֹדי, אישיות מושלמת בעיני ודמות חינוכית מהמעלה הראשונה בעיני רבים אחרים, אומרת שלילדים תמיד עדיף להפסיד בי"ס אם זה אומר להיות עם ההורים שלהם. אז נכון, כשהם נשארים בבית אני בסטודיו והם (בואו נודה על האמת) מעבירים לא מעט זמן מול מסך, אבל אני אוהבת שהם כאן. קרוב אלי, עדיין מוגנים...
בין שלוש ובין ארבע בוערים פנסים, אין מקום שנוכל בו את ראשינו לשים.
כשהיינו קטנות סבא אורי היה שר לנו את השיר הזה. תמיד היה לנו עצוב ותמיד לא הבנו איך יכול להיות שיש ילדים כאלה, בלי בית, בלי הורים. ילדי ההפקר. ולא הבנו בכלל שסבא אורי גם הוא היה ילד כזה.
יש לי מערכת אסוציאציות די מפותחת, רק אלוהים יודע איך אני עושה את המעברים הקיצוניים האלה בראש, יש לי רק גור חולה בבית, ואני שומרת עליו.
שמרו על עצמכם גם...

שיר של יום חולין היום, הוא שיר געגוע לסבא אורי, שכבר הרבה שנים לא איתנו, אבל תמיד תמיד כן. ילדי ההפקר - גידי גוב, חנן יובל, אילנה רובינא, רבקה זוהר, אריק לביא. אני בטוחה שבנות אגוזי מתרגשות עכשיו...

תהנו לכם,

שהיום הזה יהיה מעולה!

10.4.16

שבוע טוב!

דברים לא קורים סתם, אין כמוני להאמין בזה ("תראי קלרה, דברים לא קורים סתם". 'קלרה הקדושה' אם לא יצא לכם - אחד הטובים! אף פעם לא מאוחר...). איכשהו אני מאמינה שהחיים (שלי לפחות) הם רצף של דברים שהתגלגלו להם, ושגם אם לא תמיד נראו טובים לאותו הרגע, הובילו כולם לנקודה שבה אני נמצאת היום - וזאת נקודה שאני מאד אוהבת אותה, אז מבחינתי הכל לטובה. 
אתמול יעלה ועידן היו אצלנו. "אתם בבית? אנחנו באזור". "בטח, בואו!". היתה להם בבית החדש שלהם תאונת מים מבאסת, הם רק רצו לצאת מהבית - והגיעו אלינו. היו לנו ביחד שעות מדהימות, לילדים ולמבוגרים. עידן אמר שדברים לא טובים קורים להם עכשיו. אני אמרתי שאם לא היתה קורית להם תאונת המים הזאת, הם לא היו מגיעים אלינו, אז לא יכול להיות כזה רע...
נראה לי שתמיד עדיף להסתכל על זה ככה, אבל הבוקר בגן כשהפרידה היתה עם בכי ודרמות, איכשהו לא הצלחתי לראות את הצד הטוב בזה... אבל אולי צריך עוד קצת סבלנות, אז אני אחכה...

עוד שבוע מתחיל, יום ראשון המאתגר הזה, מה אומר ומה אדבר, אז פלאשבק לימים רחוקים עם
השיר של יום חולין להיום - שרון רוטר - הניצוץ - מתוך 'קלרה הקדושה'. 
שהשבוע הזה יעבור בלי שנרגיש אותו...

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

7.4.16

מרוב אהבה וטלפונים

היום יומולדת לאהבה הראשונה שלי. עינתי אומרת שהמון, הרבה יותר מדי, מידע מיותר ולא נחוץ לאף אחד מאוחסן במוח שלי. כמו תאריכי יומולדת של אנשים שכבר שנים ארוכות שאין לי קשר איתם. היום יומולדת לאהבה הראשונה שלי. הייתי בת 12, כיתה ו'\ ואני זוכרת עד היום את הרגע הזה שהרגשתי את החץ פוגע לי בלב. אח"כ במשך ארבע שנים הייתי נוסעת על האופניים לחדר האוכל בקיבוץ, לטלפונים הציבוריים שהיו תלויים בחוץ, למטה. ארבעה טלפונים היו שם, לכל הקיבוץ, הייתי באה מצויידת באסימון ומדברת איתו בטלפון שעות, על כלום, שיחות של ילדים. כל הסיפור הזה של טלפון בקיבוץ היה עניין לא מובן מאליו. לשבת בארוחת צהריים בחדר האוכל ולשמוע פתאום בכריזה את מוטק'ה מודיע ש"שני, טלפון, שני, טלפון" - ומבטים מכל הכיוונים, ואני חצי מסמיקה במבוכה והחצי השני גאה, כי מישהו התקשר אלי.
כשהייתי בכיתה ט' קיבלנו טלפונים לבתים. התרגשות אמיתית אבל הקשר האמיתי עם החברות והחברים היה בכלל במכתבים.
האוטובוס הצהוב עוצר ליד חדר האוכל, מחזיר אותנו הביתה בצהריים מבי"ס. אנחנו רצים, לפני הכל, לתיבות הדואר, לבדוק אם הגיע מכתב. אם הגיעו שניים באותו יום - לא היתה התרגשות גדולה מזו.
ומה נשתנה הלילה הזה... היום אנונימוס הודיעו שהם פורצים במתקפת האקרים על אתרים בישראל. אמרתי לעצמי בבוקר שאני לא אכנס לאינטרנט, לביקורים הרגילים באתרים הקבועים שאני פוקדת בכל יום. העניין הוא, אבל, שאת הביקורים האלה, ברובם המכריע, אני עושה באמצעות הטלפון. שיחות טלפון לצרכים חברתיים נהיות היום נדירות יותר ויותר. הטלפון הוא בכלל מחשב, ובאיזשהו אופן, בהפוך על הפוך, המכתבים חזרו - אנחנו הרי כל הזמן מסתמסים עם כולם.
והדואר - הוא בכלל מביא איתו היום רק מעטפות שמי בכלל רוצה לפתוח...

חביירים - בבול בפוני היום טוטו מחפשת המלצה אמיתית לטיפול פנים, ויש גם שאלה חשובה עלצפון איטליה. חוצמזה עינת מצאה אצלנו מענה לאופניים שהיא חיפשה - שידוכים קורים כאן הרי...

ושיר של יום חולין להיום - בועז בנאי שותק מרוב אהבה, יומולדת שמח לאהבה הראשונה שלי, וחגיגות סוף השבוע מתחילות היום, שיהיה סופ"ש מהמם!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

6.4.16

אחת מחמש - ועוד אחד, יחיד ומיוחד

כשהכרנו אמרתי לו שהוא נכנס למשפחה סיציליאנית. אין דרך אחרת לתאר את זה, משפחה של חמש בנות ובן, שבה כולם, כל הזמן, מעורבים ומתערבים זה לזה בחיים. שמייח.
גדלתי בבית של בנות. כותנות לילה תואמות, בובות מסודרות על המיטה, חדר מקסים של בנות, חופפות בשבת את השיער של הבובות בגיגית בחוץ. בנות. צמות, ציונים טובים, מורות שבעות רצון, הכל קל, הכל מסודר.
הייתי בת 12 כשנולד לי אח. בפעם הראשונה אח. הנסיך של כולנו, עד היום... בכיתה א' הוא הביא הביתה מכתב תלונה מהמורה. לא היה מאושר מאבא שלי: "סופסוף יש לי בן! סופסוף מתלוננים עליו!". גדלתי בבית של בנות ותמיד רציתי להרגיש בית של בנים.
ופתאום מצאתי את עצמי אמא לשני בנים - ולא היתה גאה ממני. ופתאום נהיה לי בית של בנים, ואני לראשונה בחיי במיעוט - וזה שונה כל כך ממה שהכרתי. זה התמודדויות של בי"ס, וזה כדורגל בבית, וזה תחביבים של בנים וזה עולם תוכן שאני לא מכירה בכלל, אבל גאה, כל כך גאה.
ואז - נסיכה פרצה אל חיינו בסערה ושינתה הכל. יש מלכה חדשה, בלתי מעורערת, בבית, ויש לנו הכל מהכל.
עכשיו מסתבר שההשפעה על מין העובר נקבעת למעשה ע"י חלקיקי וירוסים (Mako, היום). משהו שאני לא מבינה בו ולא רוצה גם להבין. רוצה שהעולם יידע פחות על דברים כאלה, ויתערב פחות. רוצה שאנשים ישמחו עם הבנות שנולדות להם ועם הבנים שנולדים להם.
מה שכן - אצל בנות גיל ההתבגרות מתחיל בגיל 4.5 ואצל בנים בגיל 9. לפחות ככה זה אצלנו בבית. אז תתכוננו...

שיר של יום חולין להיום - Giant Heart - דניאלה ספקטור יחד עם רותם בר-אור, The angelcy. מקסים, פשוט מקסים!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

5.4.16

תודה

כואבת לי הרגל. כבר כמה ימים שאני בקושי דורכת עליה, פציעת ספורט למגזימי דבר. הבוקר דידיתי לגן עם הנסיכה, ושם פגשתי את ניצן שאמר לי "כן, זה חלק מהעניין". ופתאום ברגע אחד נפל לי אסימון. אסימון של תודה. כי פציעת ספורט היא נחלתם של מי שעושים ספורט, של מי שיכולים, של מי שאוהבים, של מי שרוצים. וכמו שהדברים קורים בד"כ, כאילו מישהו מתכוון ומתכנן, נכנסתי לאוטו וברדיו שיר של אחד, חנן בן ארי, שמתנגן הרבה לאחרונה. החיים שלנו תותים. וככה הוא אומר בסוף:
תודה על הרוח, שאין לי זמן לנוח 
תודה על השבת, על שני בנים ובת 
תודה על כל היופי, 
על הזכות לראות את מסי 
על התיקון, על המהות 
תודה על הילדות! 

טוב, מסי לא ממש מרגש אותי אבל המסר עבר, ופתאום באמת שמחתי על הפציעה הזאת והתגאיתי בה. היא תעבור ואני אמשיך לרוץ את החיים שלי, את המשפחה שלי, את החברים שלי, את העבודות שלי, את הלקוחות שלי ואת הספורט שלי. ואני אמשיך ליהנות ואני אזכור לעצור מדי פעם - ולהגיד תודה.

ותודה לכם שאתם כאן. היום בבול בפוני ניצן מחפשת עבודה בצפון ועינת מחפשת אופניים לילד. תציצו, תראו אם אתם יכולים לעזור להן...

שיר של יום חולין להיום - רק מתבקש - שלומי שבן והחיים שלי טובים. אם אתם לא מכירים - ממליצה מאד מאד לעצור רגע ולהקשיב ממש!!!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

4.4.16

עת הקציר

בשבת עלינו לגלבוע. יש כאן ילד בן תשע, שכל עולמו, ביום ואפילו בלילה, הוא אופנועים. אוכל (אם הוא כבר אוכל, אבל זה ליום אחר), נושם, ישן, חולם - אופנועים. כשאריק היה כאן לפני שבוע הוא סיפר שבשבת יש תחרות אופנועים בגלבוע, והילד הזה, כשהוא רוצה משהו - דבר לא עומד בדרכו, והוא הודיע שלא ממש מעניין אותו מה אנחנו נעשה בשבת, הוא הולך להיות בתחרות. אז בשבת - עלינו לגלבוע. טוב, תחרות אופנועים, אין לי מה להגיד בעניין, עולם התוכן שלי לא בדיוק משיק לתחום, אבל הגלבוע, והעמק הנשקף תחתיו, וסביבו, ובכל מקום - פורח וירוק ורחב ידיים. נפלנו על יום עם ראות מדהימה, מהימים האלה שהארץ אפילו יותר קטנה מבד"כ כי אפשר לראות את החרמון מכל מקום...
רשמית האביב רק התחיל לפני שבוע וחצי, אבל בתכל'ס - אם אתם רוצים עוד להספיק לטעום מהירוק הזה רגעים אחרונים שלו - עכשיו, עכשיו, עכשיו זה הזמן!
עוד הספקנו לראות שדות של חרציות ועמק יזרעאל החלומי - זרוע גם כלניות, אבל אתמול בערב כבר קצרו את השדה שמול הבית שלנו. רגעים אחרונים של ירוק, בימים הקרובים ניפרד ממנו ועת הצהוב הגיעה...
אתמול בלילה חזרנו מאימון, שלושה מושלמים השאירו לנו על הדלת מכתב אהבה: "אבא ואמא, אנחנו במיטה שלכם, אוהבים, לילה טוב...". בנות מרעיפות אהבה אבל עם בנים - ניסוח כזה הוא לא טריוויאלי בכלל! הלב התרחב עד שכמעט התפוצץ מגאווה, ואני הרגשתי שגם אצלנו - עת הקציר הגיעה. הם מתחילים להחזיר לנו באהבה את הזרעים שזרענו. ומה צריך יותר מזה בחיים האלה? 

ובנימה נרגשת ואביבית זאת - בואו נעבור קצת על מה שקורה בבול בפוני: יש מכירת עודפים וסמפלים שווה בסטודיו של אורלי לינקובסקי,  איילונת שואלת על ויסות חושי - מי יכול לעזור לה? ומיה שואלת על בוטוקס (הגענו לגיל, אה?). ועוד בענייני גוף - שימו לב למודעה של אפרת שמזמינה אתכם להיפרד מהשיער המיותר (גם גברים!) ויש גם מתכון מעולה למרק ברוקולי שמתאים לשבת אבל לא רק...

שיר של יום חולין - היום מתחשק לי לרגש אתכם עם Could it be של אסתר רדא. תראו כמה היא יפה ומוכשרת וכמה שהשיר הזה יפה כל כך!!!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

3.4.16

צ'לנג'ר

אני אוהבת לרוץ. מי שמכיר אותי מהתיכון, או מהצבא, לא יאמין שהמשפט הזה נאמר מפי. אני. אוהבת. לרוץ. אבל איכשהו במהלך השנים מצאתי את עצמי הולכת והופכת לאדם ספורטיבי. אף פעם לא מכורה אבל תמיד בפעילות, מאתגרת את עצמי בכל פעם קצת יותר, מגדילה את המנעד, מרחיבה את היעדים. מחמישה ק"מ לשבעה, אח"כ לעשרה ובכל פעם זה נראה כמו משהו שלא האמנתי שאני עשיתי. 
איפשהו באמצע ינואר, הנפש התחרותית שלי התחילה לדגדג באתגר שכמותו עוד לא עשיתי. יאללה תירשמי לחצי מרתון בת"א. הבעיה עם אנשים תחרותיים (נעים מאד!) ונטולי דחיית סיפוק (עוד יותר נעים מאד!) זה שברגע שרעיון עולה - אין ברירה, הוא כבר שם וצריך לתת לו את מלוא תשומת הלב... הלכתי על זה. נרשמתי. סיפרתי שנרשמתי. האמת, סיפרתי מרוב התרגשות, אבל ברגע שסיפרתי, לא אדם תחרותי כמוני ייסוג מההחלטה. אוריין האלופה מונתה למאמנת בשלט רחוק (גרה באילת, מסתבר שמאמנת בכל הארץ אם צריך...). תכניות אימון בלתי אפשריות החלו להישלח אלי בכל יום ראשון, דיווחים על השבוע שהיה נדרשו בכל מוצ"ש, מסלולי ריצה הלכו והתארכו, פציעות נפצעו, ספקות חזרו ועלו אבל גם הישגים הושגו והתרגשויות... כל הזמן!
וכעבור חודש וחצי - בבוקר שישי של סוף פברואר, אני (אני!) רצתי לראשונה בחיי חצי מרתון.
היה מדהים, היה מרגש, היה מעצים, תחושת מסוגלות וסיפוק שאין שניה לה, אבל אחרי כמה ימים... פתאום כשהאתגר איננו - לא מצאתי בעצמי את הדרייב הפנימי לחזור לשם. 
השבוע חזרתי לרוץ אחרי הפסקה של שבועיים, ונזכרתי שוב, שנכון, אין כמו אתגרים כדי להניע אותי, אבל גם לרוץ כדי לרוץ, לרוץ מוקדם בבוקר במרחבים הירוקים והיפים של הגליל, לרוץ כדי להירגע, לרוץ בשביל הגוף, בשביל הלב, בשביל האדרנלין של אח"כ, בשביל הקפה של אחרי המקלחת, אני באמת באמת באמת, אוהבת לרוץ.

מפה לשם כבר תיכף צריכה לשגר לכם את המייל הזה (בול בזמן!), כנסו לאתר, יש דברים חדשים, שאלות, מתכונים, מודעות.

ושיר של יום חולין להיום - נינט מצמררת עם "לא יכולתי לעשות עם זה כלום".

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

31.3.16

מדרגות לגן עדן

זכרונות מלירון. ילד חדש מצטרף בכיתה ט' ומיד כובש שכבה שלמה בחיוך שקט ובראש פרוע. לירון יושב על ספסל מחוץ לכיתה כי שוב הוציאו אותו מהשיעור. והוא מחייך את החיוך הזה שלו. לירון מחבק את הדר כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם בכיתה ט' להיות זוג כזה. לירון מלמד את עצמו לנגן. לירון מלמד את עצמו לדעת. לירון יודע הכל. לירון בכדור מים. לירון בלול. לירון במרכז העניינים. לירון ולירון ולירון ו... 
31 במרץ, 1995, לירון נהרג. מארב בלבנון והשמיים נופלים על שכבה שלמה שלא ידעה מוות לפניו. ודווקא הוא.
היום לפני 21 שנה לירון נהרג ומאד אנחנו נפגשים בכל שנה על קברו. אתמול נפגשנו שוב והלב נשבר שוב. והאנשים, שפעם היו ילדים ובאו בהמוניהם, היום הם אנשים והם הולכים ומתמעטים. וההורים של לירון המדהימים שומרים אותו בזיכרון של כולנו כאילו הוא עדיין כאן. נפגשים על בירה כי זה היה לירון, ותמר, אמא שלו החכמה כל כך אמרה אתמול שהאבן כבר לא שומרת על לירון, כי לירון לא שם, באבן. כי לירון כאן איתנו. תודה תמר, שאמרת את זה. כי לא יכול להיות שאיש כזה נעלם פתאום ברגע, ואיננו עוד.

ואצלנו בבול בפוני, דברים קורים... מירית ביקשה עצה בענייני ילדים וגבולות (וקיבלה עצה מדהימה  - אני ממליצה לכם לקרוא!). ומעניין לעניין באותו עניין - ילדים עם הפרעות קשב ולקויות למידה אנחנו הרי פוגשים בכל מקום. מחפשים עזרה סופר מקצועית ואישית? בואו לקרוא את המודעה של ארז - מאמן אישי אלוף לילדים ונוער, שמכיר מקרוב את כל הקשיים שכולנו מתמודדים איתם.
חוצמזה יש מחר בוקר שישי מפנק בכפר תבור (ואח"כ בואו ליקב למסיבת האביב השנתית שאסור לפספס. כפר תבור, כבר אמרתי?). ויש עוד... כנסו, שוטטו, ושתפו אותנו גם בחלומות שלכם!

את השיר של יום חולין היום, אני רוצה להקדיש לך, לירון שלנו, ילד יקר, ולילדים שהיינו בתיכון,  כשהכל עוד היה לפנינו, ולימדנו את עצמנו לנגן, והשיר הראשון שכולנו ניגנו, היה, איך לא? Stairway to heaven - Led Zeppelin - באהבה למי שהיינו ולמי שעוד נהיה...
תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

30.3.16

...כבר לא יכול להיגמל מזה...

תשמעו, החיים מפתיעים. אתמול בערב קיבלתי פתאום הודעה מקרן, שהזמינה אותי לפגישת עסקים קטנים, להכיר, ושיכירו אותי, ולהציג את הבייבי החדש הזה שלי - בול בפוני. עצמאית כבר 15 שנה, מעולם לא הלכתי לאף אחד מהמפגשים האלה של קבוצות הנטוורקינג, כי תמיד התבלבלתי עם עצמי בשלב של מה בעצם אני רוצה לשווק ובתור מה להציג את עצמי. ופתאום, כשכל כך ברור לי (מה זה ברור? בול בפוני!) - חשבתי שלמה לא, והחלטתי לנסות.
חזרתי בהיי, חבורה גדולה ממש של אנשים שמאוהבים בעסקים שלהם, שמצליחים איתם, שמצליחים בזכות הקבוצה הזאת לעזור המון האחד לשני. מכורים למפגשים האלה, וכמה יופי יש בדבר הזה, של לחשוב כל הזמן איך אתה עוזר לאחרים ודרך זה עוזר המון לעצמך. בדיוק בדיוק יושב על החזון שלי - של קהילת בול בפוני.


שיר של יום חולין להיום: 

נורא מתחשק לי לפנק אתכם בשיר שמח ומצחיק וחכם ומחכים. לפיכך קבלו את אגדת עם מקסיקנית, מאיר אריאל, אלא מי...?
 
תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

29.3.16

מישהו לרוץ איתו

אתמול בהתרגשות רבה יצא לפועל שידוך ראשון מבית היוצר של בול בפוני. תחזיקו אצבעות, אלו שני אנשים שמגיע להם להיות מאושרים ואולי אולי הם ימצאו את האושר אחד בשני.
ויש מישהי אחת מיוחדת, שאני אוהבת במיוחד (את יודעת מי את!) - שהכי הכי בעולם אני רוצה בשבילה שיהיה לה מישהו לרוץ איתו. כי היא רוצה, כי מגיע לה, כי היא יפה ומדהימה ומיוחדת וכל כך נהדרת!
את השיר של יום חולין היום אני מקדישה לך, אהובה.

שיר של יום חולין להיום: 
מישהו לרוץ איתו - דנה עדיני המופלאה ודניאל סלומון איתה ביחד.
 
תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

28.3.16

כל זכרונות ימים ימימה... 

אתמול פגשתי אותו ברחוב, 
שמן ומקריח בסוודר צהוב; 
הוא הלך עם שלוש ילדות שמנמנות 
וילד אחד רזה ואשה שמנמנה, 
והוא והיא אכלו פלאפל והביטו זו בזה. 
והטחינה טפטפה להם על הבגדים, 
והם היו כאלה, די זקנים ולא נחמדים, 
והם לא קנו פלאפל לילדים. 
למרות שהם צרחו 
שגם הם רוצים פלאפל 
הם קנו רק לעצמם. 
והטחינה טפטפה להם על הבגדים 
לקול צריחות הילדים... 
הם היו כאלה באמת... לא כל כך נחמדים. 

אמרתי: שלום, אתה זוכר אותי? 
והוא חייך, והטחינה נזלה ונזלה... 
והיא - לא אמרה שום דבר, 
רק הסתכלה והסתכלה... 
ואני כל כך שמחתי, 
כל כך שמחתי שהוא כזה שמן 
ולא נחמד, ו... אחר 
וידעתי שהוא יודע, וידעתי שהוא זוכר... 

כן, זה היה בטיול 'מים אל ים' 
על הואדי זרחו אבנים בשקיעה 
והוא נשאני על שיכמו כל הזמן 
כי הרגל שלי נקעה. 
והוא שתק, אלוהים - למה? 
הוא שתק מבלי להסתכל 
למה זה שתק, ולרגע צחק, 
כששאלתי האם הוא אוהב את יעל... 

כן, הוא אהב את יעל והיא - אותו 
אז חשבתי שדי, שעוד רגע אמות 
רציתי לומר לו הכל ולשתוק 
אבל זה לא היה כה פשוט... 
כי הוא שתק. 
אלוהים, אילו רק היה לרגע מסתכל 
אך הוא לא הביט, לא חייך, רק שתק. 
אז הבנתי שהוא באמת - של יעל. 

ואז הם התחתנו, כפי ששמעתי מספרים 
ונולדו להם שלוש בנות ובן. 
ואני זכרתי אותו המון שנים, 
אז הוא היה בן עשרים, 
ואני הייתי בת אחת עשרה... 
אז היום הוא בוודאי כבר זקן... 

כך הייתי מהרהרת לפעמים, 
כשהייתי נזכרת באותן השנים, בתנועה, 
אח, איזה מדריך הוא היה... 
איזה חתיך, אלוהים! 
ואז - אתמול - ראיתי אותו לפתע, 
פלאפל, אלוהים! במקום לעשות דיאטה! 
הוא ויעל. כמה שהם היו פעם נחמדים! 
לו לפחות קנו חצי מנה לילדים... 

את המופת הזה כתבה תרצה אתר. התוודעתי אליו כשהייתי נערה, אי שם בניינטיז הרחוקים. מה זה אומר? זה אומר שאני כבר פוגשת אנשים שלא ראיתי אותם מעל עשרים שנה, ושאנחנו משתנים. אולי אנחנו לא יפים כמו שהיינו? אני דווקא חושבת שכן. יותר.
בול בפוני החזיר אלי אנשים מהעבר הרחוק והיום אני פוגשת חבר כזה, שלא ראיתי מעל עשרים שנה, מהימים שהחותרים ובית-אורן היו ערים תאומות, שהיה לכולנו גורל משותף ועתיד משותף והיינו חלק מהמערך ההומוגני הזה שנקרא קיבוץ בכלל, וקיבוצי חוף הכרמל, בואכה מעגן מיכאל, בכלל...
אז אני קצת מתרגשת, וזה בטח יהיה מצחיק, ומעניין.
בחוץ סבא חורף שוב התבלבל והגשם חזר - לשמחתי כי אני אוהבת גשם.

במודעות של היום 
בולי מבקש המלצה על אורתודנט למבוגרים, ורותי מזמינה לספא של החיים עם 10% הנחה לחברי בול בפוני. שימו לב למודעה של גדי, שמוכר ומתקן אופניים, ולמודעה של רותי שמחפשת אהבה לחברה שלה. ולא תאמינו אבל הבארטר של ארוחות צהריים תמורת עיצוב זכה בבית חם - ממליצה לכם לחשוב על חיבורים כאלה גם בשביל עצמכם.

שיר של יום חולין להיום: 
ספר הזכרונות - השיר שכאן למעלה, אלא מה? בביצוע המופתי של חוה אלברשטיין, האחת והיחידה. 
תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

27.3.16

 

שבוע טוב! 

זה היה סופ"ש פורימי מלא באנשים, מלא בשורות חגיגיות וטובות, ומלא - הרבה יותר מדי מלא - בממתקים. אני חושבת שצריך לאסוף את כל הממתקים שנאספו בחג הזה, ולתרום אותם. 

והיו גם מחשבות בלי סוף בסופ"ש הארוך הזה.
היציאה לאור עם בול בפוני אחרי כמה חודשים של עבודה עליו, כשפתאום הוא יוצא ממני לרשות הרבים, היא עניין ואתגר מבחינתי. פתאום מוצאת את עצמי חשופה. לשאלות, להשגות, לביקורת לפעמים, ומצד שני - דרך בול בפוני נוצרים לי מפגשים מרגשים, עם אנשים שלא דיברתי איתם המון זמן, או בכלל מעולם לא. הוא כבר הגיע לברלין, לסינגפור, לניו יורק - וזה מרגש מאד וממלא תקווה, כי לאט אבל בטוח החזון שלי קורם עור וגידים, וקהילה קטנה צומחת ומתרחבת לה כאן...

כמה מודעות חדשות לעניין אתכם בהן:
שקד מעדכנת שהמירוץ השני לזכרו של נדב ריימונד ז"ל, שנהרג בצוק איתן יוצא לדרך, טוטו מחפשת אהבה לחברה מהממת, ארוחת צהריים זאת סוגיה כואבת ויש כאן אופציה לבארטר מעניין,מיוש חיפשה מסיבה ביום שישי אז אתם מוזמנים לשתף אם תשמעו על מסיבות או אירועים אחרים... 

ושיר של יום חולין להיום: 
Wishing Girl של Lola Marsh כי האביב המהמם שפורץ כאן מכל הכיוונים עושה חשק לטייל ביער, והקליפ הזה שמח ומלא בטבע, וזה שיר מקסים ואופטימי!

אז תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

Loading...
Loading...