הי הי,

אני כותבת כאן, שם ובמקומות נוספים. לעצמי, לאחרים, העיקר לכתוב. הטקסטים הכי טובים עולים במקומות שאי אפשר לכתוב בהם. בנהיגה, במקלחת, מתוך שינה. הרבה מהם אפשר לקרוא כאן. אני תמיד שמחה לקבל תגובות. This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. 
תרגישו חופשי לתת ביקורת. מכל מלמדיי השכלתי, ואני גם עובדת עם עצמי על להפסיק להעלב מכל דבר.

 

31.5.16

 

שובר מסך...

מי היה מאמין ששתים עשרה שנה אחרי שעזבתי את ביה"ס ללימודי העיצוב שבו למדתי, אני אשב בכיתת המחשבים (אצלנו המאקים לא היו כאלה מגניבים!) ואכתוב מכאן מייל של בול בפוני...
לקחתי לעצמי יום של העשרה מנטלית, ואני בפסטיבל "שובר מסך" - הדבר הכי מגניב של עולם התקשורת בישראל, היום במכללת עמק יזרעאל. אז אני קצרה איתכם היום, מחר בטח יהיו המון חוויות מכאן, בינתיים מרגש לחזור לכור מחצבתי משכבר הימים, עוד מעט חיבוק עם אבירם, שאז הוא היה מורה בראשית דרכו והיום מנהל את ביה"ס לעיצוב כאן. ריספקט!

שיר של יום חולין להיום - אני ואתה נשנה את העולם - אריק, אריק... בחירה של ניצקה המתוקה  שיושבת כאן לידי וכל החיים לפניה, והיא בטוח! בטוח! תשנה את העולם... (אגב - מקעקעת בחסד עליון, אם אתם חולמים לעשות לעצמכם קעקוע מושלם - ניצן חברה שלנו כאן בבול בפוני - אתם מוזמנים לפרסם שאתם מחפשים אותה - היא תמצא אתכם...).

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 


30.5.16

משחק השקט

מכירים את זה שמנסים לדמיין מה היה קורה אם היה חסר לי אחד החושים? למשל - חשבתי על זה די הרבה באיטליה - איך עיוורים חווים נסיעה לחו"ל. אני מודה שאני תוהה על מידת החווייתיות שאפשר לחוות, תוך שאני יודעת שאנשים חיים חיים שלמים ומלאים עם חוסר של חוש כזה או אחר.

אתמול בדרך לאימון דיברנו על עבודה עם קשישים. פזי סיפרה לנו שבעבודה שלה היא מרגישה זכות ללוות קשישים בדרכם אל סוף החיים. זאת זווית ראיה שמעולם לפני כן לא התבוננתי דרכה על עולם הזיקנה - שלרוב אני רואה אותו עצוב ומפחיד. לא כולם כמוני, מסתבר ומרגיע, אבל אני, בכל מפגש עם הסבים שלי אני רואה את העצב שלהם, על האובדן של מי שהם היו. היכולת לזוז, היכולת לחשוב, לזכור, לדבר, לקרוא, להתקיים כאדם שאתה מכיר את עצמך.

מדי פעם נופלות בחלקנו הזדמנויות להתנסות מעט באובדן זמני של אחד החושים. אני רואה בזה הזדמנות, כי ככה גם לומדים להעריך את המובן מאליו ומקבלים אותו בזרועות פתוחות כשהוא חוזר אלינו (ניסיתם פעם צרידות חמורה למשל?) וגם מחדדים במקביל חושים אחרים, אלטרנטיביים.

את כל זה אני אומרת כי מאז שחזרתי האוטו שלי - שכנראה נורא התגעגע אלי, איבד את כל המוח הממוחשב שלו, שזה אומר שכל מה שמתופעל בלחיצת כפתור - פשוט לא עובד. החל מהבסיסי ביותר - מה השעה והתאריך היום אם להסתמך על לוח השעונים של האוטו, וכלה - ותכלס זה העיקר שבעיקרים - בכל מערכת השמע. או בפשטות - אין רדיו, אין דיסקים, אין כלום, ושום דבר גם לא מגיב לכל ניסיונותיי - בעדינות וגם פחות - ומסרב לחזור לחיים.

בשורה התחתונה - אני כבר כמה ימים נוסעת בשקט...
פעם אהבתי למלא את הנסיעות שלי בדיבורים בטלפון, אבל היום אני אוהבת סתם לחשוב ולהקשיב למוזיקה, ופתאום הבוקר קלטתי שאני נוסעת בשקט מוחלט, והמחשבות שלי פשוט עושות את העבודה בעצמן, וממלאות את החלל... והאמת - לא יודעת אפילו למה - זה קצת היה לי נעים אפילו...

שיר של יום חולין להיום - תני לי את היד שלך - אלברט עמר. שיר אהבה יפהפה, ממליצה לכם בחום רגע של שקט עם עצמכם - ולהקשיב ליופי הזה.

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

29.5.16

בית זה טוב!

בסוף השבוע דודי והדר עברו לבית החדש שלהם. סאגה שנמשכה שנים ארוכות ועליות ומורדות הגיעה אל סיומה המרגש בימים אלה. במסגרת ההתגייסות המשפחתית למאמץ המלחמתי, סידרתי את הספרים בבית החדש. אני כל כך אוהבת ספרים. אוהבת לעמוד בספריה עם הראש מוטה הצידה, לקרוא את שמות הספרים, להתרגש למצוא ספר שקראתי או שאני המון זמן רוצה לקרוא, או כזה שנראה לי כמו עולם שעכשיו אני רוצה לצלול אל תוכו. להתלבט, ואז לבחור, ולהחזיק בהתרגשות ובציפייה את הבחירה שלי. והכי אני אוהבת ספרים שמעוררים בי זכרונות.

בתקופת טרום הנערות שלי, נטע ואני היינו מכורות לספרים של ג'ודי בלום. הכרנו אותם בעל פה, היינו מעבירות אותם בהתרגשות הלוך ושוב מאחת לשניה. ופתאום אצל דודי בערימת הספרים - שניים מהאהובים ביותר של ג'ודי בלום, סופרת הנעורים האהובה עלי. גלילה רון פדר של האמריקאים. אישה בעלת יכולת מופלאה לכתוב מנקודת מבט של ילדה - או של ילד - מתבגרים. כשקראתי אותם לראשונה הייתי בכיתה ה' אני חושבת. היום הילדים שלי כבר בגיל של הגיבורים בספרים, ואני אתמול קראתי שוב את אחד מהם - שמנונית (מכירים???) - ופתאום מנקודת מבט של אמא - כמה זה קשה להכיל דברים שכילד אתה חלק מהם - חרם, הצקות, דחייה חברתית - אני קוראת ונחרדת, אני אעשה הכל שהילדים שלי לא יהיו - משום כיוון - חלק מהחוויות האלה.
מה שהדהים אותי - הספרים האלה נכתבו בתחילת שנות השבעים, וכמה הם עדיין רלוונטיים גם היום. נכון, לא צריך להעביר פתק בשיעור, עושים את זה בוואטסאפ, אבל ילדים הם ילדים ורגשות הם רגשות ומעמדות חברתיים - איך שלא נסתכל על זה - יש גם אצלנו בעולם המבוגרים. 

ועד כאן הגיגים לתחילת השבוע, לא התכוונתי שייצא כזה מורבידי. טוב אולי לא מורבידי אבל בכובד ראש. בתכל'ס אני כולי התרגשות מהבית החדש והמהמם כל כך של דודי והדר. בית של האנשים הכי טובים בעולם, שהכי מגיע להם, בית עם אנרגיות טובות, בית שמח, ומצחיק, ויפה, ומסביר פנים.

אוף טופיק, אני מזכירה לכולכם שבבול בפוני יש בית מקסים במושב הכי שמח בגליל, שמתפנה למשך שבועיים באוגוסט. תעשו לעצמכם חופש טוב, אני ממליצה! וגם אם לא לעצמכם - תמיד אפשר לספר לחברים...

שיר של יום חולין להיום - Bright eyes - First day of my life. דודי והדר אהובים, השיר הזה הוא בשבילכם. נשלח במיוחד עבורכם מהסינגפורים שכבר מתים לבוא לעשות sleepover בבית החדש. תהנו מאד מאד מהחיים החדשים שהבית הנפלא שלכם יזמן לכם (או בקיצור - שימו מים - אנחנו קופצים לקפה).

ואתם - בול בפונים יקרים שלי -
שיהיה שבוע מבטיח ומקיים, תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

26.5.16

חזרנו הביתה

זהו, אנחנו בבית. שבועיים וחצי שמחד חלפו עברו ביעף ומאידך היו ארוכים ומשמעותיים. 
וטוב לחזור. חזרנו ישר אל מדורת ל"ג בעומר מושבית (לולי חשבה שזה לכבודנו...), לחיבוק החם והאוהב של המון חברים שהתגעגענו אליהם. קצת כמו הרגשה של יומולדת, פתאום כולם מחבקים באהבה, איזה כיף!
אני כותבת קצר היום כי הראש עדיין לא יושב טוב (האם הוא אי פעם ישב טוב? שאלה ליום אחר כנראה...).

היום ב"בול בפוני" - בוקר שישי נשי בחיפה, ותמי המקסימה והמיוחדת מחפשת לעצמה אהבה. קדימה אנשים יפים, תפעילו את הראש ואת הלב, אין כמו להוציא שידוך מוצלח אל הפועל...

שיר של יום חולין להיום - שיר של יום חולין - מאור כהן. זהו, יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד. אני שמחה להיות כאן שוב. התגעגעתי.

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

24.5.16

שיר סיום

הייתי בת 22 כשקראתי לראשונה את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, וחשבתי כשגמרתי לקרוא אותו שקראתי עכשיו את הספר הכי טוב בעולם, ומה יהיה...? אבל אז קראתי את "מאה שנים של בדידות" (מרקס), ונרגעתי, כי הבנתי שיש עוד הרבה, המון, ספרים הכי טובים בעולם. התחלתי אז ללמוד באוניברסיטה, מצויידת בתובנות של "כמעיין המתגבר" והעולם היה מבחינתי חדש, כאילו לא היה דבר לפניו, כאילו אני הראשונה שמבינה דברים. ככה הרגשתי...

מכירים את זה שאתם נמצאים במקום בפעם הראשונה בחייכם, ויש איזו תחושה שאף אחד לא היה כאן לפניכם, שאף אחד לא ראה, שאתם הראשונים לגלות? פתאום אתמול בלילה חשבתי, שככה אני מרגישה בקשר לצפון איטליה. זהו, בוקר אחרון של הטיול שלנו, אני מרגישה שבאמת היינו במקומות הכי יפים בעולם (ובטח יהיו עוד המון כאלה, שנגלה כשנגלה...), פתאום נדמה היה לי שאף אחד לא ראה ולא ידע לפני, כי... איך יכול להיות שכל כך יפה וכל כך ירוק וכל כך שקט ונעים ו... ולא ידענו על זה, ואלו לא החיים האמיתיים שלנו...

לפני כמה לילות חלמתי שחזרנו. התעוררתי בבוקר מהקולות שמחוץ לקראוון, והייתי בטוחה שאנחנו שוב במושב. שאני באמצע טיול עם החברות שלי, ושהכל בסדר, חזרנו, הנה, צהוב לי בעיניים ואני בסדר גמור עם זה. ממש ניסיתי בחלום להרגיל את עצמי מחדש לנופי ארצנו (האהובה, אני לא אומרת...). כל כך, כל כך שמחתי להתעורר ולגלות שבכל זאת, יש עוד כמה ימים לחופש הזה...

אז הנה - נגמר. היה מדהים. היו המון דברים. המון חוויות, המון מראות, תחושות, טעמים, נופים. צפון איטליה מדהימה. היינו בעוד המון מקומות שלא הספקתי לספר לכם עליהם כי היתה לנו היתקלות עם ספק האינטרנט שלנו (טוב נו, איבדנו אותו איכשהו לפני כמה ימים). בגלל זה גם לא קיבלתם את הד"שים שלי בימים האחרונים - ואני מתנצלת! אני מניחה שדברים יצוצו במהלך הזמן הקרוב ואני אשוב ואשתף. חזרתי עם לא מעט תובנות, בטח עוד תשמעו עליהן...

שיר של יום חולין להיום - האחרון מאיטליה - שיר סיום בביצועה המושלם של חוה אהובתי. אתמול בנסיעה הארוכה ארוכה ארוכה מאגם גארדה בחזרה למילאנו, שמענו בדרך את הפלייליסט עם השירים האהובים עלי, שמוקי הכין לי למרתון ת"א. פתאום התנגן לו שם השיר הזה - ואני ידעתי שזה יהיה השיר להיום, כי אין מתאים ממנו לסיים את הטיול הזה.

מחר בזמן שאתם רגילים לקבל את "בול בזמן" אני אהיה בטיסה לארץ. אולי תקבלו אותו בכל זאת, ואם לא - אני מתנצלת מראש, ומיום חמישי כולנו חוזרים לעניינים...

אז... בפעם האחרונה מאיטליה - 
תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

19.5.16

המינגווי ואני

קטונתי, קטונתי, ובכל זאת... כמו האחד והיחיד והאהוב כל כך - פותחת בקבוק של וויסקי ומתיישבת לכתוב. רגעים קטנים של חסד...
לפני הכל, חברים, בירוקרטיות קטנות אבל חשובות... קיבלתי תלונות על כך שהקישור להרשמה מחודשת לא תקין - אז לכל מי שניסה להירשם מחדש - אבנר התכנת המהולל של בול בפוני נחלץ לעזרתי אתמול - ועכשיו הכל עובד מעולה!
ולעניינינו...
כשאתה נמצא עם מישהו הרבה זמן, גם אם תקופה לא ארוכה אבל באינטנסיביות, הדיבור נהיה דומה. מוצאת את עצמי אומרת מילים שהילדים אומרים כל הזמן. והם - כל הזמן אומרים "תנדור, תנדרי". מלשון "נדר". לא יכולה לשאת שהם אומרים את זה, עוד מהבית, אבל עכשיו זה איכשהו מצחיק אותי, עד כדי כך שאני קצת אומרת להם את זה בעצמי...
אתמול היה לי רגע מכונן עם שני הבנים הסמי-מתבגרים שלי. טיול בערוץ הנחל "גילפנקלאם". הספר ממליץ מאד מאד להגיע לשם (אנחנו נעזרים הרבה בספר "המשפחה המטיילת", הוא באמת אחלה ספר!). מאתמול כבר קיבלנו איתותים מהחבורה שזהו, הם מיצו את הדולומיטים, הקונספט של טיול רגלי בטבע ו/או עיר עתיקה הובן, מוצה ומבחינתם אפשר לחזור לאטרקציות של ילדים (חנות ספורט! חנות ספורט!). 

רוצים להמשיך לקרוא? בואו פנימה... 

18.5.16

תוכו רצוף אהבה

מתעוררים כאן לבוקר אחרון בדולומיטים. אני יושבת וכותבת לכם, תכננתי לעשות את זה בשקט, כשכולם עדיין ישנים, אבל יצא שכולם כבר ערים וזה דורש ריכוז מיוחד. ילד בן תשע וחצי צועק "נו כבר! מתי נוסעים?", ילדה מתוקה מלטפת את אמא, הקראוון זאת חוויה צפופה מאד, מאתגרת, מקרבת, מגבשת, הרבה התמודדויות שאני גם אוהבת מאד. אוהבת במיוחד את ההבנה שאפשר להסתפק במינימום של מרחב ואפילו של קניות כי יש כאן כל כך מעט מקומות אחסון ומקרר פצפון.

רוצים להמשיך לקרוא? בואו פנימה... 

17.5.16

איזה קור בדולומיטים!

אני יודעת שאין שום קשר בין מה שאני כותבת כאן ובין מה שאתם חווים כשאתם קוראים אותי. ובכל זאת - אנחנו כאן, ואני מתעדכנת שבארץ חם כל כך שקשה לנשום, ואילו אנחנו כאן בכפור של הדולומיטים...
שעת בוקר די מוקדמת, הציפורים העירו אותי - כי זה מה ששומעים כאן בעיקר, ציפורים של יער. קמפינג מעל העיר הדולומיטית בולצאנו - מה זה מעל? מעל במשהו כמו 1,400 מטר של פיתולים בדרך הררית ירוקה, נהרות, מנהרות, והבדלי טמפרטורות מהעיר לקמפינג של משהו כמו 10 מעלות. כאן למעלה קר!!! שלא תחשבו לרגע שאני מתלוננת, יושבת בחוץ ליד הקראוון, קפה, שקט, נוף שלגים וירוק אינסופי בעיניים...
אנחנו משחקים את משחק האנשים. זה משחק שהמצאנו לפני כמה שנים - עובד הכי טוב בחו"ל. מזהים אנשים שדומים לאנשים שאנחנו מכירים. "אורי, קבל, תומר שוורץ בעוד 1,2,3...". "רני, קבל, הנה אמא של תום...".


רוצים להמשיך לקרוא? בואו פנימה...

16.5.16

צריך להקשיב ללב

כשהייתי בכיתה ד', אני לא זוכרת למה, באיזשהו אחה"צ רגיל ושגרתי אמא קראה לנו מהר כי הולכים להצטלם אצל עקיבא בטירה. טירה היא טירת הכרמל בלוקאלית, ועקיבא היה בעל חנות הצילום היחידה בעיר. אני זוכרת עד היום איך שיחקנו בדיוק "ארבע תחנות" והכי לא רציתי לנסוע להצטלם באמצע המשחק, ובאתי עם קוקו פרוע ו"נעלי בוקר" ופרצוף מיוסר, כי מה עכשיו תמונה משפחתית? והאחיות שלי - גם הן בתמונה מאותו אירוע עם אותו הפרצוף.
עקיבא צופף את כולנו על רקע תמונה של הר מושלג, וככה הצטלם לו זיכרון שהיה תלוי בבתים של סבא וסבתא - מתנה לחג שהם קיבלו - תמונה משפחתית, בגדי בוקר, שיער פרוע, ברקע הרים מושלגים...
אתמול בערב, כשסבא חורף שוב פקד במפתיע את ונציה וגשם מטורף ירד עלינו, עוד התלבטנו שוב לגבי המשך הטיול. היתרון הגדול של טיול בקראוון הוא היכולת לשנות בכל רגע נתון את המסלול. הגשם שינה לנו מהרגע הראשון את התכניות ואנחנו לגמרי זורמים עם העניין, מחליטים בכל ערב פחות או יותר מה נעשה מחר ובאיזה כיוון, אבל הדולומיטים זה כבר סיפור אחר. החלטה משמעותית, נסיעה ארוכה, קונספט של טיול.
החלטנו להקשיב ללב, ולבטן, ולעלות. 
נסיעה ארוכה מאד, אבל כל הדרך השמש מאירה אלינו את פניה, ויש רגע שבו הנוף משתנה, שבו עולים לגבהים שאנחנו לא מכירים ולא מדמיינים - הי הר תבור - זה ממש לא קשור אליך! כל הדרך למעלה ראינו שיירות של קראוונים יורדים למטה, ודמיינו איך אנחנו מגיעים לעיר עזובה, לקמפינג ריק מאדם, עושים טרק משלנו, שאף אחד לא מבין את פשרו. אבל פתאום בתוך שעות של 
פיתולים ודרך שלא נגמרת, בין הרים ונהרות, פתאום הגענו לקמפינג במקום הכי יפה בעולם.
אני מרימה את הראש ורואה הרים בגבהים שלא נתפשים, והצוקים האלה שטוחים כל כך למראה, נראה שאין מאחוריהם שום דבר, פתאום אני נזכרת בפוסטר הזה, של עקיבא, ברקע הצילום המשפחתי שלנו לפני שלושים שנה בערך. אבל כאן זה הדבר האמיתי. יפה כל כך שאי אפשר לתאר, והצילום חוטא למציאות, אני מנסה בכל כוחי להעביר משהו בתמונות אבל זה רק ניסיון... ואגב, אנחנו ממש לא לבד פה! יש המון אנשים שחשבו שזה אחלה זמן לטייל כאן, והקמפינג מפוצץ.

עד כאן להיום. עוד מעט מתחילים לתור חבל ארץ מיוחד במינו (הידעתם? הדולומיטים שייכים לאיטליה אבל התושבים כאן דוברים גרמנית, ובגלל שהם לא לפה ולא לשם - האזור הזה היה שייך לגרמניה עד מלה"ע הראשונה ואז עבר לאיטלקים - יש להם מן מבטא שאפילו הגרמנים לא מבינים. בטח נותן להם איזו גאוות יחידה משלהם...).
אני יכולה עוד להמשיך ולהמשיך אבל לכם יש יום עבודה ולי יש לטייל כאן...:)

אז רק לסיום - שיר של יום חולין להיום - Caetano Veloso Cucurrucucu - Paloma. שיר מושלם מתוך סרט מושלם. דבר אליה - אלמודובר. אם עוד לא ראיתם - אף פעם לא מאוחר. בינתיים תקשיבו.


תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה

15.5.16

הו, איטליה

קולה זה שם של מקום. כפר קטנטן בצפון איטליה, כל כך קטנטן שאפשר בטעות לפספס אותו, אבל יש בו את הגירסה המקומית וה-הו כל כך הרבה יותר שווה, לחמת גדר שלנו. אגם עצום ומושלם של מים חמים, מפלים, ארמון, כמה ארמונות יש כאן! והכל ירוק, והכל יפה, והכל שמח כי אין לי את צביטת המצפון הזאת בלב, שהיתה לי כל הזמן כשטיילנו בגרמניה...
אז איפה היינו עד כה? בזמן שישנתם, היינו בקולה, ובסירמיונה, ובשמורת מולינה עם המפלים המרהיבים שלה ונדנדה ישר אל תוך המפל (לולי לוחשת לי "אמא, הבנים נהנים כאן..."), ועשינו טרק ירוק, גשום, מקסים בשמורה, ואח"כ ורונה היפה (את רומיאו ויוליה פספסנו, היה תור ארוך נורא להופעה שלהם), ואז הגענו לוונציה.
ונציה מהממת, יום שמש מקסים (סופסוף!!! איפה היית עד עכשיו שמש?), ילדים מושלמים מתחילים להבין את הקונספט, פחות רבים, יותר זורמים, ושוב אנחנו בקראוון, ערב בקמפינג, אור עד מאוחר (אירופה וזה), והנה תובנה תרבותית: לידנו בקמפינג ערימה של צרפתים, בטווח גילאים שנע בין 40-60, והם רועשים בטירוף. הבנים שלנו מוחים שאנחנו משתיקים אותם בעוד שהחבר'ה מצרפת לא רואים ממטר אף אחד פה, תמיד יש את האחד שמצחיק נורא את כולם, זה בא בגלים של צחוק צרפתי, דמיינו לכם, אנחנו מאד אוהבים להקשיב ולהתבונן באנשים אבל זה קטע כשאתה לא מבין כלום... פחות נוח...
עוד סיכומון עד כה - המון המון אלכוהול!!! שני בקבוקי וויסקי אזלו כבר ביום הרביעי, בירות ויין לא נספרים בכלל. אם לסכם בקצרה עד כה (בקצרה? אני?) - חופש זה טוב! איטליה זה מעולה!
יאללה, תתחילו לכם שבוע מעולה, אנחנו מחר מצפינים לכיוון הדולומיטים, סי יו בהמשך...

שיר של יום חולין להיום - תחושה חוזרת - מקלט 31. לפני כמה שנים, בקמפינג עם חברים, בקראוון בכינרת, הכרנו את הלהקה הצעירה והממש מגניבה הזאת. שיר של כיף ליום ראשון. יום ראשון זה כיף בחופש. סלייייחה...


אז... תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה

10.5.16

הארמון של הנסיך והנסיכה

בצפון איטליה יש אגם מקסים, עצום, מרהיב, ובו שלושה איים מלכותיים. האגם - לאגו מאג'ורה בפי הלוקאלז, והאיים - איזולה (אי באיטליאנו) מאדרה, בלה ופאסקטורי, קטנטנים ממש ("אמא, האי הזה בגודל של שדמות או של כדורי?") ויפים יפים יפים, ועליהם ארמונות שנבנו ע"י משפחת המלוכה המקומית עבור אהובותיהם ועבור עצמם. 
שאלות שאתה שואל את עצמך כשאתה מבקר במקומות כאלה: כמה אנשים גרו כאן? איך ומתי הם ראו את הילדים שלהם? איזה מן ילדים היו להם? כדורגל - הם שיחקו בכלל בכל הדשא הזה? ולמה כולם כל כך מכוערים בתמונות???
"אמא, מתי נראה את הנסיך והנסיכה?" "אני חושבת שהם נחים עכשיו לולי". 
אנחנו משוטטים בסמטאות ציוריות, על מדרכות עשויות אבן, אבן, מאבנים עגולות בצבעים שונים שמקורן באגם שמקיף את האי, הכל סביבנו מרפסות ציוריות, ירוק ופרחים בשלל צבעים.
"זה לא יאומן, כמו באיטליה!". "כן, אנחנו באיטליה". והכל יפה, והכל טעים. עוד בטרם סגרנו את המסלול לטיול, ואני קצת דאגתי איך נדע מה, ואיך ולאן - עמית אמרה לי משפט מפתח שמאז מנווט אותי: "זה לא כזה חשוב, הכל יפה, הכל טעים...". מאד מאד נכון so far.
רק שאתמול בערב, בעת טיול בעיירה היפה באוונו שבה נמצא הקמפינג שלנו להיום, מצאנו פתאום אנדרטה ועליה מגן דוד, ותאריך, ספטמבר 1943. אנחנו באיטליה, ואנחנו כבר מרגישים שלא בארץ (לוקח זמן לתחושה הזאת לחדור אליך), אבל הלב, הלב איתכם. כל הזמן.

שיר של יום חולין להיום - חוזה לך ברח - אושיק לוי. כי אנחנו כאן, ברחנו לנו אל תוך האגדות לרגע...


ואתם שם - תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 

9.5.16

גשם

אני כבר יודעת שהמייל הזה יגיע אליכם באיחור קל, היינו חייבים לעצמנו שנת לילה טובה, עמוקה, מנקה. נכון שאנחנו בטיול מהחלומות אבל הכנות מחייבת לספר שזה לא תמיד קל עם ילדים, אתמול בערב מצאנו את עצמנו יושבים על שפת אגם מהמם ביופיו, עם כוס של וויסקי, תפאורה מושלמת, ואנחנו מותשים כמו אחרי מלחמה. 
אני מקווה שאחרי היום הראשון, שהיה יום ארוך של התארגנויות והתמקמות, גם פיזית וגם רגשית, נתחיל מהיום להרגיש שאנחנו בתוך הטיול.
רציתי לשלוח לכם לכם תמונה יפה מאתמול, אבל יש כאן בעיות אינטרנט ויש כאן ילדה שמתעקשת להכנס לאגם עם בגד הים החדש שלה, וזה על אף הגשם. אז אני לוקחת אותה לאגם עכשיו, ושולחת אתכם ליום נעים שיהיה לכם.

שיר של יום חולין להיום - גשם - מאיר בנאי. כי קשה להאמין - אבל אצלנו כאן גשם...

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 

8.5.16

לטיול יצאנו

כאילו ביימתי את זה, נשבעת שלא. אני יושבת עכשיו בלובי האיטלקי של מלון במילאנו, מלפנסה, בנתב"ג של המילנואים, כותבת את בול בזמן הראשון של הטיול הזה. כוס אספרסו לצדי, ברקע איטלקית קולחת, אני יושבת ליד החלון כדי לראות את הכיכר הישנה והיפה שבמרכזה נמצא המלון שלנו. נחתנו באישון לילה, אחרי יום ארוך ומאתגר במיוחד, ובעוד כמה שעות נקבל את הקראוון שלנו ויתחיל המסע שלשמו התכנסנו.
אבל בינתיים - הכל חוויה... כשממריאים באמצע הלילה ישראל נראית כל כך יפה! שרשרות ארוכות ויפות של אורות צבעוניים, הכל כמו אבנים יקרות, מרגשות, מסתירות את כל מה שראוי להסתיר. חשבתי על זה כשהמראנו, שתמיד בטיסה חזרה מארץ ירוקה, מגיעים לארץ וכל היבש והצהוב הזה עושה מצברוח קצת עצוב, מדכא. אבל בלילה זה סיפור אחר. שלל אורות שבאמת מנטרלים את כל מה שרע. וכשנוחתים בארץ אחרת באמצע הלילה - הכל נראה אותו הדבר, בכלל לא הבנתי איפה אנחנו נמצאים, ופתאום עכשיו, תוך שאני כותבת לכם, מצלצל במלוא גרונו הפעמוני הפעמון העצום של מגדל הכנסיה, ממש כאן בחלון שלי. אנחנו באיטליה!
אז בול בפונים יקרים שלי, שיתחיל לכם שבוע טוב, שיהיה שקט ורגוע בדרום ובכלל, שהעבריינים יחסלו את עצמם בלי להפריע לשלוותם של אחרים, ואני אהיה איתכם כל יום מרחוק, עם ד"שים קטנים מארץ המגף...

שיר של יום חולין להיום - Mina Mazzini Grande, grande, grande. באיטליה אנחנו היום, הרי, והייתי חייבת לוודע את עצמי ואתכם לאיזו קלאסיקה איטליאנו. ואני הרי פטפטנית בלתי נלאית, מיד פצחתי בשיח עם מנואל, רוברטו וג'וזפה, כאן במלון, שכיבדו אותי בקפה איטלקי מעולה וברשימת קלאסיקות איטלקיות. השיר הזה, אגב, אני מניחה שכולכם מכירים אותו בגרסתו האמריקאית. תקשיבו, תעצמו עיניים,


תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

5.5.16

אירופה, מאוחר

בשמים פורחים כינורות 
ומגבעת של קש. סלחי לי, מה השנה?
שלושים ותשע וחצי, בערך, עוד מוקדם מוקדם,
אפשר לסגור את הרדיו,
נא להכיר: זאת רוח הים, הרוח החיה של הטיילת,
שובבה להפליא,
מסחררת שמלות פעמון, טופחת
על פני עיתונים מודאגים: טנגו! טנגו!
וגן העיר מתנגן לו,
אני נושק ידך, מאדאם,
ידך העדינה כמו
כסיית העור הלבנה,
הכל יבוא על מקומו
בחלום,
אל תדאגי כל כך מאדאם,
כאן לעולם זה לא יקרה,
את עוד תראי,
כאן לעולם

כשהייתי בתיכון הכרתי לראשונה את הטקסט המחמיר הזה, שכתב דן פגיס, ומאז הוא נצרב בי וחוזר אלי - בעיקר ביום השואה. אשה, אדם, שמסרבת להאמין שמה שהדמיון לא יכול להכיל - עלול להתרחש במציאות. תמיד כשקראתי את הטקסט הזה הפלגתי על כנפי הדמיון - אל מקומות רחוקים שמשום מה כשאני מבקרת בהם אני מרגישה הכי בבית, כאילו כבר הייתי שם. כנראה שהייתי. 

אני חושבת על סופיה נוסבאום. אישה יפה, בוינה, אוסטריה, של השנים ההן. שבגלל היופי שלה ובגלל יהדותה שילמה מחיר כבד בידיים האיומות ההן. סופיה נוסבאום שנפרדה מהילד שלה בגיל 11 - והוא והיא לא נפגשו יותר לעולם. סופיה נוסבאום שהיתה אמא של סבא אורי, והיתה יפה, וצעירה, ונרצחה שם. אני חושבת עליה, ואני זוכרת אותה.

שיר של יום חולין להיום - פריס 1942, גילה אלמגור. לזכר סופיה נוסבאום, וכל הנשים שאין להן שם ופנים בראש שלי אבל הן היו יקרות לכל כך הרבה אחרים.
תקשיבו למילים, וללחן. ולעוצמות של גילה אלמגור, בשקט המצמרר שבו היא מעבירה את הטקסט הזה, שלא מאמין שזה קורה.


היום אני לא מאחלת שיהיה יום מעולה, היום אני מאחלת שלעולם לא נשכח להיות אנשים טובים.

4.5.16

אוטוטו...

זהו, רגעים אחרונים, סגירת קצוות, ניקוי שולחנות, עוד מעט גליתה באה לכאן ואנחנו סוגרות גיליון, נשימה עמוקה עמוקה עמוקה, כבר דוחה עבודות לאחרי החופש - ואנחנו טסים.
אז גם כאן ובבול בפוני - אני רוצה לסגור כמה קצוות.
לשאלת כל מי ששאל בעקבות המייל של אתמול - לילי עדיין לא מצאה מי שיאכיל אותה בהעדרנו - הזדמנות חד פעמית עבורכם לעשות שמייח לילד מודאג בן תשע וחצי...

בבול בפוני היום מכירת שישי אצל מיכוש בסטודיו ועינת עשתה דיל טוב בבול בפוני.
מזכירה לכם שיש את בול בפוני כדי שתשתפו ותשתתפו, חפשו, תמצאו, שדכו, תבקשו, תחלמו - אני  כאן כדי להגשים לכם, אל תהססו להשתמש בכלי הזה, הוא יכול להיות מנוף מעולה לכל דבר. אני אמשיך כמובן לתפעל את כל המערך הזה ולכתוב ולעדכן גם מאיטליה היפה, אז תרגישו חופשי למצות כאן את כל האפשרויות.

שיר של יום חולין להיום - Deep Purple - Lalena - כי הוא שיר מקסים, וזהו, לפעמים צריך סתם כאלה כדי שיהיה יום טוב.

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

3.5.16

גם זה יעבור?

תמיד אני מארגנת לי משהו לחכות לו. זה יכול להיות נסיעה לקיבוץ, ירידה לזולה בירדן, מפגש עם חברים, נסיעה לחו"ל, לא משנה מה, אפילו סתם שיגיע יום חמישי - העיקר שתמיד יהיה משהו לחכות לו. שובר שגרה כזה, נעים בלב. בשנים האחרונות, כשאנחנו מצליחים יותר מפעם לעלות על מטוס every once in a while, כבר בדרך חזרה הביתה אני מתחילה לחשוב על החופשה הבאה. גם היא היא תהיה בעוד חצי שנה, או אפילו שנה. העיקר לדעת שמשהו טוב מצפה לנו אי שם באופק - משהו לחכות לו...
לפני חצי שנה בפרץ של חוסר דחיית סיפוק (הרי בי מדובר, ונולדתי בלי) - חלמתי ברגע אחד שאנחנו חייבים לעשות טיול קראוונים לאיטליה, וכמה רגעים אחרי הרגע הזה - כרטיסים כבר נקנו ושולמו, קראוון הוזמן וחופש נרשם ביומן. החופש הזה נראה אז רחוק נורא, בעוד חצי שנה, הוא היה שם, כמו כוכב בשמיים, להסתכל עליו, לחכות לו, אבל רחוק רחוק...
ופתאום הוא הגיע. ובשבת הקרובה אנחנו טסים. מתרגשים מאד, מחכים מאד, וכמו תמיד אצלנו בישראל - משאירים כאן כמה פינות לדאוג להן... בעיקר עבודה, וזה יהיה בסדר, אבל יש כאן ילד אחד מודאג מאד, שכמעט כמעט מוכן לוותר על הנסיעה, כי הוא לא יודע מה יהיה עם לילי - החתולה שלו. הבוקר הבטחתי לו שאני אכתוב בבול בפוני, ואולי מישהו יסכים לשים עליה עין, לתת לה אוכל פעם ביום ולראות שהחתולה הלבנה של השכנים לא אוכלת לה אותו. אז אם מתאים לכם, יש כאן חתולה עצמאית ודעתנית, שפעם ביום תשמח לקבל אוכל ומים. תהיו טובים ותשמחו ילד מודאג בן תשע, טוב?

שיר של יום חולין להיום - גם זה יעבור של טונה - תפתחו את הראש ואת האזניים לשיר הזה, הוא אדיר, נראה לי שכולם יכולים למצוא בו פינה להזדהות.

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

2.5.16

לא על הלחם

סבא אורי היה אומר שאם נשאר לחם - צריך להניח אותו על אדן החלון, בשביל הציפורים, רק לא לזרוק אותו. זה לא שאני אוכלת לחם בשגרה שלי, אבל החוסר הזה בפסח, של המון דברים ובראשם ועיקרם לחם - הרגיש לי נורא ארוך השנה, ונורא לא הגיוני. פעם מזמן, הכי אהבתי בעולם לאכול סנדוויצ'ים, וככל שהם היו יותר בטעם של "כל היום היום שכבתי בתיק" - הרי זה משובח. אחיות אוהבות דואגות ועוזרות זו לזו בזמנים קשים, אז בתחילת הצבא שלי, כשהייתי בקורס בבה"ד 7, נטוש היתה משקיעה בבוקר בסנדוויץ', מניחה אותו אחר כבוד בתיק והולכת איתו כל היום באוניברסיטה, עד הערב, שאז היא היתה באה לבקר אותי ומביאה לי את ה... ובכן... הבסט של הבסט מבחינתי. זאת תמיד היתה מן סטיה סודית כזאת, עד שהבנתי שאני לא לבד בזה, ואחד מגדולי הסופרים הישראלים - מאיר שלו שאני מתה, מתה, מתה עליו, כתב בספרו "בביתו במדבר" את הטקסט האלמותי הבא:
"...הוא עטף את כיכר הלחם המלאה בשעוונית דקה, פיתל ואטם את הקצוות בגומיות והניחה תחת לוח העץ, שעליו הוא יושב כל היום ומסתת. בכך החלה מלאכת ההכנה האמיתית של הסנדוויץ'. תחת כובד גופו של הדוד אברהם נמעכו הלחם ותוכנו יחדיו. מיצי העגבניה התערבו במליחותה של הגבינה, נמסכו בשמן הזית ובאדים הריחניים של הפטרוזיליה והשום וחדרו לכל רווח וחלל בבשר הלחם...".
אני קטונתי כמובן אחרי טקסט כזה, רק שמחתי לגלות שאני לא לבד בזה... והבוקר נזכרתי בכל זה כששוב שמחתי שנגמר הפסח...

אהממ... קצת בול בפוני - יש הרבה מודעות חדשות, אני עושה לכם בריף מהיר כדי שלא תפספסו:

עובדת סוציאלית מוכשרת מחפשת עבודה
סאבלט לבית מקסים במושב בגליל התחתון, שבועיים במהלך אוגוסט (אל תפספסו!)
טוב נגד רוח הצפון - למי יש את הספר להשאיל?
פונדו ישן במצב חדש מחפש בית
גריל חשמלי לשימוש ביתי גם הוא מוצע למסירה
למסירה שטיח ירוק ויפה לחדר ילדים
למסירה חליפת קפוארה מידה 10 לילדים
למסירה ספירומטר לשיקום נשימתי
משאף AeroChamber לילדים - איזה כיף שכבר לא צריך - מחפש בית חדש
למסירה גוף תאורה מקסים ממתכת צבוע לבן לתאורה חיצונית או פנימית
גופי תאורה מיוחדים מעץ מגולף - למסירה גם הם
למסירה ראנרים יפים מסאטן 
למסירה כיסויי כריות חדשים דנדשים
תיק עור חדש ומקסים - למסירה

ולסיום סיומת - שיר של יום חולין להיום - אולי בגלל שאני בבוקר של רטרו, ואולי סתם כי זה מקסים, זמר אהבה לים - יש לשיר הזה אי אילו ביצועים אבל בחרתי דווקא בביצוע של התרנגולים, כי אם כבר - אז כבר... ובעיני זה מושלם...

תהנו לכם,

שהיום הזה יהיה מעולה!

1.5.16

פועלי כל העולם התאחדו

יצא שהאחד במאי - חג הפועלים של ילדותי, הוא סוג של חג החירות בשבילי, עם סיומו בשעה טובה של חופש חג החירות, וחזרת החבר'ה לבי"ס. היום, היום!
האמת שהסוף היה טוב. היו לנו יומיים מדהימים בירדן, הכרנו אנשים מקסימים ומיוחדים (רועי - אני עדיין לא מתאוששת מהסיפור שלך!) וחתמנו במפגש בני-דודים ואחים וחברים מעורבב אול אין אול אצלנו בבית - היה אדיר!

ואתמול, חג המופלטות, אתם יודעים. חג שאף פעם לא היה לנו בו חלק, ובד"כ אני גם לא ממש מרגישה את זה, אבל אתמול באופן משונה ומוזר צמחו סביבנו מימונות תחת כל עץ רענן, כפטריות אחרי הגשם. הבנים מאד רצו ללכת לאחת, לטעום את הדבר הזה, אבל לנו זה נראה היה מביך מדי, לבוא סתם ככה לבית של מישהו, לאכול המון דברים מתוקים וללכת. אז ויתרנו. סלט מהבוקר, גבינה לבנה ויאללה למיטה... נשמע גרוע כשאומרים את זה ככה. וואלה, לא היה כזה רע...

שמעו חברים יקרים של בול בפוני, הפסח הזה עשה להרבה אנשים סדר בארונות, כנהוג באביב, ויש לא מעט מודעות של דברים שווים למסירה. גופי תאורה, אקססוריז לבית, שטיח, כל מיני, אפילו חליפת קפוארה לילדים. תציצו, אולי תמצאו משהו שחסר לכם נורא...

סוגרת את המייל הזה ופותחת את השבוע בשיר של יום חולין שלא קשור לכלום, סתם יפה ואהוב ובקשה מיוחדת של נטוש. לילה אחרון בלונדון - שלומי שבן The one and only. נטעל'ה, אהבה וגעגועים, יאללה שיבוא כבר הקיץ...

תהנו לכם,

שהיום הזה יהיה מעולה!

27.4.16

ושוב חזר אלי הבלוז

מוקדם בבוקר יצאתי לרוץ. לבד, עם מוזיקה ושמש עגולה וגדולה שמטפסת לאיטה ממזרח. באמצע הדרך הצטרפה אלי פתאום כלבת בוקסר שאני לא מכירה. יפה, צעירה, חמודה נורא. היא רצה לצדי בשקט, הסתכלתי עליה - ופתאום כל כך התגעגעתי לנטשה.
נטשה הגיעה אלינו לפני 13 שנה. אצלנו במשפחה החיות פשוט מגיעות בזמן שלהן, בעצמן, ונשארות כמה שטוב להן. שירה ורונן - שאנחנו קוראים להם ההורים הביולוגיים של נטשה - נסעו רגע לאיטליה וביקשו שנשמור עליה שלושה חודשים. מפה לשם הם חזרו אחרי שלוש שנים - ואז כבר לא ויתרנו עליה. היא נשארה איתנו 13 שנה והיתה הכלבה הכי טובה והכי חכמה והכי מסורה שאפשר לבקש. נטשה תמיד ידעה שאני בהריון עוד לפני - והיתה נצמדת אלי ושומרת עלי. בשנים האחרונות היא היתה נצמדת במיוחד - אבל אז זה כבר היה הפוך - היא רצתה שאני אשמור עליה אני מניחה, כי כבר היתה חולה, ועייפה, וזקנה.
בסוף הבנו שאנחנו צריכים לשחרר אותה, וזה היה קשה, ועצוב. כל הזמן אמרנו לעצמנו שהיא בעצם בת 100 ומותר לה כבר ללכת, אבל היא כל כך היתה חלק מאיתנו ומהבית. הימים הראשונים שאחרי הפרידה היו ימים ריקים ועצובים. להגיע הביתה והיא לא מחכה ולא קופצת על האוטו ולא הולכת אחריי לכל מקום - ופתאום אני לבד לגמרי בבית.
איכשהו הזמן שעבר הקהה את הגעגוע - עד הבוקר כשפתאום היא חזרה אלי, טש. מקווה שאת רואה אותנו אי שם, ושטוב לך, ושאת יודעת שאנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים...

שיר של יום חולין - ארול של מאיר אריאל. תמיד אהבתי את ארול החוגג, סובב בתחתוניו ומטריף את כל מי שסביבו. הבוקר כשחשבתי על נטשה, בדיוק אז ארול ליווה אותי באוזניות, והמשפט האחרון בשיר - "בכיתי גם אני איתה, אני, מי שאהב אותה" התיישב לי בול בפוני על כל המחשבות האלה. אז ארול היום בשבילכם.

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

26.4.16

מתחיל להסתדר להם החופש

מכירים את זה שמעברים, גם אם הם למקום נכסף, צריכים את הזמן שלהם? הגוף, והראש, צריכים להתרגל למקום החדש. גם כשהמקום הזה הוא רגשי, גם כשהמעבר הוא לסטייט אוף מיינד אחר ולא בהכרח למקום אחר פיזית.
אני תמיד רואה את זה על הילדים, הם אלופים בלדגמן "הנה אנחנו עוברים מעבר למי שלא שם לב...". לפני שנתיים עשינו טיול קראוונים באירופה. לבנים היה נוהל - בכל פעם שיצאנו לנסיעה הם נכנסו לסשן של מכות בתחילת הנסיעה, כמה דקות קשות ואז נרגעו והנסיעה עברה למוד של נעימים. לקח לנו כמה ימים להבין שהם בעצם עושים ככה את המעבר ואז התחלנו לשקף להם את זה. ביום שידענו שצפויות לנו שתי נסיעות, הודענו להם בבוקר "שימו לב, היום יש לכם פעמיים מכות, תתכוננו". אגב, ברגע ששיקפנו את זה, גם להם וגם לנו היה יותר קל.
חופש פסח נמשך כבר משהו כמו עשרה ימים. גם סוג של מעבר עבור הילדים, וגם עבורי שעובדת בבית. אתגר, אם יורשה לי... ופתאום אתמול, רוח של שינוי נשבה כאן בבית. פתאום הם נזכרו שיש להם חברים. אני אוהבת את החברים שלהם מאד מאד, הם חבורות חמודות של ילדי מושב, ילדים אמיתיים, קצת של פעם. זה לא שהם לא רובצים שעות מול מסכים, אבל הם גם המון בחוץ, המון על אופניים, במגרש, זזים. אתמול הבית שלנו היה מלא בנים ואני מתה על הימים האלה שהם כולם באים לכאן. צועקים, רבים, צוחקים, ילדים אמיתיים...
לשמחתי החופש כבר מתחיל להראות את סופו אי שם בעוד כמה ימים, אבל אני מתחילה לנשום, מצליחה קצת לעבוד בלי רעשי רקע של מכות וצעקות, וזה מעולה...

שיר של יום חולין להיום - Giant heart - שיר מושלם ואהוב עלי במיוחד של The Angelcy בביצוע ממיס לבבות (שלי בכל אופן) של דניאלה ספקטור ורותם בר אור - שהוא הוא The Angelcy. המלאכיה. שיר של מלאכים בעיני... ותראו איך דניאלה ספקטור עוצמת עיניים כשהיא שרה. תמיד נראה לי שהיא רוצה לדמיין שהיא לבד. מהממת...

יאללה, תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
 

25.4.16

מה חשבתי לעצמי כשנרשמתי לשייטת?

זה התחיל בקטן ובזהירות. מדובר באדם אסמטי (אני, אני...). בתיכון כשהיה צריך לרוץ 2,000 זה לא שהסתכלתי בערגה על הרעיון הזה. אפילו לא זרקתי מבט בכיוון שלו. בצבא חלה תפנית מסויימת, כשחבר לקח אותי פרוייקט והחליט ללמד אותי לרוץ. הטיפ הכי משמעותי שקיבלתי ממנו, היה "בכל פעם שקשה לך, שירי לך בראש את נעימת הנושא של הסרט 'רוקי'". מה אתם יודעים? זה עבד יופי. צלחתי את המרחק העצום של ריצת 2,000 והטיפ הזה עוד ליווה אותי שנים ארוכות, יחד עם "קשה באימונים, קל בקרב" - טיפ נוסף שקיבלתי, אם כי הקרב הגיע שנים רבות מאוחר יותר, ועוד ידובר ויסופר בו.
מפה לשם, אני רצה כבר די הרבה שנים והמרחקים גדלים, אבל המפגש המכונן היה המפגש עם מיכוש. תמיד חשבתי שאני אוהבת לרוץ לבד, עד שהכרתי את מיכוש ופצחנו לנו בזוגיות ספורטיבית וחברות עמוקה. תומר וגלו טוענים שאנחנו בכלל חתומות על סוג חדש של ספורט - ריצה משולבת דיבור - זה בוודאות מפתח את הריאות - וגם את החברות. לימים גם עינתי חברה אלינו ואנחנו מרגישות כמו נבחרת לפעמים. 
אבל זה בקטנה... הדבר האמיתי - זאת אתי. 
על אימון פונקציונלי - שמעתם? אני מניחה שקוראים לזה ככה כי זה פונקציונלי למי שמעוניין להתגייס לשייטת. אין לי הרבה מילים לתאר את הדבר הזה - בעיקר כי אני קצרת נשימה כשמדובר באימונים האלה. פעמיים בשבוע, בערב, חבורה של אנשים עם משאלת מוות מהתקף לב (אין דרך אחרת לתאר את זה) מתקבצת תחת השרביט של אתי, שעם מבט של "ראבאק אני הולכת לקרוע אתכם היום" - ובראבאק אנחנו נקרעים.
האמת? תחושת מסוגלות מדהימה, ואין שניה לתחושה של לגעת בשרירי הרגליים שלי - ולדעת שהשרירים האלה הם שלי. מאמצים אדירים, הישגים מדהימים, כיף גדול.
ועדיין, הריצה, יש לה את המקום מרחיב הלב שלה. הבוקר יצאתי לבד. מוקדם בבוקר, השמיים פינקו אותי בעננים, המושב והשדות פינקו אותי בשקט, ואני פינקתי את עצמי בריצה רגועה, עם מוזיקה מהפלייליסט המקסים שגלו הכין לי למרתון. החיים שלי - טובים...

שימו לב חברים, יש בבול בפוני היום בית מקסים לסאבלט במאי. תחשבו על זה...

ושיר של יום חולין להיום - Happiest of All Memorial Days - הקולקטיב. מ-ה-מם!!!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

Loading...
Loading...