הי הי,

אני כותבת כאן, שם ובמקומות נוספים. לעצמי, לאחרים, העיקר לכתוב. הטקסטים הכי טובים עולים במקומות שאי אפשר לכתוב בהם. בנהיגה, במקלחת, מתוך שינה. הרבה מהם אפשר לקרוא כאן. אני תמיד שמחה לקבל תגובות. This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. 
תרגישו חופשי לתת ביקורת. מכל מלמדיי השכלתי, ואני גם עובדת עם עצמי על להפסיק להעלב מכל דבר.

 

30.6.16

הכל אני יכולה

מה אני אגיד לכם...
על אף שעמוס לי בעבודה, אלו רגעים אחרונים של שקט, אני יודעת... היום ה-30 ביוני. היום האחרון של שנת הלימודים. עד הרגע האחרון כנראה הדחקתי את זה, וברגע האחרון גיליתי שכבר מחר אין גן. יוהו!

הולכות להיות כאן בחופש הזה ערימות של ילדים. שני בנים שבאופן רשמי הקייטנה שלהם השנה היא קייטנת אמא, וחברים שלהם שהוזמנו בשמחה ובאהבה להצטרף גם הם לקייטנת אמא, ובני דודים שבאים מחו"ל... בהחלט יהיה שמח ומלא אנרגיות כאן, אני יודעת... נושמת עמוק - ויודעת...
עכשיו כשאני חושבת על זה - ערימת בנים בראשית גיל ההתבגרות שלהם - אולי בכלל נקדיש יום בקייטנה ללימוד על תולדות הדיאודורנט והלכותיו עד ימינו? כי מאוורר בטח לא יהיה פה...

האמת שלשם שינו ועל אף ההחלטה הזאת שמחייבת אותי לגמרי, אני לא חוששת, אפילו די נרגשת. נראה לי כמו הזדמנות מאד לא ברורה מאליו לבלות עם הבנים שלי זמן איכות כל-כך משמעותי, איתם ועם החברים שלהם. תמיד מעניין אותי לראות אותם עם החברים שלהם - יש להם שפה משלהם, אינטימיות, צחוקים שהם רק שלהם...
 
 
אז זהו, ממש יום אחרון שאני לבד כאן, לעוד הרבה הרבה זמן. אני תמיד אוהבת את הסתיו אבל מעניין כמה אני אחכה לו השנה...

שולחת אתכם לעוד סופ"ש שהגיע בטיל - זה היה שבוע עמוס במיוחד, לא הרגשתי אותו עובר בכלל.
היום יש לנו את אחרונת מסיבות הסיום - הנסיכה מסיימת חוג בלט, מופיעה על הבמה, מעניין כמה היא תשתף פעולה...

מסיימת עם שיר של יום חולין להיום לבי ער - יובל דיין. ילדה מהממת ומוכשרת כל כך, שיר מקסים, תקשיבו לה, היא מדהימה!

תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה

29.6.16

אנחנו העולם

בי"ס כדורי יושב ממש למרגלות הר תבור. האמפי של כדורי ממוקם בגבו אל ההר הגבוה והיפה, וקשה מאד להיות ציניים ולא להתחבר עמוק עמוק אל הארץ ואל הטבע ואליו, אל התבור שלנו, כשיושבים שם, עם הפנים קדימה, אל הבמה ואליו שמאחור. זאת כבר התפאורה המרגשת ביותר שיש, ולאור השקיעה, והילדים שלנו הגדולים והנהדרים על הבמה, רוקדים, שרים שירים הכי יפים, הכי של פעם, גאים ומאושרים - היה לי ערב מופלא אתמול. ערב של גאווה עצומה להיות אמא, להיות אמא של אורי, ולהיות אמא בבי"ס כדורי.

אני לא זוכרת אם כבר סיפרתי  את זה כאן, ואם כן אני מתנצלת ששוב, אתם הרי כבר מכירים ויודעים שכולי פלאשבקים, אבל כשאורי נולד והלב התפוצץ מכל האהבה הזאת, באמת באמת שלא הבנתי איך יתכן שיש מלחמות בעולם, כשיש לאנשים את הילדים שלהם, לאהוב אותם כל-כך. ולמרבה הציניות, הגראנד פינאלה של הערב הזה המרחיב לבבות כל כך שהיה לנו אתמול, היה עוד פיגוע נורא בטורקיה, טורקיה שלרגע כמעט הפכה שוב לביתם השני של בני ישראל החוגגים את החופש הגדול. 

מה יהיה עליך עולם? מה יהיה עליכם אנשים?
אין לי מה להגיד, אין לי תובנות, אין לי יכולת להבין את זה, אני מרגישה כל הזמן שאנחנו חיים ברולטה רוסית, אגב זה מחזק לי את הדעה שצריך בכל רגע לחיות ולהיות שמח.

אז בואו ננסה לעבור למוד שמח. אני אשלח לכם שיר ואתם - אתם תעשו שמח לעצמכם ולמי שסביבכם...
 

אז... שיר של יום חולין להיום Boo - יעל קראוס. שיר בגוון של פעם, טוב כזה, וקליפ הכי מתוק, כדאי לכם לנסות גם!

תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה

28.6.16

ילדים גדולים

אתמול בול בפוני עשה לי פאדיחה קטנה. הוא גילה את ההפתעה שהכנו לסינגפורים... טוב, אני אקח את האחריות, פאדיחה שלי, לא חשבתי שעוד לפני הטיסה הם יספיקו לקרוא את "בול בזמן", אבל הפרשי השעות בינינו לבין שווייץ גרמו לכך שיולי הספיק עוד לפני הטיסה לארץ לגלות שהילדים שלי באים לשדה - בהפתעה - לחכות להם - וכבר לא היתה הפתעה...
אבל היה שמח ומרגש, עוד שנה עברה ועוד קיץ משפחתי וחם מתחיל...

אח"כ בלילה נסעתי להחזיר את בני ה-12 מחזרה גנרלית למסיבת הסיום שלהם (היום, היום!). ראיתי זנב של קטע בסוף, וכבר אני יודעת שאני הולכת לבכות היום מהתרגשות. הילד שלי הבכור מסיים כיתה ו', הוא עולה לחטיבה, יש לו כבר חולצת מחזור אמריקאית, שרוולים בורדו, אמאל'ה איך הזמן שלנו עובר!!!

ילד שלי, את המייל היום אני מקדישה לך. אני גאה בך כל כך על הדרך שאתה עושה, על איך שאתה מתחזק ובונה את עצמך וגדל להיות אדם רגיש ונהדר ומוכשר ויפה כל כך, מבפנים ומבחוץ!
ואת השיר של היום אני מקדישה לך, נומי שלי, ולטוטו - החבר הכי טוב שלך בעולם, שבשבילנו הוא גם בן, ושניכם מלווים האחד את השני מאז שנולדתם כמעט, ומסיימים היום יחד כיתה ו'. אלופים!

אני שולחת לכם שיר ששניכם מכירים ואוהבים, של להקה ששניכם מכירים טוב טוב, עם זכרונות של כולנו ביחד, להקה שהיא השראה עבור כולנו ועבור שניכם במיוחד - של ילדים שעושים דברים מדהימים ביחד.

נומי שלי, אני מאחלת לך שלא תפסיק אף פעם לחלום, ולדבר אל כוכבים, ושתדע גם להמתיק סודות עם סביונים ושחפים לפעמים... להסתכל החוצה, על אנשים, על העולם, על הטבע שסביבנו, ושתהיה חבר. אני אוהבת אותך ילד שלי מתוק.
 

אז כמו שהבטחתי - שיר של יום חולין להיום תחושה חוזרת - מקלט 31. מוקדש באהבה לאורי ועידן, שיהיה לכם בהצלחה הערב, אתם האלופים שלנו!

תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה

27.6.16

עוד רגע חופש

"כי יש אנשים עיגולים, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, ויש ילדים זיגזג" ("יש ילדים זיגזג"-דוד גרוסמן).
אתמול היו לנו שתי מסיבות סיום. בגן ובביה"ס. במסיבה בגן, באופן האופייני ביותר למשפחת הדר, הילדה שלי עשתה הכל חוץ מלשתף פעולה עם מה שקורה במסיבה. לפני שנים, בסרט הזה עם בן בכור שהוא הכי ביישן בעולם, לא יכולנו להכיל את זה, שיש ילדים שכל כך משתתפים במסיבה, והילד שלנו רק מתבייש ורוצה לשבת על אבא ואמא. אני זוכרת את האכזבה, את הנסיונות לשכנע...
לאורך השנים והתווספות הילדים הבנו שמעץ תפוחים כידוע לא יצמחו אגסים, וילדים להורים שעשו הכל בילדותם להתחמק מכל פורום של הופעה מול קהל, לעולם יתמידו בהתנהגות דומה...

היום אני צוחקת בסיטואציות האלה, היום אם היא היתה משתפת פעולה - זה היה מפתיע אותי. אז כשדנה הגננת עמדה ובירכה, והילדה שלי שכבה על הריצפה בכיף שלה, והילד שלידה ישב על הריצפה עם הכיסא שלו מונח לו על הראש, אבא שלו ואני אמרנו אחד לשני - "ככה זה, יש ילדים עיגולים, ויש ילדים זיגזג". והיתה מסיבה מקסימה.

אח"כ טסנו לביה"ס להספיק את המסיבה של כל היסודי, רוחה של נעמי שמר שורה על הילדים, הילד שלי המתוק מכולם עמד בשורה הראשונה של ילדי כיתה ד' ורקד כמו חיימק'ה שלי והסתכל עלי וחייכנו אחד לשני...
היה ארוך והיה חם אבל בסוף בסוף, כשכל ילדי ביה"ס היסודי כדורי, מכיתה א', עומדים ושרים ויודעים את כל המילים של "התקווה", זה נותן תקווה וגאווה.
ועוד מסיבה אחת, חגיגית במיוחד, לסיום כיתה ו', מחכה לנו מחר - ונצא אל החופש...

ובינתיים היום יום חגיגי משלנו - היום הסינגפורים מגיעים לארץ! פרגנתי לבנים יום חופש (צריך הרי לנוח לפני החופש הגדול, לא?) והם ייסעו עם סבתא ברכבת (ברכבת!) לנתב"ג, לחכות לבני דודים שמגיעים. איזה כיף זה להיות ילדים לפעמים...
 

לסיום חברים שלי - שיר של יום חולין להיום חור בלבנה - רוקפור. השיר הזה, והאלבום הזה, הוא תמצית האהבה והחופש בעיני. כשהחיים היפים רק התחילו. מוקי שלי - מוקדש לך.

תהנו לכם, 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה

26.6.16

 
זה היה סופשבוע בסימן חגיגות וימי הולדת. אני אוהבת חגיגות ואוהבת ימי הולדת ויומולדת זאת תמיד סיבה למסיבה בעיני. האנשים שמקיפים אותי נחלקים באופן קיצוני בין אלו שהכי אוהבים בעולם הפתעות ואלו שמסיבת הפתעה יכולה להיות בשבילם עילה לגירושין. 
בשישי אחה"צ חגגנו מסיבת יומולדת בהפתעה לאח מאומץ אהוב מאד.
בקיבוץ של פעם, אח מאומץ היה מושג שבשגרה. לא היתה משפחה שלא היה לה לפחות בן אחד מאומץ. ילדי חוץ, חברות נוער, גרעינים, כאלו וכאלו. היו תקופות שהיו לנו לפעמים גם ארבעה ואפילו שישה אחים מאומצים במקביל.
מטבע הדברים החיים לקחו כל אחד למקומות שלו, ולא עם כולם אנחנו בקשר עד היום, אבל יש אחד, יחיד ומיוחד, שהוא האח הגדול שלי מאז ועד היום, אח לכל דבר - והוא חגג חמישים, ואנחנו חגגנו איתו. מסיבת הפתעה בבית של ההורים שלי, בקיבוץ. עם המון חברים ומשפחה שנהייתה לו במהלך השנים שחלפו, כולם כולם התכנסו לאהוב אותו ביחד, לבקר איתו בתחנות חייו בקיבוץ. עשינו מסע בטרקטור ומסע בזמן, שהיה גם בשבילי באופן פרטי מסע בעבר הקיבוצי שלי. מקומות שהיו ואינם (או שהשתנו) וכל אחד מהם הוא זיכרון משמעותי מאד. גיוסים בכותנה, ימיה, חדר-אוכל, טלפונים ציבוריים, בתי ילדים, חדרי נעורים, וכל תחנה היא זכרון, וכל תחנה היא סיפור.
האח הזה שלי, על אף שהיה בשוק מההפתעה הזאת, שהוא הכי לא ציפה לה, הוא דווקא מהסוג הראשון בחלוקת האנשים VS מסיבות הפתעה. והוא היה כל כך פרטנר לעניין, שיתף פעולה והתרגש וסיפר והרגשתי גאווה עצומה להיות שם איתו במסע הזה ובכלל... זה היה ערב שכולו אהבה...
ומשם דילגנו עוד באותו הלילה, למסיבת יומולדת מסוג אחר לגמרי, של איש מיוחד שחוגג לעצמו - וז'אנר ה"אם אין אני לי -מי לי" מוערך לא פחות בעיני. איש שעורך לעצמו מסיבה מטורפת בכל שנה, מסיבה שמדברים עליה שנה אחרי ושנה לפני, מסיבה מארץ המסיבות, מסיבה מארץ הפלאות (והשנה, באמת, הקונספט של המסיבה הזאת היה "ארץ הפלאות")...

אז זהו, היה סופ"ש עמוס ומקסים ושמח, ועכשיו שבוע מטורף של מסיבות סיום עמוסות לפנינו, גנים, בתי ספר, יאללה בלגן!
 

שיר של יום חולין להיום עלמה זהר - התרגשתי לקראתך. כמה יפה... ומרגש ונוגע...

שהשבוע יעבור מהר וטוב!
 
תהנו לכם, 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה

 

23.6.16

יש אחד, מוזיקאי סופר מוכשר, לא מאד מפורסם אבל כבר די מוכר. בגלגולו הנוכחי הוא היפסטר תל-אביבי. במקור ובטבע ובגנים וכל זה - הוא קיבוצניק מהעמק. איכשהו מפה לשם הוא חבר שלי בפייסבוק. מכירים את איך שזה עובד, נכון? בחור כותב שיר, בחור מוציא שיר לרדיו, בחורה מתלהבת, הולכת להופעות, כותבת מכתבי הערצה, מחכה לו מתחת לחלון והם חיים בעושר ואושר עד עצם היום הזה... סתם נו, סתם... פייסבוק, עוד חבר שלא מכירים. אבל הוא  כותב שירים יפים והוא מצחיק אותי די הרבה כי הוא ציני ויש לו תובנות - ותובנות אני אוהבת.
אחת מהן קפצה לי ישר לפנים לפני כמה ימים. "לעולם אנסה להתחמק ממכר ברחוב". לא היפסטר תל-אביבי ולא נעליים. אפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ אבל לעולם יישאר הקיבוץ בלבו של הקיבוצניק.

עכשיו תחשבו על זה רגע... כשאתה גר בעיר (אצלנו אומרים "עירוני" - מילת גנאי כזאת, שאתה גדל איתה בקיבוץ כאילו אתה הכי טוב והם הכי לא) - אתה פוגש מדי פעם מכרים ברחוב, אבל זה לא ברמה של כל הזמן, באופן טבעי. בקיבוץ, לעומת זאת, זה הקיום היומיומי שלך. המשפט הזה היכה בי, העיף אותי מיד שנים אחורה אל שנותיי בקיבוץ, אל עיקופים על עיקופים על מדרכות הקיבוץ, רק לא לפגוש מישהו על המדרכה, ואז צריך להגיד שלום... והמצחיק הוא שאם במקרה פוגשים מישהו מהקיבוץ בעיר, בסתם נסיעה מקרית לחיפה נגיד, אז נורא מתרגשים ונורא כן אומרים שלום. לא?

אני שמחה וגאה שזה עבר לי, התכונה הזאת. היום אני הכי שמחה לפגוש על כל מדרכה, בכל מקום, לפטפט עם מי שרק אפשר. מה זה אומר עלי? שהתבגרתי?
ועכשיו בפינתנו "אין יום בלי אסוציאציה וזיכרון רחוק" - כשדודי ואני היינו קטנות, בנות ארבע, או חמש, לא ממש זוכרת, כשהיו באים אורחים היינו מתחבאות מתחת למיטה של אבא ואמא. הכי ביישניות היינו. זה מצחיק היום לחשוב על זה, כי דודי ואני - אין אנשים פחות ביישנים מאיתנו אני חושבת... אגב מההתחבאויות האלה אני זוכרת את מראה המיטה הלבנה, מצופה פורמייקה עם פינות מעוגלות, ואותנו באיזה יום מרוקנות את הכלי של הסוכר (פלסטיק שקוף, מכסה כחול) - ומה חשבנו לעצמנו? למה דווקא את הכלי של הסוכר? לקחנו אותו איתנו, אל המחבוא האהוב שלנו, ושם סיפרנו את עצמנו ושמנו את השיער שלנו, שהיה ארוך לפני כן, בכלי הזה, של הסוכר... היגיון של ילדות אני מניחה... וזה מסביר תמונות מתקופה מסויימת, שבה אנחנו מסופרות קצר קצר... 
וכל זה בגלל האורחים האלה, שבאו ואנחנו כל כך התביישנו...
ודווקא הילדים שלי, שהם כל כך ביישנים, דווקא הם מאד אוהבים שאנחנו מארחים. תמיד הם שואלים מי בא אלינו היום...
 

תשמעו, אני חייבת לכם התנצלות. אתמול כתבתי על חגיגה אחת שווה במיוחד שמחכה לנשים שבינינו ביום שישי הקרוב (מחר! מחר!). ושכחתי לקשר את הידיעה המרגשת הזאת. אז הנה קישרתי, שלא תגידו שלא ידעתם...
 

שיר של יום חולין להיום איתמר רוטשילד - אף אחד לא יבוא. תקשיבו לשיר המקסים הזה, ויש לו  גם קליפ מקסים. צאו איתו אל הסופ"ש, יש מיליון אירועים, יש היום שישישוק (כן, אני יודעת, זה יום חמישי ובכל זאת...) בערב בבית השיטה. אמור להיות מקסים. אני מתכוונת לבדוק מקרוב.
ושתהיה לכם שבת רגועה ונעימה וטובה!
 

תהנו לכם, 
ושהיום הזה יהיה מעולה

 

22.6.16

אחה"צ לקחתי את שני החתיכים של שכבת ו' לחזרות למסיבת הסיום שלהם. כיתה ו' זאת דרמה גדולה. עוזבים את היסודי, עולים לחטיבה, מסיבת סיום, אפטר פארטי, ספר מחזור - כל מיני מושגים שלנו כל כך לא היו! אנחנו במסיבת הסיום של כיתה ו' עשינו פירמידות בהדרכת יחזקאל אבנרי, השריד היחידי בקיבוץ לדור הפלמ"ח... טוב אני לא מאמינה לרמת האסוציאציות שלי. כל מה שרציתי היה לספר על הסנדוויצ'ים שהכנתי להם.
נומי לא הסכים שאני אכין לו כלום, והיה נדמה לי במאחורה של הראש שיש לי צל של הבנה למה, משהו שקשור בפאדיחות, אבל הכנתי בכל זאת כי הם הולכים להיות שם עד מאוחר. את הסנדוויץ' שלו סימנתי במדבקה אדומה כי הוא הפועל שרוף, ולטוטו סימנתי בירוק כי הוא מחבב את מכבי חיפה. הם החברים הכי טובים מאז שנולדו, ולא ממש היתה להם ברירה כי ככה גם האמהות שלהם... ושוב אני קופצת באסוציאציות. סליייחה... 

 

אז הנחתי אותם בכדורי, הם יצאו מהאוטו ונומי אמר "את רואה אמא? אף אחד לא הביא תיק עם אוכל" ופתאום הוא ראה ילדים עם תיקים ולקח מהר את התיק שלו ורץ ממני...
וברגע הזה נפל לי האסימון יחד עם ערימות של פלאשבקים קצרים וארוכים.
 

ערימות על ערימות, שכבות על שכבות של הפרעות אכילה ודימוי גוף ופאדיחות ומה יגידו.
קפיצה אסוציאטיבית לשבת האחרונה - אנחנו במלון למחרת החתונה המושלמת של אדו ונעמי, ארוחת בוקר ונגה אומרת "כבר שנים לא הלכתי במלון עם שתי צלחות" ושתינו לא צריכות יותר מזה כדי להבין האחת את השניה. It takes one to know one. 
ועוד קפיצה בזמן - אני בבי"ס, מוציאה מהתיק את הסנדוויץ' שאמא הכינה לי באהבה (הידעתם? עליתי על זה כבר לפני שנים. אם אמא שלי ואני נכין ביחד את אותו הסנדוויץ' בדיוק, שלה תמיד יהיה יותר טעים. בגלל האהבה...). ואז אני זורקת אותו לפח. סליחה אמא. לא ידעת, נכון? אבל ידעת את זה מכיוונים אחרים הרי...
 

ועוד המון קפיצות להמון זמנים שעולים לי עכשיו. ילדות, צבא, ביקורי משפחות עם צידניות, קורס מד"צים, לפני, אחרי, וכל הזמן המכנה המשותף הזה. ה"מה יגידו" הזה, ואפילו עכשיו אני קצת מתביישת לכתוב את זה, אבל אני כאן כמו לעצמי, וזה סוג של תרפיה בשבילי, כל הכתיבה הזאת, והחיטוט העצמי הזה, כאילו אין כאן אף אחד...
חוזרת לעכשיו. רק שהילד שלי לא יפתח הפרעת אכילה / דימוי גוף / מה יגידו כזה או אחר וכל המקומות האלה שמלווים את אמא שלו חיים שלמים...
 

וואו, נאום ארוך נאמתי לכם... ובכלל רציתי להגיד שאני כבר מריחה את הקצה של סוף השבוע, ביום רביעי ראוי שנחגוג בזעיר אנפין את חגיגות סוף השבוע, הרי, וחגיגה אחת שווה במיוחד מחכה לנשים שבינינו ביום שישי הקרוב. כנסו דחוף כמאמר המשוררים...
 

וחוצמזה - היום בפינתנו הידועה שיר של יום חולין - A-WA - Habib Galbi. שיר קיץ סופר מגניב ואפילו פמיניסטי, קליפ מצנן לימים החמים האלה, אני מתה עליו, Very good vibee, שתדעו לכם...
 

אז יאללה, תהנו לכם, 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

21.6.16

שְׁכָבוֹת | אמה שם-בה אילון
יָד עַל הַגַּב.
כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב.
כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמֻּנַּחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת.
כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמֻּנַּחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת.
כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת הַלֵּב.
כְּשֶׁמֻּנָּח עַל גַּבּוֹ גַּב.
וְעַל גַּבֵּי הַגַּב מֻנַּחַת יָד.
וְעַל גַּבֵּי הַיָּד מֻנַּחַת רַכּוּת.
וְעַל גַּבֵּי הָרַכּוּת מֻנָּחוֹת מַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת מְאֹד.

 

דוֹדי תמיד בודקת עבודות. כשאנחנו באים לקיבוץ, דוֹדי תמיד מוקפת ערימות דפים ושקיות של עבודות ומבחנים לבדיקה. זה גם כי היא מבולגנת (נורא!) אבל בעיקר כי שיטת בדיקת העבודות והמבחנים ומתן הציונים שלה שונה מכל מה שאני מכירה. כל תלמיד, כל מבחן, כל עבודה, לפני הכל יקבלו ממנה מילים חמות ואוהבות ומעריכות. והציון תמיד יעוגל כלפי מעלה "כי הוא כזה ילד חמוד ומיוחד!". ואנחנו חוזרים הביתה עם צביטה בלב על המורות של הילדים שלנו, שהן בסה"כ בסדר, אבל בסדר זה רק בסדר, ורגישות כזאת, ואהבה כזאת לתלמידים, שמוּרה למורים כל כך נדירים. כמו דודי.
כשהיינו קטנות, גדלנו כמו תאומות. שנה וחצי כמעט מפרידות בינינו. ביחד בגן, אח"כ בית ילדים משותף בקיבוץ. רבות המון, שונות כל כך אבל חולקות את אותם המרחבים ואת אותם החברים, מתחרות על כל דבר, פוקחות עיניים בבוקר ומתחרות מי תגיע ראשונה לאמא למרפאה של הקיבוץ להסתרק. ועוד כהנה וכהנה.
אבל השנים שעברו, ועל אף השוני בינינו, כשכל אחת מהאחיות (ולא רק דודי ואני - כולנו) פנתה לכיוון שהכי מתאים לה ושונה כל כך האחת מהשניה, עשו אותנו חברות בלב ונפש. גאות המון האחת בשניה. ובשוקה כמובן, אבל שוק, היום אתה לא הנושא, אז זוז...
אתמול דוֹדי סיימה עוד שנת לימודים. רגע של גאווה - סגנית מנהלת בחטיבת ביניים, מורה ומחנכת ואישיות מושלמת. והיא קיבלה מאמא של תלמיד את המכתב הכי מרגש בעולם. היא תהרוג אותי, אבל אני לא שואלת אותה, ובלי שמות שמסגירים משתפת גם אתכם במילים החמות האלה, כי הלב שלי מתפוצץ מגאווה על האחות הזאת שלי. אז קבלו מקצת מהדברים:

"לסיגל היקרה (האמת שדודה עדנה כבר מזמן אמרה לי שאני צריכה לגלות גם את השמות האמיתיים ולא רק את השמות המומצאים ההזויים של משפחת אגוזי - אז הנה... האמת שהשם הרשמי של דודי הוא סיגל. אבל בשבילנו היא דודי...).
אז לסיגל היקרה,
כמה מורגשת ידך על הגב...
כמה מורגשת הרכות שעליה...
וכמה מורגשות המחשבות הטובות שלך...
יש לעיתים די נדירות שפוגשת דרכך אנשים של חסד,
יש ושפר מזלך ופגשת איש של טוב ורכות ושל לב,
ויש ומישהו חייך אליך מלמעלה ושלח לבנך מפגש עם איש חינוך אמיתי
ואת סיגל היקרה, היית כל זאת עבור בננו ועבורנו שמאחוריו.
אין מילים להביע את ההערכה הרבה שאנו חשים כלפיך כאדם וכמחנכת, שילוב של חוכמה, רגישות והמון לב, אמפטיה, קבלה וחוסר שיפוטיות, עם המון נתינה ואכפתיות, סבלנות שלא נגמרת ורגש אימהי אשר עושה את הכל עטוף בחום והכלה.
לצערי לא פגשנו עד היום דמות כזאת בשנותיו של בננו במערכת החינוך והלוואי שיהיו עוד שרק יתקרבו לכך.
את הראשונה שעצרת והתבוננת בילד שלנו לעומק וראית את מורכבותו הפנימית, הפצת את חומך וחיכית להבשלתו. הפעים את לבי בכל פעם מחדש שהבחנת בו לא רק כתלמיד אלא גם כייצור שלם, עם כל מכלולו..."

עד כאן המילים שדודי קיבלה אתמול, אין גאה ממני להיות האחות שלה!
דודיל'ה, שיהיה לך חופש נהדר, הוא מגיע לך! 
ולכל המורים והתיכוניסטים שיצאו הבוקר אל החופש שלהם - איזה כיף לכם!!! אני במקומכם הייתי מתחילה כל בוקר מעכשיו עם שיר חדש בלב...

וכמובן - לסיום סיומת - שיר של יום חולין להיום השקר הזה - דן תורן. הלוואי שילדים לא יצטרכו לשקר כדי להיות אהובים. הלוואי שכל המורים יאהבו את כל הילדים, הלוואי שכל המורים היו כמו דודי... אבל חוצמזה - שיר מעולה שאני מתה עליו...

תהנו לכם, 

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 

20.6.16

סיפורים על ספרים

 

"...ואני, שתמיד מוכרחה להגדיל כל סיפור פי אלף ממה שהיה באמת, וחייבת לדמיין את הפרטים הכי קטנים..." שורה אחת, קטנטונת, מתוך "למאטיס יש את השמש בבטן". יהודית קציר. מצאתי את השורה הזאת השבוע, והיא כל כך מתארת אותי... מתה על פרטים אני, ועל סיפורים...

שאלה סמי-קיומית שאני מתחבטת בה תמיד - אם קראתי ספר, נגיד לפי 20 שנה (וואלה לא ילדה כבר...), ואהבתי אותו מאד, ופתאום מצאתי אותו שוב, ובהיותי נוסטלגית כל כך, ואוהבת לחזור למקומות שאהבתי (לא היתה לי בעיה, נגיד, לחזור שנה אחרי שנה לנפאל, וכעבור כמה שנים לחזור על הקונספט הזה עם ברלין) - אם אני קוראת שוב ספר שאהבתי - זה בזבוז זמן? זמן שיכולתי לקרוא בו ספר חדש, שעוד לא קראתי? כי יש כל כך הרבה כאלה... אבל ספר שאהבתי מזמן נורא, נכון שאני יודעת איך הוא ייגמר, אבל הדקויות, הדברים הקטנים - אותם הרי אני לא זוכרת... 
כנראה, כמאמר שרי אריסון (יפה לי שאני מצטטת אותה), האמת בתוכי. כי הנה, בזמן האחרון אני כל הזמן חוזרת לספרים שכבר קראתי. וכזה הוא "מאטיס". וידעתי שהוא עצוב ובכל זאת קראתי אותו שוב והתעניתי איתו שוב. 

אני מהגגת על ספרים היום כי שבוע הספר, ואתמול אצל רזי התארח מאיר שלו אהובי משכבר הימים, תמיד שמח לפגוש חבר ותיק... אני אפילו קצת מרגישה שאני מכירה אותו... רוצים פיסת רכילות קיבוצית? יאללה נו, בשביל זה התכנסנו, לא?
אז...
מאיר שלו הוא בנדוד של רם בן-ברק. רם בן ברק, נו, זה שכמעט כמעט היה ראש המוסד ובסוף לא... ורם, שהוא מאד נחמד, ובינינו, גם מאד חתיך, גר די הרבה שנים בקיבוץ (עכשיו אם אני כותבת שאילנה צור הסתובבה באותה תקופה הרבה ליד הבית שלו - זאת הוצאת דיבה? לא, כי זה היה...). ולענייננו - רם, הבאמת נחמד ובאמת חתיך, ואפילו בעל קריירה בהחלט מכובדת, עם כל הכבוד, בעיני ההישג המרשים ביותר שלו הוא היותו בנדוד של מאיר שלו. מאיר שלו!!!! 
וככה יצא שמדי פעם יצא לנו, פשוטי העם, לשזוף את עינינו בדבר האמיתי. מאיר שלו...
נראה לי שמחר אני אספר לכם עוד קצת, מזווית אחרת, על אהבתי למאיר שלו, ואיך הכל התחיל וזה... או שאולי לא, נראה מה ילד יום...

ובינתיים בנוהל - ברכות יומולדת ליויו ושוקה - התאומים השמיימיים, ובואו נתקדם אל היום הזה, ואם אפשר שפחות מופרעים ירצחו את ההורים שלהם...? סליחה, הייתי חייבת, החדשות היום קצת מכות בך...
 

שיר של יום חולין להיום וידוי - הילה רוח. זוכרים את מסע אספלט? הפרוייקט המקסים של ביצועים חדשים לשירי סשה ארגוב? אז הילה רוח שרה כאן את וידוי, ובעיני זה אחד היפים, וגם הזדמנות למי שלא מכיר עדיין את הילה רוח, להכיר אותה, כי היא מעולה!
ועד כאן להיום, אני הייתי שני, אתם הייתם אתם,

תהנו לכם, 

ושהיום הזה יהיה מעולה!

19.6.16

...

 

בלחיצה אחת מיותרת על הכפתור הלא נכון, מחקתי עכשיו בטעות את כל מה שכתבתי. וזה היה ארוך, ומושקע, ומכוון ומלא אהבה. אני לא אנסה לשחזר, ככה החלטתי אחרי שיצאתי מההלם. כנראה שהמייל הזה לא אמור היה להישלח באופן שבו הוא נכתב... תנשמי, תנשמי...

אני כן אספר לכם, שכתבתי כאן את קיצור תולדות האהבה שלי לתקליטים, ולאחד מיוחד במיוחד, ולאבא שלי - שאתמול היה לו יומולדת, ושאחראי במידה רבה לאהבת התקליטים והמוזיקה בכלל שלי...
אני אספר לכם שיש לי אבא יחיד ומיוחד, תערובת מרגשת ומורכבת של קיבוצניק מחוספס עם לב הכי רחב שיש, וחיוך, ומילים טובות כשאני צריכה רגע לשמוע אותן... 
אתמול לאבא שלי היה יומולדת, ואני שולחת לך אבא את השיר שהכי, תמיד, מזכיר לי אותך.

פתאום אני נורא מתבאסת על כל מה שכתבתי ושנמחק, ומתחשק לי עכשיו למחוק את כל מה שכתבתי שוב... אז אני עוצרת כאן. שולחת אהבה גדולה לך אבא שלי, אני בטוחה שאתה תתרגש כמוני לשמוע את השיר הזה...
 

שיר של יום חולין להיום Johhny guitar - Peggy Lee. אבא שלי, מזלטוב, אני אוהבת אותך!

ולכם חביירים, שיהיה שבוע נעים, תהנו לכם, 

ושהיום הזה יהיה מעולה!

16.6.16

על אהבה ואחים אחרים

 

יום מרגש היום. הכל כלול, שלושה במחיר אחד.
האחד - יום חמישי היום. כל שבוע מחדש, מרגש אותי שהוא מגיע. אין על חגיגות יום חמישי...

השני - קצת הזוי להתרגש מזה אבל אם אפשר לשמוח ממשהו - אני על זה! אז השני - היום ה-fake יומולדת לתמרה בגן. אני מתרגשת כי היא מתרגשת. היא קמה בבוקר, והתלבשה יפה, והסתרקה, ואמרה לבנים שחשוב לה שהם יבואו, והיא ילדה גדולה ומהממת שלי - אז אני שמחה ומתרגשת איתה!

והשלישי - אבל בעצם החשוב מכל - אני מתרגשת היום בשביל מחר. כי מחר אדו ונעמי מתחתנים. ואדו הוא כמו-אח שלי כבר 14 שנה, מאז הצטרפותי למשפחת הדר. אין מישהו בעולם שגורם לי לצחוק כמו אדו, עד דמעות. אני יכולה לשמוע שוב ושוב את אותם סיפורים, שכל אחד אחר שינסה לספר אותם לא יצליח בכלל לשחזר מה מצחיק בהם - ואדו רק מתחיל וכולנו על הריצפה, נופלים לרגליו.

רציתי היום לרגל החתונה, להקדיש את שיר של יום חולין לאדו ונעמי המופלאה שלו. שאלתי את אדו איזה שיר הוא הכי אוהב והבחירה שלו היתה עגומה מדי לטעמי (גבע אלון - אבא - אדו, יש לך את זה ביותר מורבידי?), ואז חשבתי להקדיש להם את הקיטש הנפלא של ג'יין בורדו - "איך אפשר שלא להתאהב בך" - כי באמת שאי אפשר שלא להתאהב בכם, ואדו אוהב את השיר הזה, אבל נעמי טוענת שהוא "רימון" מדי אז גם לא...
בסוף בחרתי בשבילכם קלאסיקה מהממת, בביצוע של קרן אן המהממת גם היא. הנה - 
 

שיר של יום חולין להיום לא דיברנו עוד על אהבה - קרן אן. אדולה, נעמילה, כל האהבה שבעולם! אני מתרגשת איתכם ואני אוהבת אתכם, ונתחבק מחר, איזה כיף!!!

ואתם - בול בפונים שלי - תהנו לכם, ושיהיו חגיגות סופ"ש אדירות, תנוחו, תבלו, תצברו כוחות...

ושהיום הזה יהיה מעולה!

15.6.16

כשתעלה השמש

...וכשהשמש עלתה, מוקדם בבוקר, קצת אחרי חמש, קמתי ויצאתי לרוץ. לבד. רק אני והאוזניות הוורודות שלי. בבוקר הרדיו עדיין מלא חמלה עלינו, האנשים שקמים בתקווה ליום טוב. אז שירים עבריים בגל"צ, יפים ואופטימיים, כמה זמן לא שמעתי את בית הבובות! 

"מאחורי השמש יש מקום שהוא רק שלך ושלי 
ורוח של ערב מזכירה לי מי אני 
בואי ונלך הביתה, אנחנו לא קשורים לזה 
אם זה לא יקרה הלילה זה לא יקרה בלאו הכי"


והגוף שלי היה טוב אלי הבוקר, תכננתי לרוץ ריצה ארוכה היום, כזאת שכבר מזמן לא היתה לי, ועמדנו בזה, הגוף ואני, והיה מרגיע וטוב.

מכירים את זה שגננות לא עובדות ביולי אוגוסט ואם יש לך ילדה (או ילדה) שנולד בעוונותיו בחופש הגדול, אז הלך עליו אם הוא רוצה יומולדת בגן עם הגננת, או לחלופין מקדימים לו את היומולדת באיזה חצי שנה? אז כזה. מחר. יומולדת בגן לילדה שהיומולדת שלה הוא בעוד חודש וחצי. הזוי, איך מסבירים לה בת כמה היא באמת, ומתי היומולדת שלה בכלל, ומתנה מאבא ואמא - מתי? 
בגלל שמדובר בילדה שמחכה בלי סוף ליומולדת שלה, סופרת עונות, חודשים וימים, דווקא אפשר למנף לטובה את הפיזור הזה, "לולי זה מגניב, עכשיו בגן ובעוד חודשיים בבריכה של שאול עם כל המשפחה, ייצא לך לחגוג פעמיים!". הלימון בתחפושת לימונדה...

אני אמורה להכין עוגה עם ינשוף ופרפרים. ובצק סוכר. ופרח צבעוני באמצע הבטן של הינשוף. זה מה שהיא ביקשה, מוזר, לא? הבוקר שאלתי אותה שוב איזו עוגה היא רוצה - והיא עומדת על זה. אתגר הינשופים, Here I come!


שיר של יום חולין להיום נועם - מאיה איזקוביץ'. תקשיבו - מהמם!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

14.6.16

בלי לומר מילה

היום אני גוש של כאב (מטאפורי) בבטן ובלב. קמתי אל הבוקר הזה בהרגשה שלא בא לי עליו. יש ימים כאלה. בסוף הם עוברים. כשקפצתי לכפר קמא אל חילמי, לקנות לבנים את הפייבוריטס שלהם לבי"ס, שמעתי ברדיו את יהודה גליק (חה"כ) נרגש כולו, מודה לבורא עולם השם יתברך וכו' וכו'. לא נכנסת בכלל לסיבות שלו ולמה דעתי עליהן, רק לא מבינה בכלל את העיוורון הזה שבו אנשים מודים לבורא עולם על כל הטוב שהוא משפיע עליהם, ומתעלמים לחלוטין מהרע. סליחה, אני לא תופסת את זה, אני לגמרי חושבת שזה בידיים שלי, הטוב והרע שקורה. כי גם כשרע קורה - אני בוחרת לאן לקחת את התחושות... בעיני להעביר את האחריות לבורא עולם - מסיר אחריות מעצמי.

לא חשוב, אני מורבידית הבוקר, אתכם הסליחה, ומתחשק לי לקפוץ ישר אל שיר של יום חולין, שיר שהוא זעקה, בביצוע המושלם הזה שבחרתי עבורכם. יאללה, בואו נקפוץ לשם...

אז שיר של יום חולין להיום בלי לומר מילה - מטרופולין. אחד המקרים שבהם הקאבר by far עולה על המקור, הזעקה של אפרת גוש ישר מהלב, דרך הגרון ואל תוך הלב שלי... אחד האהובים עלי, באמת.

באמת היה קצר היום, באמת שיש ימים כאלה... ועל אף הכובד הזה שבו אני שולחת אתכם אל היום שלכם, מאחלת לכם שהיום שלכם יחייך אליכם, ושגם שלי יאיר פנים בסופו של דבר.

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

13.6.16

אולי בכל זאת...


הייתי בת חמש כשמחבלים שעלו מהים השתלטו על אוטובוס בכביש החוף, קרוב קרוב לקיבוץ, ליד עתלית ונווה ים. כמה שנים מאוחר יותר, בביה"ס במעגן מיכאל למד איתי בכיתה אלי הוכמן עם העיניים הירוקות שלו, שדוד שלו נפגע במתקפה הזאת, ונותר נכה מאז. וזה היה הכי קרוב שהייתי, בתור ילדה, למחבלים ולפיגוע.
קטעי זכרונות מהשנים ההן - אני זוכרת תרגיל בקיבוץ, שמדמה מחבלים משתלטים מהים על הקיבוץ, וחוטפים אנשים, ויחזקאל אבנרי מנהל איתם מו"מ בערבית, כי הוא היה בפלמ"ח.
אני זוכרת סיפור על מחבלים משתלטים על בית תינוקות במשגב עם.
אני זוכרת אותי, ילדה שפוחדת משני דברים בעיקר. נחשים ומחבלים. 
אבל אני גם זוכרת שמחבלים היו אז דבר שאתה יכול להתכונן אליו ולהתגונן מפניו. גבול, צבא. 

משהו השתבש. משהו מהותי השתנה. אנשים מבלים ומחבלים יורים בהם בלי הבחנה. במקומות הכי מרכזיים. פתאום לגור בפריפריה מגן עליך, אתה מחוץ למעגל הסכנה. עולם מופרע, מה נהיה ממך?

הקיום הפריפריאלי שלי מחזיר אותי למחוזות ילדותי היפים והקלים לעיכול, משאיר אותי בתום של ילדות. אתמול חגגנו שבועות כאן במושב. כשאמרתי לגלו שהיה מקסים אצלנו, הוא היה גאה, כי ה'אצלנו' שלי, סופסוף הוא אצלנו בשדמות, ולא אצלנו בקיבוץ. כי הבית שלי הוא כבר שדמות, בלב שלי. אגב, גם המעבר התחושתי הזה, קרה ברגע הכי עצוב בעולם. כשנדב נהרג, והקהילה הזאת היתה הכי הכי משפחה שאפשר לבקש וברגע אחד הרגשתי שהבית שלי הוא כאן, בשדמות.

חוזרת לאתמול, לחגיגת השבועות במושב. גאווה עצומה להיות חלק מהמושב הזה, מהולה בייסורי מצפון על שחוץ מלעצב את ההזמנה לא השתתפתי בכלל (עינתי, תרשמי אותי לריקוד טרקטורונים בשנה הבאה!). היה מקסים, מרגש, ממלא באופטימיות ובגאווה.

לפני סיום אני שולחת לכם מונולוג מרתק, מצחיק לרגעים, שתופס בבטן ובגרון וגם בעיניים - לוסי איוב - משוררת צעירה, מופיעה על הבמה של פואטרי סלאם עם תובנות שאי אפשר שלא להזדהות איתן. קחו כמה דקות, מבטיחה שהיא תרתק גם אתכם!

ולסיום סיומת - שיר של יום חולין להיום who by fire - leonard cohen. ואולי בכל זאת יש שם מישהו שישמור עלינו. אני בכל אופן אוהבת את לאונרד כהן אהבה גדולה, והוא תמיד נוסך בי אופטימיות על אף העצב המורבידי שלו. לא יודעת, אולי כי הוא כותב כל כך יפה... ושר כל כך היישר אל תוך הלב...

יאללה, מתחילים שבוע קצר שבסופו חתונה מרגשת...

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

9.6.16

הרהורים על ריבונו של עולם


לפעמים כבר בערב אני מחכה לבוקר, כי יש רגע מסויים שקורה, ומוביל אותי לרצף מחשבות שאני יודעת שאני רוצה לכתוב לכם עליהן. רגע כזה היה לי אתמול בערב, רגע פשוט ויומיומי, טיפה קומי, כמו שאני אוהבת... ותכננתי, וידעתי, איך זה ייראה ומה ייכתב.

אחה"צ דיברתי עם מיי, שילדה לפני כמה ימים (מזלטוב אהובה!). הילד שלה הקדים להגיח אל העולם שלנו, ודיברנו על איך אנחנו מתכננים תכניות - ואלוהים צוחק... ועושה מה שבא לו...

ואז, עוד רגע אחד שבו אני מתכננת תכניות ואלוהים, כדרכו, עושה מה שבא לו... אני מתכננת - ופתאום השמים נופלים. פיגוע בת"א. מתחם שרונה. שרונה בשבילנו זה נעמי והפאלטאס שלה, ואדו, והם מתחתנים בעוד שבוע - ומה אם היה קורה להם משהו??? ויש אנשים שם, שקרה להם, באמצע הרגע היומיומי, השמח, שלהם. וזה נורא!!!

אלוהים ואני - זה ריקוד טנגו שלא מצליח להתממש כבר כמה שנים. כי גדלתי במקום דתי - קיבוץ זה גם סוג של דת אני חושבת - אבל דתי אחר, דתי של אין-אלוהים, וכמעשה של צחוק הגורל, או האלוהים, או מי שזה לא יהיה, התחתנתי אל משפחה נפלאה, שהדת ואלוהים הוא חלק ממנה בצורות כאלו ואחרות, ובמהלך השנים אני מוצאת את עצמי רוצה מאד להאמין בו, ולא מוצאת בעצמי את האמונה הפנימית. הילדה שלי, לעומת זאת, בזמן האחרון מתעסקת בו לא מעט, ואילו אני - במיוחד אחרי אתמול בערב ואירועים דומים - אני התעוררתי בארבע בבוקר פתאום, והמשפט שהתנגן לי בראש באותו רגע היה - "ריבונו של עולם - אייכּה???".

מקווה בשבוע הבא שיתחיל שמח יותר, ושאוכל לספר לכם על מה שתכננתי...
אני מאחלת, ומתפללת, שיהיה סופשבוע נעים, ורגוע, ושיהיה חג לבן, טעים וחגיגי. אני מאד אוהבת את שבועות! הכי אוהבת אותו! מאחלת לכם ששבועות שלכם יהיה מקסים!

רגע לפני סיום - שימו לב שבבול בפוני היום יש קצת ענייני יומולדת. יומולדת לתאומים - סוגיית המתנות, ויומולדת לאיש בן 48 - סוגיית האירוע... כנסו, אולי יהיו לכם רעיונות שם...

שיר של יום חולין להיום אייכה - שולי רנד בביצוע מקסים עם עידן עמדי לשיר שאלת השאלות של שולי עצמו.... בהמשך לשיחתנו...

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

8.6.16

קיץ אופטימי


מכירים את זה שבבת אחת הגוף מגיב בסטרס על מאמץ רגשי - גם אם הוא קצר מועד?
אתמול בבוקר חטפתי סטירה (מילולית, ועדיין...) על האמהות שלי. משהו מעין "תתאפסי על עצמך, על החיים שלך, על ההורות שלך". לא במילים אלה אבל ככה המוח שלי הגיב למילים שנאמרו. כואב אבל עוזר..

בצהרים, כשהבנים חזרו מביה"ס, אמרתי להם "בואו, שבו, אני רוצה לדבר אתכם". שניהם מיד - כמו אמא שלהם - פרצופים של "מה עשיתי? לא עשיתי כלום", ואני מרגיעה אותם שהכל בסדר, לא עשיתם כלום אבל הקיץ כבר כאן, והחופש הגדול מחכה לנו מעבר לפינה, ואתם גדולים וכבר לא רוצים קייטנה של המועצה אבל לא יכולים לרבוץ מול האקס-בוקס חודשיים עכשיו, זה לא בריא לאף אחד מאיתנו, אז אנחנו עכשיו יושבים ובונים לעצמנו קייטנה.
ובנינו לנו קייטנה מקסימה, שלושה שבועות, רעיונות שהעלינו ביחד, ואח"כ ביחד עיצבנו את הטבלה עם התכנית. אני גאה לספר שמגדלת בבית את דור המעצבים הבא - "טיפה יותר בהיר, טיפה פחות כחול, תורידי קצת למטה, התמונה הזאת פחות טובה, או, יופי, עכשיו זה טוב!".
וזהו, פתאום אני מרגישה שזה הרבה יותר פשוט, לעשות את זה בעצמנו, ולא לבנות על אחרים שיעשו בשבילנו. ובתור עצמאית - יש לי הפריבילגיה לחלק אחרת את שעות העבודה שלי, ולהיות עם הבנים שלי, והלוואי שנצליח לעשות את זה טוב, ונעים לכולנו. תחזיקו לנו אצבעות!

הבטחתי שיהיה בסוף סיפור על סטרס - אז כן, אחה"צ פתאום, אחרי שהתאפסתי על עצמי, קייטנה והכל, ברגע אחד הרגשתי איזה משהו מתיישב עלי, בגרון, בראש, בעיניים, באף. הגוף קרס לתוך מערבולת התחושות שעברתי אתמול. ועכשיו אני קצת חולה אבל הרבה אופטימית. מנסה בכל אופן...

שיר של יום חולין להיום מיהו המיילל ברוח - רונה קינן. אתמול כל היום השיר הזה התנגן לי בראש. אז היום הוא יתנגן לכם. מקסים!!!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

7.6.16

ים של ים

נסיבות משפחתיות הובילו לכך שמצאנו את עצמנו מתעניינים רבתי בתחרות מלכת היופי (ימצ'וק! היית ונשארת המלכה שלנו!). על אף שמעולם התחרות הזאת לא העסיקה איש מהאנשים שסובבים אותי, מצאנו את עצמנו מצביעים ומשפיעים ומשדלים ושולחים זרועות לכל כיוון אפשרי.
ים קספרס אנשל - שמעתם עליה? כי אם טרם הספיקותם - עוד תשמעו... והיא משלנו. איכשהו...
קיבלנו אחיינית יפה במתנה כשעינבי ואלוני התחתנו, והיא מתוקה, אז לקחנו...

אתמול בשבע בערב מצאנו את עצמנו יושבים בדריכות מול גיא פינס, לרגעים כוססים ציפורניים (טוב, לא באמת, אבל היה מתח באוויר), מחזיקים אצבעות ובאמת באמת מתעניינים. אנחנו. אני. בתחרות מלכת היופי.
ימצ'וק שלנו זכתה במקום השני. נערת ישראל. מודה שהתאכזבנו, לולי אפילו קצת בכתה, אבל עינבי אומרת שנערת ישראל החדשה מאושרת - וזה הרי מה שחשוב. ימצ'וק - גאים בך ילדה יפה ומתוקה!

ואגב, נחמד לי לכתוב על משהו שהוא כל כך לא ברומו של עולם, כאילו אנחנו חיים במדינה נורמלית. אין כמו הבועה הזאת.

היום בבול בפוני חברים - מכירים קצת את אזור הרי ירושלים? יודעים להמליץ על צימר באזור? כנסו דחוף כמו שאומרים...

ושיר של יום חולין להיום Up&up - קולדפליי. היום אני מזמינה אתכם לחוויית צפייה, יותר מאשר האזנה. וניה היימן הוא גאון צעיר, בן 30, בוגר בצלאל, שהפיק את הקליפ הכי מדהים שתראו. אין רגע למוח לנוח, ולהבין מה ראיתי עכשיו. חוויה אינטנסיבית של חשיבה מחוץ לקופסה ומחוץ לכל מה שחשבתם. ממש ממש חובה לפתוח לעצמכם את הראש עם הקליפ הזה - ובהזדמנות זאת להתוודע לווניה היימן הכישרון המדהים. וגם - איך אנחנו, הישראלים, אוהבים לקחת לעצמנו קרדיט על הצלחות ישראליות. אז וניה היימן. וקולדפליי. בהחלט בהחלט ריספקט! לכו על זה, מבטיחה שלא תתאכזבו!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

6.6.16

בואו נחטט קצת בפצעים ישנים. בכיף...

שבע וחצי בבוקר. הבנים כבר בהסעה לביה"ס, אני יושבת עם הנסיכה שלי. היא שותה תה, שוברת עוגיות פתי בר וטובלת אותן. אני מתפעלת מכל תנועה שלה, אומרת לה "אני אוהבת אותך, נכון את שלי?" והיא אומרת לי שלא. שואלת אותה, "של מי את?" והיא עונה לי "שלי". הלב שלי מתפוצץ מאהבה וגאווה ומתודה על הידיעה שהילדה שלי מספיק בטוחה בעצמה, בסביבה שלה, בחיים שלה, ובעיקר בנו - ההורים שלה, היא יודעת שאנחנו כאן, נוכחים דיינו, כדי שהיא תוכל להיות שם לעצמה. שיש מי ששומר עליה תוך כדי...

כמי שגדלה עד גיל שלוש בלינה משותפת בקיבוץ, ואמנם עם ההורים הכי מדהימים שיש ושאין כמותם, אבל עדיין, אני נושאת עמי את השריטות. לא כולם יסכימו איתי, יש מי שהלינה המשותפת הצילה אותם, אני יודעת, ולא מתווכחת על החוויה הפרטית של אחרים, וגם לא הרבה זוכרת, אבל יש לי תיאוריה בעניין האנשים שגדלנו להיות, אנחנו, מי שגדלו בלינה המשותפת.
אגב, משום מה הנושא יותר ויותר מדובר לאחרונה, אולי זה רק בסביבה שלי (כנראה), אבל זה עולה. אנשים מדברים, כותבים, נזכרים, מחטטים בפצעים.

באספקט הקטן הזה, של ביטחון עצמי שמאפשר לילדה להגיד "אני שלי, אני אוהבת אותי", זה לא מובן מאליו. על עצמי אני יכולה להעיד, שהמון שנים לקח לי לקבל את זה שלא כולם חייבים לאהוב אותי, ושזה בסדר, ושלא כל יום יעזבו אותי מחדש. ואני חושבת שאני לא לבד בזה. מכירה לא מעט קיבוצניקים (או אקס קיבוצניקים) שהכי חשוב להם בעולם זה להיות בסדר עם כולם. שרק לא יעזבו אותי שוב. שיאהבו אותי כולם.

לפני כמה ימים זכיתי לשמוע את הקול המצמרר של חן רותם - זמרת מדהימה, מרגשת, שמתארת בדיוק מופלא את התחושות האלה, הקטנות-גדולות, של ילדה בלינה המשותפת. אני לא אוסיף מילים בעניין כי חן עושה את זה הרבה יותר מדוייק ממני. תקשיבו לשיר של יום חולין היום - היא מחכה לכם שם.

וחוצמזה - היום בבול בפוני - רוצים להשתחרר מהתלות במשאף? אתמול כתבתי על זה אבל הלינק לא היה תקין, אז סליחה, ומוזמנים לנסות שוב, נשמע מעניין!

וגם - הזדמנות להכנס לעולם משאבי האנוש מתחום ההיי-טק. מעניין אתכם? בואו תראו מה יש לנו כאן...

וכמו שהבטחתי - שיר של יום חולין שומרת לילה - חן רותם. קחו לכם רגע, והרבה אוויר, עצמו את העיניים, ורק תקשיבו. חזק!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

5.6.16

קצת אהדה לא תזיק

...אז איך נעשה שיום ראשון יעבור חלק בגרון? כל כך חם כאן והכל...
נדבר על כדורגל נראה לי, מה דעתכם?
ועכשיו - אוקסימורון. באתי מבית של בנות, ובאתי מבית של כדורגל. איך זה מתיישב? עובדה - שני הדברים הולכים להם שלובי זרוע כל החיים שלי. אבא שלי אדום. אדום אדום, מגיל שש, הפועל ת"א זורמת לו בדם, ואנחנו קיבלנו את הגנים האלה, ואת העניין העז בעניין. טוב, באיזשהו שלב זה עבר לי, אבל זוכרת את עצמי בילדות מכירה בע"פ שחקנים מכל הקבוצות, מקשיבה ל"שירים ושערים", קוראת ביום ראשון בבוקר בעיתון את הציונים שקיבלו שחקני הפועל על המשחק של אתמול, נעלבת בשבילם כשהם הפסידו... חמש בנות שמבטיחות לאבא שלא נורא שאנחנו בנות - הנה - אנחנו לגמרי בעניין, זה בסדר...
ואז הגיע שוקה. גילוי נאות - הוא נולד עם שם הגיוני ונורמלי, אבל אצלנו בבית - כמו בכל בית קיבוצי שמכבד את עצמו - זה שנולדת עם שם מסויים - ממש לא מחייב אותך להצמד אליו בשארית חייך. אז שוקה.
ושוקה שלנו - בן אחרי חמש בנות - נולד בצלמו ובדמותו של אבא שלי - מכל בחינה אפשרית. וגם הוא כמובן - אדום אדום אדום...
ושוקה שלנו, שהיום הוא עצמו כבר אבא, שיחק אתמול בגמר ליגת האלופות של שער הנגב, שהיה אירוע נהדר ומתוקשר וחגיגי בפני עצמו - כנסו לקישור הזה, תתפעלו גם אתם:
​http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4811807,00.html.

בשם הנורמליות ובאופטימיות זהירה, החלטתי שהשבוע הזה, מוטב לו שיתחיל בנימה קלילה ולא מחייבת - ולפיכך המייל היומי הזה מוקדש לאבא שלי, כדורגל, הפועל ת"א ובעיקר - לשוקה - האח האחד, היחיד והמיוחד שלי. בתמונות כאן למעלה, טעימה ממה שנכתב לכבודו אתמול בפייס.

וחוצמזה - היום בבול בפוני - להשתחרר מהתלות במשאף - בתור אסמטית בעצמי שלא יכולה לעשות שום דבר בלי שאיפת ונטולין - שווה בדיקה!

ושיר של יום חולין להיום - שער שש - אריק ברמן. איך לא, עם כל מה שכתבתי היום? אדומים? תקשיבו! לא אדומים? גם תקשיבו, שיר מדליק ממש!!!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

2.6.16

כמה יופי

איך אני אוהבת שאתם מגיבים לי! לפעמים אני כותבת נורא מהר, שופכת מעצמי את המילים, מרוקנת את הסיסטם וממשיכה עם היום שלי, ואז מופתעת לגלות שבצורות כאלו ואחרות ומסיבות שלא תמיד ברורות לי, המילים שלי נגעו לאנשים בכל מיני מקומות. אחד כזה היה אתמול. לא יודעת למה, אבל משום מה קיבלתי אתמול המון תגובות מהמון אנשים על המייל היומי. אני תמיד שמחה ומתרגשת מהתגובות שלכם, גם אם הן לא בהכרח תגובות טובות - הן תגובות, וזה אומר שנגעתי. אז תודה לכם...
והכי אני אוהבת - תגובות מבית היוצר של בול בפוני, דברים שקרו בעקבות מודעות כאן. אחד מהם - התמונה שכאן למעלה. זוכרים את הכסאות היפים האלה (תמונה שלהם משמאל)? תראו מה נהיה מהם בביתם החדש (מימין...). איזה כיף! מקסים!

היום הוא יום של דברים יפים - קודם כל יום חמישי היום, איך הוא תמיד מגיע בסוף, אה?
חוצמזה - היום יומולדת לעינבי - מזלטוב אחותשלי אהובה, שהעולם ימשיך לחייך אליך!
ואחרון חביב - כמה מכם יודעים שבימים אלה מתרחשת הצבעה ממש ממש הרת גורל במדינה שלנו? כן, נכון, יש פתאום איזו רוח קלה מנשבת של דיבורים על שלום (יאללה, בסדר, שוב ביבי צריך להסית את האש משרה...), אבל הדבר האמיתי שמתרגש עלינו - תחרות בחירת מלכת היופי, בעוד ארבעה ימים! נכון שאני נשמעת צינית, אבל האמת היא שמוטב לנו שמדי פעם נוכל לעסוק בדברים לא ממש רציניים.. אז תשמעו... אחת מארבע המתחרות שהגיעו לגמר התחרות, היא ילדה אהובה, יפה ומתוקה מהמשפחה שלנו. ים קספרס אנשל. אני מנצלת את המרחב הזה כדי להזמין אתכם - מאד מאד - להצביע לים ולעזור לה לשאת את הכתר. חוץ מזה שהיא באמת יפהפיה, היא גם ילדה מהממת ומגיע לה! יאללה, תצביעו! כאן אפשר להצביע...

רגע לפני סיום - מושב מחפש מטפלת לפעוטון. תציצו...

ולסיום היום והשבוע - שיר של יום חולין להיום - ים של דמעות - נינט (זוכרים את הביצוע המופלא הזה?). לכבודך ימצ'וק! שהדמעות יהיו דמעות של התרגשות ושמחה, ובכל מקרה ומה שלא יהיה - את מלכה!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

1.6.16

 

רוצים שינוי?

סיפרתי לכם אתמול שהייתי בפסטיבל שובר מסך, והבטחתי חוויות. אז חוויות - יש, ועוד יותר - יש תובנות. תובנה מספר אחד - אדם שעובד לבד - ובמיוחד אדם שגר בטווין פיקס - שזאת אני, אם טרם הבנתם - צריך מדי פעם להוציא את האף - עדיף את הראש ואת כל הגוף - לפגוש אנשים, לקבל השראות - ולהתחבר למה שקורה בעולם. דברים קורים, אנשים עושים, לגמרי!

נכנסתי אתמול לשלושה פאנלים, כולם של אנשים שכולכם מכירים. הראשון - טקס הענקת פרס כד החלב ע"ש מוטי קירשנבאום לתכנית הסאטירה הנשכנית "גב האומה". תשמעו - מסתבר שהאנשים הכי מצחיקים במדינה, והכי חדים אולי - הם לא כאלה מהירי שליפה כמו שאנחנו תופסים אותם, אם הם לא סופר סופר מוכנים לזה. היו שם במלוא תפארתם אורנה בנאי, עידו רוזנבלום, עינב גלילי, ליאור שליין, רותם אבוהב (סליחה, אותי היא ממש לא מצחיקה, אגב), תום אהרון ושחר סגל - הכותבת הראשית של התכנית. ופתאום הבנתי שכן, הם מאד מוכשרים כולם שם, אבל אם לא כותבים להם מראש מה להגיד ומתי - זה צולע כמו הצגת סיום של כיתה ו' (ויסלח לי הילד שלי שעושה חזרות ברגעים אלו ממש להצגת הסיום של כיתה ו' שלו...).

והאחד שכן היה מפעים, חכם כל כך, ומעורר השראה, האחד שבשבילי היה שווה את כל היום הזה - היה גורי אלפי. ריאיון מרתק עם ניב רסקין ועם אסף ליברמן בכובע המפיק של גורי (כי אני פוגשת אותו בד"כ בבוקר בגל"צ). הריאיון הזה (ישבתי בקהל בתוך אולפן הטלוויזיה) היה במיוחד בשבילי מופת של למידה על רצינות ותבונה, חריצות והתמדה - וכמובן שאין מצחיק, חד ושנון ממנו.

התובנה החשובה ביותר שיצאתי איתה מהיום הזה - רוצים שינוי? תעשו! אנשים שרוצים להגיע גבוה ורחוק - לוקחים אחריות על החיים שלהם. עובדים קשה נורא, מוותרים על דברים, נלחמים בשיניים, כנגד אמונות של אחרים, ועושים, יוצרים, ומשנים.

...ואז אולי, נצליח סופסוף להיפרד מביבי! ומשרה שלו...

שיר של יום חולין להיום - Sorries - אסתר רדא. שיר מעולה, קליפ מעולה, אחת שכבר עשתה הרבה והגיעה גבוה - ותגיע עוד הרבה יותר - היא מדהימה!!!

תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 

Loading...
Loading...