הי הי,

אני כותבת כאן, שם ובמקומות נוספים. לעצמי, לאחרים, העיקר לכתוב. הטקסטים הכי טובים עולים במקומות שאי אפשר לכתוב בהם. בנהיגה, במקלחת, מתוך שינה. הרבה מהם אפשר לקרוא כאן. אני תמיד שמחה לקבל תגובות. This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. 
תרגישו חופשי לתת ביקורת. מכל מלמדיי השכלתי, ואני גם עובדת עם עצמי על להפסיק להעלב מכל דבר.

 

2.8.16

יש היום יומולדת למישהו. אני בטוחה.


מכירים את זה שהתאריך מוכר לכם לאללה, בטוחים שיש היום יומולדת למישהו, ואין לכם מושג? סלט בראש ולא זוכרים?
אז היום יש לי יום כזה. 2 באוגוסט - מוכר למישהו? ויש את הפייסבוק שמזכיר ימי הולדת, הלכתי לפשפש בו. זה לא סגר לי את הפינה, יש איזה יומולדת שאני לא זוכרת, אולי מישהו יעלב היום ואולי לא, אבל גיליתי שלאלופה האמיתית, מאמנת הבית, אתי בן מוחה (אם לא יצא לכם אימון פונקציונאלי) - אתי - או בשמה האינדיאני "האוהבת להגזים" - היא היא הדבר האמיתי, והיא חוגגת היום יומולדת! אתי ששלושה ערבים בשבוע קורעת לנו את הצורה, וזה אדיר! אתי יקירה, כמו שאת יודעת, אין יותר השראה ממך. אלופה אחת, אני אוהבת אותך! מזלטוב!!!

השכם בבוקר סבא וסבתא שהם טיילים אמיתיים, לקחו את הילדים לטיול ממש, ממש מגניב! השכימו לצאת בחמש בבוקר וירדו ממצפה אלומות ועד לירדנית. תמונות מהממות נשלחו להורים הגאים. והילדים המאושרים שלנו, אני חושבת שההתרגשות האמיתית היתה הג'חנון שסבתא הכינה להם לטיול. סוג של תימנים חמודים...

אתמול לא היה בול בפוני, איתכם הסליחה, מרוב מחול השדים פה, פשוט לא הספקתי. 
שולחת לכם היום שיר מקסים להמשיך איתו את היום. 

שיר של יום חולין בשעת ההתבהרות - שלמה גרוניך. כשהייתי נערה אהבתי נורא את השיר הזה, המקסים, והייתי מדמיינת לי את לואיס, ילדת החלום. והיה לי אז חתול, שאהבתי אותו אהבת נפש, וקראתי לו לואיס, ויום אחד הוא נעלם.

תהנו לכם, 

 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

31.7.16

מושב גלויות


לפעמים שדמות דבורה הוא מרכז העולם. לעיתים נדירות, כמעט אף פעם, אבל כשזה קורה - אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר.
אתמול הבית שלי היה מושב גלויות. בבת אחת 40 איש (זה די הרבה, לא? נראה לי....) היו כאן, והתארחו הכי נעים ורגוע, אירוח מתגלגל, כמו שאני אוהבת, עם לוקיישנים משתנים בהתאם למזג האוויר ככל שהיום עבר, הכל בבית שלנו, ובגינה, בפנים, בחוץ, ערימות של פעוטות, וילדים, ומתבגרים - ואנחנו המבוגרים. כן,זה גם קטע, שאנחנו נהיינו המבוגרים. אנחנו שתפסנו את עצמנו תמי כדודים המגניבים של האחיינים הקטנים שלנו, פתאום הם, האחיינים, נהיו גבוהים כאלה, ממלאים את החלל בנוכחות שלהם, יש להם עניינים משל עצמם, הם מנגנים, וצוחקים, ומדברים מלא שפות, והם מגניבים כאלה בעצמם...

היתה כאן משפחה מאד מורחבת, שזה כשלעצמו ריגש בטירוף, איך יצא מן חיבור בין שני הצדדים של המשפחה שלנו, ובמבט מהצד על הילדים הכי אפשר היה לראות, איזה יופי החיבור הזה עובד.
ילדים מדנמרק ומניו יורק, מסינגפור ומישראל, מהקיבוץ, מהמושב ומהעיר, וכולם ביחד, באיזה שקט זורם, כל הזמן זורם... 

לנו המבוגרים - הבני-דודים, האחים, תמיד הכי כיף בעולם ביחד. נורא מחוברים, נורא אחים, וזה כמעט המובן מאליו במפגשים בינינו, על אף שחלקנו מצליחים להיפגש רק פעם בשנה.
אבל הילדים - זאת היתה הנחת האמיתית. ההתרגשות האמיתית. הידיעה שהצלחנו להעביר להם משהו משלנו, מסר שלא צריך לדבר אותו, רק להיות מי שאנחנו - והם רואים. משפחה. חברים הכי טובים. תמיד, ולא משנה מה.

בסוף הערב נשארו אצלנו מקבץ של אחיינים ובבוקר כשחזרתי מהבריכה גיליתי את שאריות החגיגה שלהם מהלילה. והם חגגו. מחצלת ומזרונים על הדשא, ורמקולים, וכוסות וסיר של תה, ושאריות של פיצה, ויוקליילי. היה להם כיף. הם נרדמו בחוץ. איזה כיף זה להיות ילד מתבגר בחופש הגדול...

...וכשנכנסתי לסטודיו מצאתי שניים ישנים כאן, אז אני עובדת בחושך ובשקט, כמו פולניה ממש ממש טובה...

יאללה מתחילים עוד שבוע...
שיר של יום חולין להיום Small change girl - אסף אבידן. 

תהנו לכם, 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

28.7.16

היום רק שיר


אבות ובנים. אביתר בנאי

תיכף אני ארצה שתלכו מפה 
שאוכל כבר ליפול בשקט 
שלא תראו את הפצעים נפערים 
שנשאר לבד ונשבר לאט 

תוותרו כבר ותלכו מפה 
שאוכל כבר לצעוק בשקט 
בלי המבט הקרוע שלכם 
שנשאר לבד ונשבר לאט 

אבות ובנים סבתות ונכדים 
הלב של אמא מתפוצץ 
מי אשם לה מי אשם לי 
מי יפרד ממי 
אבא בוכה על בן בוכה על אבא 

תיכף אני ארצה שתלכו מפה 
לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול 
לטבוע או לשוט לחיות או למות 

אבות ובנים סבתות ונכדים 
הלב של אמא מתפוצץ 
מי אשם לה מי אשם לי 
מי יקבור את מי 
אבא בוכה על בן בוכה על אבא 
אבא בוכה על בן בוכה על אבא 

שיר של יום חולין להיום אבות ובנים. אביתר בנאי. נדב. היום לפני שנתיים. הלב שלנו מתפוצץ. 
 
...

27.7.16

ארבעה ילדים


כשהייתי קטנה, או ילדה, או נערה, או צעירה שמדמיינת איזו משפחה תהיה לי, תמיד חלמתי על ארבעה ילדים. רציתי מן משפחה מושלמת כזאת, של שני בנים ושתי בנות, לא יותר ולא פחות, נראה לי מאוזן כזה, שיקולים כלכליים לא היו אז חלק מהמשוואה, לא כמה עולה ובטח שלא "ילד רביעי זה אומר אוטו יותר גדול".

כמי שגדלה במשפחה של שישה ילדים, זה תמיד היה נראה לי אפשרי אבל טו מאץ' בשבילי. במשפחת בנג'יו מבית-אורן היו 7 ילדים, אחד יותר מאיתנו, והם תמיד נראו לי מוגזמים. אנחנו לא היינו מוגזמים, אבל די הרבה...

מפה לשם, החיים גלגלו את עצמם למשפחה שאני סופר גאה בה, עם שני בנים ועוד אחת נסיכה שמנהלת את כולם, אני מסתכלת עליה וחושבת שלא הייתי רוצה בשבילה שהיא תהפוך פתאום לאחות גדולה. מתאים לי שהיא תישאר התינוקת שלי, על אף שהיא מבחינתה חושבת שהיא בת 16. עדיין מדי פעם היא מתיישבת עלי בתנוחת "משה הקטן" הפרטית שלנו. אני תמיד מקווה שגם בבת מצווה היא עוד תסכים להיות משה הקטן...

אבל תכלס, היום, כשאני רואה אנשים עם ארבעה ילדים (לא מדברת בכלל על יותר מזה, זה נשגב מבינתי, בכלל לא בסקאלה של היכולת שלי להבין...) - אני מתפעלת עד אין קץ. באמת! זה מקסים, וזה מרגש, ואני לא מבינה בכלל איך אפשר לתפעל את זה ועוד לשמור על מי שאתה...

אחת כזאת, שהצליחה לעשות את זה ושרבבה ילדה מס' 4 אל התא המשפחתי שלה לרגל יומולדת ארבעים, היא נילוש, היפה והנהדרת והסופר, סופר קולית, שהיום יש לה יומולדת. נילוש יפה שלי - כל המילים האלה היום - לכבודך. את הלבבות תקבלי בפרטי, אבל מגיע לך היום את הריספקט בראש חוצות. אוהבתותך!

...ואלה מכם שאומרים לעצמם עכשיו "יאללה, מה היא עושה כזה עניין...?" - החיים שלכם תותים!

שיר של יום חולין להיום שיר משמר (שמרי נפשך) - חוה אלברשטיין. רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, רק ערב קיץ חם שבא לא למורא. 
 
תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

26.7.16

אותו הגעגוע


הודעה מדודי באמצע הלילה. "הי חמודה. מחר בבוקר תסתמסי קצת עם הילד... לילות אחרונים ונראה לי שלמרות שהוא מדהים ונהנה... ההורים כבר חסרים לו". קראתי אותה בלילה והגעגועים... הוא בקושי מתקשר איתנו, המתבגר שלנו. אני משתפכת בהודעות והוא - מגזים במילה. אף פעם לא יותר ממילה אחת. אני יודעת שככה הוא שומר על עצמו מהגעגועים, אבל אני לא יודעת לשמור על עצמי מהם. מתגעגעת עד הסוף...

בבוקר נטוש אמרה לי בטלפון שדודי סתם מגזימה ושהכל מעולה ובכל מקרה - מחר הם חוזרים סופסוף, אבל במקום העמוק של הגעגועים אני לא רוצה בכלל לחשוב על מי שהגעגועים שלו לא נגמרים ולא ייגמרו. 

לא רוצה לחשוב וברור שחושבת...
מחרתיים, יום חמישי, יומולדת ללולי שלי ואזכרה לנדב. ביחד, באותו היום. משולבים לתמיד, אני תמיד אזכור, אני תמיד אחשוב את הקיצוניות של שני הדברים האלה, הלידה והמוות.
אני תמיד אנסה להדחיק. גם עכשיו.
וביום חמישי בבוקר ילדה בת חמש תקבל אופניים ותביא עוגה לגן. שוב... זוכרים את סשן היומולדת המוקדם מלפני חודש וחצי? אז עכשיו יהיה הדבר האמיתי...

ונומי שלי - שחוזר מחר - נתחבק מחר בנתב"ג, אני אחכה לך שם, זאת האמא הפדחנית שבטוח תרוץ אליך. מבטיחה לעשות פאדיחות, תבטיח שנתחבק, טוב מתוק?

יאללה, רגע לפני סיום להיום, שיר של יום חולין נהדרת - יציאת חירום. 
 
תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

24.7.16

מים אל ים


הקייטנה שלנו מקבלת אופי ימי מפה לשם... היה לנו סופ"ש רטוב. יום חמישי בצהריים, אנחנו בירדן. רני ואודם לוקחים את הקיאק ויוצאים לשיט ארוך. מאד... מפה לשם, הזמן עובר ומישהו מאיתנו, שהוא כנראה מבוגר אחראי יותר ממני כי זה לא הייתי אני, נכנס לסשן של דאגה, בואכה חרדה. אני מנסה להרגיע אבל כשזה לא ממש עובד, יוצאת לשחיית חיפוש במעלה הנחל. לא משהו מאתגר מבחינת עוצמת המים או משהו, ממש לא, אבל יצא זמן ארוך של שחיה, זמן להשלים את שחיית הבוקר שלא שחיתי ובעיקר - זמן התרשמות מהעולם שיש שם, עולם שלם של אנשים בזולות על גדות הירדן.
מדהים איזה יופי ואיזה כיף! בעוד אתם עובדים לכם, יש אנשים שאשכרה עושים חיים!

חזרנו בערב כדי לקום בשישי בבוקר לנסיעה לים. אתי ואושרה חגגו יומולדת של תאומות. אתי וניירו חברים שלנו ואנחנו אוהבים אותם, וחוצמזה - יומולדת בים, שישי בצהריים, מה לא נבוא? בטח נבוא! אז בים של מכמורת, חוף מלא מלא אנשים, ובאופן מפתיע, כל אחד לעצמו בלי להפריע לאחרים, בלי ערסים, בלי מוזיקה חזקה מדי, ובעיקר בלי רכבים על החוף. היה מעולה, הילדים שלנו עפו, וגם אנחנו. ואז שבת - בנוהל שבת - המעיין שלנו, וערב של נגינה ושירים, ועוד סופ"ש נגמר לו פתאום...

ובתוך כל זה אני מתגעגעת מאד מאד לילד שלי הבוגר שבכרתים ולא רוצה לדבר עם אבא ואמא, אבל אני יודעת שהוא נהנה נורא ושבעוד כמה ימים נראה אותו שוב.

ועכשיו הקייטנה שנשארה כאן נוסעת לסרט, ורק ילדה אחת בת חמש לא מבינה בכלל למה היא הולכת לגן והחבר'ה נוסעים לסרט. פערי הגילאים כאן בקרב בני הדודים פשוט נעלמים והיא מבחינתה חלק מהחבר'ה, והגן הזה שתקוע לה... ממש מיותר מבחינתה.

חברים, שיהיה לכם שבוע טוב, שיר של יום חולין להיום LA - ג'ינג'יות. מתה על השיר הזה, איכשהו גם תמיד מזכיר לי איזו תורנות מטבח בבסיס, וניר הטבח הסופר-קול מתופף עם השיר הזה. אחרי הרבה שנים פגשתי אותו בערב יחידה והוא נהיה שב"כניק סודי - איך שגלגל מסתובב לו... 
 
יאללה, תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

21.7.16

הכרת בני גילי


הילד הבוגר מהמייל של אתמול, עוד רבע שעה הוא בכיתה ז'. כבר יותר משנה שעינתי ואני מדברות בינינו על שנת בר-מצווה, על הרצון לעשות משהו משמעותי עם הילדים שלנו, וזה כמובן מציף את הילדות בקיבוץ, את שנת בר-המצווה, את משימות בר המצווה. האמת - זכרונות טובים, אבל אני מנסה להתמקד ובעיקר בעיקר עולה לי כמשמעותית ביותר המשימה שקראו לה "הכרת בני גילי".
בגלל שכיתת "אילנות" מנתה 14 ילדים, מהם 11 בנים ועוד שלוש בנות, והמנעד החברתי התרחב למקסימום של "אילנות גלים כיתה אחת" - שזה אומר בית ילדים משותף לשתי כיתות, סה"כ 26 ילדים - וזהו - אלו הילדים שהכרתי כי מי בכלל מדבר עם גדולים - או קטנים - מאיתנו בקיבוץ, בגלל כל אלו - הכרת בני גילי תמיד נורא ריגשה אותי...
היינו פוגשים את בני גילנו מאותו הסוג - קיבוצניקים מהתק"ם, אפילו, חלילה, לא שמו"צניקים - בטיולים שנתיים ובמחנות, ותמיד מאד התרגשתי מהמפגשים האלה ושמרתי על קשרי מכתבים עם החברות משם במשך שנים ארוכות. 

המפגש הראשון עם בני גילי שלא היו בצלמנו ובדמותנו - היה בכיתה ו'. ילדים מחיפה, שכונת רוממה, קן של המחנות העולים, ומה אתם יודעים? התרגשות וחברויות ארוכות שנים - אפילו האהבה הראשונה שלי....

אבל במשימת בר-המצווה הקרויה "הכרת בני גילי" נסענו לראשון לציון. בפעם הראשונה בחיים הייתי בעיר הזאת. הגענו לבית-ספר של עיר, בניין אפור, קומות, בטון, שוקינג. וילדים שמדברים בשפה לא מוכרת, מילים שאני לא יודעת בכלל איך להתייחס אליהן כי אני לא מבינה. אני זוכרת את שתי הבנות שאירחו אותי, מדברות על האולסטאר שלהן, ואני לא יודעת מה זה אולסטאר ומתביישת לשאול. אבל הם מצידם שאלו אם אנחנו רוכבים על גמלים, כך שההיכרות הזאת היתה win win לצורך העניין...

כשאני חושבת על הילד שלי בהקשר של הכרת בני גילי - על אף שאנחנו מושבניקים, ועל אף שאנחנו גרים אי שם בטווין פיקס אשר בצפון, על אף כל אלו, אני יודעת שהילד שלי מכיר לחלוטין את בני גילו מצורות יישוב אחרות, וזה משמח אותי.
קודם כל - הוא לומד בבי"ס אזורי, שזה כבר מייתר את הלם הקרב שאני חטפתי עם העליה לכיתה ז' ולביה"ס המשותף. וחוצמזה - הוא משחק כדורגל עם ערבים, וצ'רקסים, וקיבוצניקים, ומושבניקים, ועירונים, וערסים...
ויש לאבא שלו בנות דודות מתנחלות שהוא מכיר את הילדים שלהן וגם היה אצלם בבית, ויש לו בני דודים בקיבוץ, ובניו יורק ובסינגפור - בקיצור - הכרת בני גילי לא בטוח שנצטרך לעשות.
חבל. משימה שכל כך אהבתי...
...עד היום אני אוהבת להכיר אנשים חדשים...

אני חייבת לשחרר את הבול בזמן הזה, שממש לא יצא היום בזמן, איתכם הסליחה, החופש הזה (אוף, למה שוב אני מקטרת?) מוציא אותי מאיפוס...

אז יאללה, ניפרד עם שיר של יום חולין להיום נערה - שמעון ולוי. טוב, אי אפשר לפספס שמדובר בחלקים של שוטי הנבואה. תקשיבו איזה יופי ואיזה מגניב... 
 
ותהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

20.7.16

סימן שהילד שלי גדול


היום הילד שלי טס. שבוע בלעדינו. הצטרף אל הדודים לטיול לכרתים. זה לא היה מתוכנן, זה נולד לפני שבועיים, בדרך מקרה, וכתרגיל שחרור הורי - זרמנו עם הרעיון.
טוב, הוא בידיים הכי טובות שיש, עם האחיות שלי שאוהבות אותו הכי בעולם, ובני הדודים, והוא כזה קול עם כל הסיטואציה, שזה מאד מאד מרגש בהיותו ילד ביישן, הוא הלך על זה, ואני גאה בו.
רק ש...
פעם ראשונה שאנחנו נפרדים ממנו ולא אנחנו אלה שטסים והוא נשאר, אלא הפוך, ופעם ראשונה שהוא כמה ימים גם בלי האחים שלו, ואפילו בלי איזו סבתא לרפואה. בקיצור - שבוע מאתגר. בשבילנו בעיקר.
מזל שבמשפחה הסימביוטית שלי אין רגע שלא משתפים את כולם בהכל, וככה, תוך כדי שאני כותבת, אני מקבלת תמונות שלהם ברכבת, נוסעים לנתב"ג, ואני רואה את הילד החתיך שלי יושב עם בת דודה תינוקת על הברכיים שלו, ויודעת שהכל מעולה. נומי שלי - תעשה חיים גם בשבילנו מתוק!
חוצמזה ימי הקיץ האלה - "מתי כבר אוקטובר יבוא?" - הרגשה שכל הזמן קורים דברים לא פשוטים (כאן שרבבתי אנדרסטייטמנט, תכלס העולם טיפה השתגע כאן מסביבי). אפשר כבר שיביאו את הסתיו ויהיה קצת רגוע יותר?

שיר של יום חולין להיום חור בלבנה - רוקפור. שיר שכבר היה כאן, אבל היום הוא יהיה כאן שוב, בביצוע אקוסטי מקסים ונוגע, כי... אנשים שאני מאד מאד אוהבת וחשובים ויקרים לי מאד ועוברים ימים קשים עכשיו, אני אתכם, וחושבת עליכם, והשיר הזה הוא בשבילכם. 
 
אתם... תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

19.7.16

תכלס, אני לא בכושר...


ילדה בת חמש משועממת, כבר לא יודעת מה היא רוצה, מתבלבלת. בחופש הגדול היא לא בצהרון ומגיעה בשתיים הביתה. חשבתי שהיא תשמח על זה אבל זה מבלבל אותה. לא מצליחה להתארגן על מה היא רוצה, עם מי, חברות, חברים...

האמת שגם הבנים בחופש תמיד מאבדים קשר עם החברים שלהם. אני בכל חופש מחדש לא מבינה את זה. הם מחכים כל השנה לזמן פנוי, לזמן עם החברים, וכשהחופש מגיע - הם לא מכירים את החברים שלהם. ימים שלמים בבית. ימים שלמים מול מסכים.

איכשהו אחה"צ מצליחים יותר להוציא אותם מהבית. לאבא יש יכולות שלאמא אין, נו... "אבא בוא נבנה משהו בבטון. בוא נתקין מתח". הם עובדים, מסמנים, מרתכים, עכשיו יש מתח בחוץ - אולי אני אצליח ללמוד סופסוף איך עושים את זה?

ואמא - שזאת אני - יודעת לעשות דברים של אמא. מלמדת את לולי לשחק קלאס. מחפשות ביחד גירי מדרכה. פעם קראו להם גירי לוח, היום הם משמשים רק לאייר מדרכות. אנחנו היינו מלקטים אבני גיר ואיתם מציירים את הקלאס על המדרכה, איכשהו אני לא מדמיינת את הילדים שלי מחפשים אבני גיר בשביל זה. ואז יש את השלב של לחפש אבן שטוחה שמתאימה למשחק. פתאום כל השלבים חוזרים אלי. כל שלב הוא חלק בתהליך הזה, אני נזכרת פתאום את ההתרגשות שבלמצוא אבן קלאס קלאסית... העגולות האלה, החתוכות, מהשיש...

ואז - התכלס. מלמדת אותה לשחק - ותוך כדי קפיצות והכל - קולטת כמה כילד אתה בכושר טבעי. הריצות האלה כל הזמן ממקום למקום, המשחקים בתנועה בכל רגע פנוי, אתה פשוט בכושר טבעי. אני - שנחשבת היום לאדם בכושר שעושה די הרבה ספורט - מוצאת את עצמי בקפיצות הכי טריוויאליות של הקלאס - מתנשמת.
בלתי סביר בעליל, מחדד לי כמה אני לא באמת בכושר, כי הכושר האמיתי צריך בעיני להיות מתוך התנועה של כל היום, ואיך אני יכולה בכלל להיות בכושר אם אני רוב היום יושבת מול המחשב?
תוך שאני כותבת את זה - מתחוור לי שזה משהו שאני חייבת לשנות. חייבת לפחות פעם בשעה לעצור לאיזה סט או שניים. יאללה, מאתגרת את עצמי. נראה כמה זמן אני אתמיד בזה.
בינתיים יש לי אתגר להיום, לעקור את הבנים מהמסך ולקחת אותם למעיין. הם כמובן לא רוצים, נראה מי יתעקש יותר...

אני נפרדת מכם להיום עם שיר של יום חולין אני ממשיך לשיר- שי אביבי. אני אוהבת את שי אביבי. גם כשהוא עושה תפקידים של "רעים" - הוא מקסים בעיני. כאן בביצוע מתוך הסרט המושלם "אדמה משוגעת". סרט שהוא בשבילי תמיד בבחינת אגרוף בבטן, ואתמול שוב ראיתי אותו, ושוב - האגרוף הזה.
 
אבל אתם... תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

...

לכל מיתר יש צליל מוכר


בבוקר טלפון מאבא - אני מביא אליך את אמא שלך... יופי איזה כיף! אבל אבא, תגיד לאמא שהבית הפוך לגמרי... לא משנה באיזה מצב צבירה אני אהיה, הילדים יהיו, אמא שלי תהיה, מזג האוויר שבחוץ יהיה... אמא שלי באה - אני נכנסת לסטרס אודות מצב הבית. אמא, זה לא שלך, זה שלי. סבבה? לא משנה שזה הכל בגלל הסטנדרטים הבלתי אפשריים של אמא שלי, זה עדיין לא שלה, זה עדיין שלי, הבחירה שלי - וכמו תמיד אני בוחרת את אותה הבחירה...

אז ברגעים אלו ממש בקייטנה שלנו, בני הדודים הניו-יורקרים נסעו לכמה ימים (נתגעגע, מחכים שתחזרו חבר'ה!), ופינו את מקומם לבנדוד הקיבוצניק שאמא שלו - להלן דודי הלא-משחררת - לא גילתה לו שהוא יכול להשאר אצלנו עד מחר. מה את יודעת אחות שלי? הילד שלך יכול להסתדר גם בלעדייך... 
ושתי סבתות פה - אחת עם רגל שבורה ואחת בבגדי התעמלות של אחרי אימון בוקר, חגיגות פה...

שאלת השאלות - האם אני אצליח לעבוד בכלל? סליחה גורפת מכם, כל לקוחותיי שמחכים ומחכים בימים אלה והכל זז לאט...

אתמול ירדנו לירדן במסגרת הקייטנה, חבורת "לחיים שמנות" והקייאק. הם עפו, אושר שאין כמותו, חזרו בשמונה וחצי בערב, שרופים ומאושרים. היום גומלים את עצמם, כמובן, מריבוי הטבע הזה, בצריכה מוגברת של מסכים, איך לא...? 

ואתמול בערב, בגיזרת המבוגרים, אימון כוח מ-טו-רף - מהסוג שאני עומדת עם משקולת מעל הראש ומדמיינת איך היא נופלת עלי באפיסת כוחות ואין לי מושג לאן זה ממשיך משם כי אני כבר לא שם... כשגיליתי לאתי - מאמנת העל שלנו - שאני יודעת מה השם האינדיאני שלה - "האוהבת להגזים", היא ממש התבאסה - ואני הבטחתי לישון על זה ולחזור עם שם אינדיאני מחודש. אתיל'ה - מה את אומרת על "זאת שאין לה שום גבול והכל אפשרי מבחינתה"? בלי ספק - את השראה בשבילי, אבל רק אלוהים יודע איך הצלחתי אתמול להגיע הביתה...

יאללה חברים שלי, לסיום סיומת, שיר של יום חולין עייפתי - אבי בללי וגליה חי. לכל מיתר יש צליל מוכר, וכל מיתר לפתע שר, כשהגיטרה מפעמת בליבה, אז טוב לי ככה סתם, ללא סיבה.
 
תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

17.7.16

מתחילים שבוע... Go!
 

יותר ויותר אני מבינה, שישראל היא אחד המקומות הבטוחים, או לפחות הצפויים, שיש.
אתמול יהל סיפר לנו שבנות דודות שלו ועוד שתי חברות, ארבע נערות אמריקאיות, הגיעו לארץ לאיזה טיול או מחנה או משהו... מסתבר כשכשאתה יהודי אמריקאי אתה זכאי פעם אחת בחיים לקבל טיול של שבוע בישראל - בחינם. אז ארבע הנערות האלה, עכשיו בארץ בטיול שלהן, ויחד איתן הגיעו עוד 3 (שלושה!) מאבטחים. רק להן. כי ישראל מקום מסוכן. וואלה?

כשחזרנו מהקיבוץ בשישי בלילה, בהתמכרות שלי לטלפון וגם לחדשות, הצצתי ב-Ynet - ומה אתם יודעים? הפיכה בטורקיה, אונליין!
מיד הדלקנו טלוויזיה, שזה מדהים ועם זאת כל כך התרגלנו לזה, שאתה צופה בחדשות בעודן קורות, ועושה ספקולציות והכל... הכי נגעו לי ללב המגישים של הטלוויזיה הטורקית הם צריכים לשדר בפנים סופר-מקצועיים את מה שקורה, כאילו, שהם אפילו מרוחקים, כאילו יש להם איזושהי שליטה על מה שקורה, או איזושהי ידיעה על מה שיקרה, ובעצם ברגעים אלו ממש יכול להיות שהחיים שלהם, כפי שהם מכירים אותם, בכלל יכולים להתהפך ולהשתנות as we speak. ואולי כל מה שהם רוצים זה ללכת הביתה לילדים שלהם, לראות שכולם בסדר, ואולי הם בכלל לא יכולים...
...וכמאמר המשורר - איך זה נגמר - כולם יודעים...

ועוד לפני זה היה סופ"ש מלא עניינים... היו כדורים פורחים, היה לונה בוץ שדמותי כמיטב המסורת (רגע של כנות? אני מודה שאחת ההנאות שלי בלונה בוץ הוא המקלחת של אחרי. איזו הקלה שהכל הצליח לרדת...) והאמת שהזמן שהכי נהניתי בו בסופ"ש הזה, היה רגע פשוט, דווקא לא רגע שיש לו איזו כותרת, רק רגע של משפחה.
ערב שישי אצל ההורים שלי בקיבוץ, אחרי שכולם כבר שבעים ונינוחים, גלו, שוקה ויובלי מנגנים, אורי, יויו ואני מציירים על הגבס של אמא, סתם רגע כזה, בלי שום כותרת, רגע חם של משפחה, והכי אהבתי בעולם את הרגע הזה...

נפרדת מכם להיום עם שיר של יום חולין בסוף של יום - פורטיסחרוף. בחוץ שוקעת ארץ...
 
תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

14.7.16

נערי שגדל

בלילה שבו נדב נדב נהרג, בקיץ לפני שנתיים פחות שבועיים, גלי ילדה בן. כשההודעה על נדב הגיעה, גלי רק רצתה לתת לתינוק שלה שם שמסמל חיים. היא קראה לו מעיין, לתינוק המהמם שלה, וכמה חודשים אח"כ נדב והחברים שלו שנהרגו איתו ביחד הונצחו לכל החיים במעיין שליד המושב. המעיין, שבראשית ימי המושב היה מקור המים לכולם כאן, היום הוא מקום שאנשים מכל הארץ באים אליו, כי הוא מקסים, והוא באמת באמת מלא חיים, ונפגשים שם אנשים מכל הקשת של המדינה המורכבת הזאת. והוא כזה נדב, אי אפשר להיות שם בלי לחשוב נדב. מלא חיים. ויפה. ושמח.

אתמול אחה"צ תלשנו את הילדים מהמצב הסטאטי שהם מצויים בו פלוס-מינוס כבר שבועיים, מאז התחיל החופש הגדול. עקרנו אותם מהמסכים, העמסנו על הארגז של הדודג' ונסענו למעיין. כבר בדרך השדות הם שרים, אנחנו מגיעים למעיין לפנות ערב ויש אור כזה כתום נעים, זוהר, של אחה"צ, אחרי שהחום פינה את מקומו לרוח נעימה.

ערימת הילדים + בני דודים של משפחת הדר - לא נעים אבל מיד משתלטת על הסיטואציה, כי הם ערימה, והם צוחקים, ויש להם רעיונות בכל הקשור במקומות שיש בהם מים. הם חופרים, הם בונים, הם נופלים למים, הם צוחקים. בעיקר הם צוחקים מלא. ואנחנו מסתכלים עליהם ואומרים לעצמנו "בחייאת, מה צריך יותר?". יודעים שזה תלוי רק בנו. רק לעקור אותם מהמסכים ורק להביא אותם לטבע ורק שיהיו שם מים.

והיה שם ילד אחד, שהגיע למעיין עם אבא שלו מגבעת עדה (הייתי חייבת לשאול הרי...). הוא ראה את החבר'ה שלנו צוחקים ומשחקים ויכולת לראות שהוא מת להצטרף אליהם. היה לו מבט שובב כזה, של ילד אמיתי, ומפה לשם הוא הצליח להשתחל אל החבורה הזאת שלא קל בכלל להצטרף אליה, והוא שיחק איתם, והוא היה איתם עד שאבא שלו קרא לו והם נסעו. 
כששאלנו אותו איך קוראים לו - הוא אמר שקוראים לו נדב. נדב. במקום של החיים. במעיין של נדב.
היה ערב טוב. חזרנו רטובים ומאושרים.

סיפור קטן מהבוקר שחימם לי את הלב - בדרך לגן פגשתי את קרלוס. "איך את כותבת יפה, את לא יודעת כמה זה נוגע...". קרלוס, ריגשת. באמת!

אחרון חביב לפני סופ"ש - יש היום ומחר פסטיבל כדורים פורחים בגלבוע. אמור להיות מקסים. אנחנו מתכננים להגיע לפנות בוקר, יחד עם השמש, לראות אותם עולים לשמים. מבטיחה לספר איך היה, ולפנינו עוד סופ"ש מלא התרחשויות שהשיא שלו הוא הלונה-בוץ השנתי של שדמות. יוהו! תמיד אחרי הלונה בוץ הפיד בפייסבוק של השדמותים חום כולו מבוץ לכמה ימים... נדבר על זה ביום ראשון, בטוח!

זהו, שיר של יום חולין להיום ולסופ"ש בלדה על נערי שגדל - מיקה קרני. מקסים!
 
שיהיה לכם סופ"ש אדיר,

תהנו לכם, 

 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

13.7.16

חבורת אבקת מרק

מכירים את זה שאתם יוצאים מתוך עצמכם ואז רואים את עצמכם בקלות בתוך החבורה הזאת, כאן לידכם, שאתם לא מכירים אבל הם מדברים על דברים שבקלות יכולים להיות גם שלכם? סיבכתי עם ההסבר הזה? טוב, אני אהיה יותר ספציפית. אמהות של הגן. בכל מקום יש את האמהות של הגן. הדר, הגיס שלי השנון והחד, קורא לאמהות של הגן "חבורת אבקת מרק". תמיד הן מדברות נורא בלהט על דברים נורא קריטיים, לאותו הרגע. כמו  אבקת מרק באוכל של הילדים, או מים מהברז במקום תמי 4 (מטורף! נכון שזה מטורף?), או הרבה דברים אחרים, לפעמים יותר ולפעמים פחות חשובים, באמת.
גם אני כמובן חלק מחבורות אבקת מרק למיניהן, בגנים השונים במהלך השנים, לכן כשאני נמצאת נגיד בקיבוץ, או סתם בכפר תבור ליד המתנ"ס, ואמהות אחרות שאני לא מכירה מדברות את שיח אבקת המרק שלהן - זה מצחיק אותי, איך כולנו אותו הדבר, ואיך אנחנו לוקחות את זה קשה באותו הרגע, ואח"כ מי זוכר? תיכף צריך כבר לארגן מסיבת תורה לכיתה ב' ומיד לקנות ספרים לכיתה ז' והם גדלים וגדלים והאמהות נשארות אמהות, נראה לי שגם אמהות לחיילים יש להן חבורת אבקת מרק משלהן...

סתם, הגיגים שהגגתי לי הבוקר... 
ועכשיו בדרך למוסך, האוטו שלי עדיין לא התעורר לחיים...

רגע לפני סיום - שיר של יום חולין להיום Come race me - גבע אלון. 
 
תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

12.7.16

יש חיים בעמק

לפני הכל... הרגע המרגש הזה, שמשהו שלא עבד כבר כמה זמן, ימים, כמעט שבועות, משהו טכני, אבל טכני חשוב, פתאום אחרי חפירות אני מצליחה לתקן אותו - איך אני אוהבת את הרגעים האלה! בלי ברגים של מעצבים, לא רוצה להלאות אתכם, אבל יש לי כאן רגע של נחת עכשיו, כי התגברתי על בעיה סופר בעייתית בסטודיו, בכוחות עצמי, כמו שאני אוהבת, ואני גם גאה - וגם הרבה יותר רגועה...

זהו, זה היה חשוב כי זה היה עכשיו, פרקתי מהסיסטם, ועכשיו רציתי לספר, שימים מרגשים מתרגשים עלי. ימים שיש בהם חשיפה גדולה לצד התרגשות גדולה. קיבלתי טור בירחון "חיים בעמק", הזדמנות נהדרת בשבילי ומרגשת מאין כמותה. מישהו שמכיר אותי המון שנים כתב לי אתמול שהטור הוא מאד אני אבל הוא לא זוכר אותי ככה מוכנה להיראות בראש חוצות - וזה כנראה נכון, פתאום כשאני חושבת על זה יש בזה משהו מאד חשוף, מאד "מה יגידו", מאד עוד משהו להתמודד איתו. אני מוכנה. בינתיים... 

כמובן שה"מה יגידו" מאד מנסה לנהל אותי, אבל אולי לשם שינוי אני אנסה לא לתת לו. שיגידו, שכל אחד יגיד מה שהוא רוצה, שכל אחד יישב איך שהוא רוצה ויעשה מה שהוא רוצה, ובאמת שלא כולם חייבים לאהוב את כולם, נכון שלא?

שכחתי לספר לכם שזה יום של עניינים טכניים - אולי שוב מרקורי בנסיגה ושכחתי להתעדכן? כי הבוקר התיישבנו באוטו, לולי ואני, בדרך לגן, והאוטו לא הניע. והלכנו ברגל. יותר נכון אני הלכתי והיא עלי, ואין לכם מושג כמה היה חם ולח! חשבתי שהלחות זה רק בקיבוץ, אז לא, גם במזרח הארץ נוטפים זיעה בימים אלה... 

אז בואו נברח קצת מהחום הזה, יאללה? מה אתם אומרים על שיר באווירה חורפית, מצננת? אני אומרת יאללה... אם אני אעצום עיניים ואדמיין מספיק חזק - אולי זה יקרה בסוף...
ובקיצור - 
שיר של יום חולין להיום העיר באפור - שלישיית גשר הירקון. 
 
תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!

11.7.16

...
נכון שהיה מעניין לראות מה קורה כשאנחנו לא נמצאים? למשל - אם מדברים עלינו, מה אומרים עלינו, מי באמת בעדנו ומי סתם אומר... אתמול עינתי ואני דיברנו על זה וסיכמנו שאם אנחנו מדברות על אחרים - מן הסתם גם אחרים מדברים עלינו. עוד דבר שאני אוהבת להדחיק, כי אני מאד אוהבת לרכל אבל פחות אוהבת לדעת שגם עלי מרכלים. אגב, אם מישהו אומר לכם משהו עלי וזאת לא אינפורמציה שממש חשוב שאני אדע - תחסכו ממני...
אבל יש דברים שהם גם ברמת הפילוסופיה. הקיום של הדברים כשאנחנו לא לידם. המשל על גזע עץ שנופל באמצע היער ואף אחד לא שמע - אז היה או לא היה רעש?
יכול להיות מעניין, למשל, מה עושים בעלי החיים שלנו כשאנחנו לא בבית. כן, פיפא, כולנו ראינו מה עשית לספה החדשה כשלא היינו בבית, אבל לא רק זה. החבר'ה שלהם, האם יש להם חבר'ה? מעמדות חברתיים, מי מסנג'ר את מי, כאלה...
טוב, אם יש הזדמנות לתרגם את ההגיג הזה לסוג של בחינה אמיתית - אני לוקחת עוד מעט את הבנים לסרט - "החיים הסודיים של חיות המחמד". אולי נצא עם תובנות משם, גם ככה לפעמים אני חושבת שאנחנו לבד בעולם וכל השאר זה רקע...
אגב, אנחנו ביומה השני של קייטנת אמא. אתמול הצלחנו לייצר לוגו ועיצוב לחולצה, היום נדפיס, מבטיחה תמונה מחר. יצא ממש מגניב!
 
שיר של יום חולין להיום Nancy Sinatra - Bang Bang. אם אנחנו כבר באווירה של סרטים, כי אין על השיר הזה ואין על קיל ביל ואין על טרנטינו (ומה הקטע עם דניאלה פיק? מה?).

תהנו לכם, 
 
 
שהיום הזה יהיה מעולה

10.7.16

...

פקק תנועה. מאריך את הדרך בחצי שעה, מאריך את זמן המחשבות, לפעמים מוציא מהדעת. מכירים את זה שרק רוצים שמשהו כבר יקרה בפקק הזה? לא משנה מה, רק להפיג את השעמום. אתמול בערב, כביש הסרגל. פקק ארוך, רגיל, של מוצ"ש, של מטיילים שחוזרים מהצפון, ואני בפקק הזה בדרך לפגוש את גיל ההתבגרות שלי, את חבורת החברות מביה"ס, שהיום אנחנו קרובות אפילו יותר מאז.
סירנה, צ'קלקה מאחורי, רכב משטרה דוהר, עוקף אותי ואני מוצאת שאני שמחה על העניין המחודש בפקק הזה. מה זה? התופעה הישראלית המוכרת - סקרנים... רק שיהיה מעניין, לא משנה מה, העיקר שיהיה מעניין... גם אני חוטאת בזה, כמובן... מתה לדעת מה קרה שם, שהוא דוהר. 

ובפגישה עם הבנות, זה בדיוק העניין אני חושבת. תוך שניות, כאילו לא עברה כמעט חצי שנה מהפגישה הקודמת שלנו, צוללות תוך שניות אל ההכי מעניין, אל ההארד קור של מי שאנחנו. למי יש זמן בכלל להתקדם בזהירות? פגישות כמעט חטופות, שבקושי מצליחות להתארגן מרוב שהחיים והחיים והחיים...

אני כל כך שמחה על ההזדמנויות לראות את החברות שלי.
ליל שאלה אותנו - תגידו דבר טוב ודבר רע שהגיל הביא איתו. דברים רעים - לא בעיה למצוא. בעיקר כמובן - בגידת הגוף... הדברים הטובים - הם רבים והם טובים אבל איתן אני שמחה על החברות. על הנשים בחיים שלי, והכי לא ממקום פמיניסטי. אם יש דבר שאני לא יכולה לשאת - זה השיח הפמיניסטי. אבל אוהבת בנות - את החברות שלי - בכל ליבי, ושמחה שהגיל הביא איתו את זה שנשים לא מאיימות עלי בשום צורה - ופעם זה ממש לא היה ככה...
החברות נותנות כוח. השיתוף נותן את הידיעה שלא רק אני מתחבטת ונחבטת עם הילדים. וכולנו מסכימות שלא מבזבזים זמן על מי שלא משתף בחזרה. 

וכאן ועכשיו - קייטנת אמא החלה. יום ראשון בקייטנה - יום של מיתוג. אני נוכחת כמה הילדים רגילים שהכל מהיר ונטול תהליכים. זה מאתגר, אני מנסה להוביל אותם באיזו דרך שתכננתי, נראה מי יישבר ראשון. Wish me luck!
 
ולכם - שיר של יום חולין להיום שמרית גריילסאמר - הבית ריק. שיר עדין ומקסים. שיהיה לכם שבוע טוב...

אז תהנו לכם, 
 
 
שהיום הזה יהיה מעולה

7.7.16

הנחש בא

אתמול בלילה נזכרתי למה אני לא אוהבת את הקיץ.
למדתי לאהוב בו הדברים מסויימים, ליהנות מהרבה, אבל במכלול הכללי - החורף הרבה יותר חבר שלי. 
אני לא אוהבת את הקיץ כי זה הזמן שהחרדה הגדולה ביותר שלי מרימה ראש מנומר. עונת הנחשים. עונת הצפעים. טוב, אני יודעת, שרשרת המזון וזה, חייבים אותם, אבל אם אפשר היה שיהיו רחוק מפה...?
אתמול בערב איתן הוכש ע"י צפע ענק, בפתח הבית שלו. איתן ומיכלי הם חברים ושכנים וגרים בשורה שלנו, ליד הוואדי, שזה אומר שהחברים של הצפע הזה, אם לילי החתולה והחברות שלה לא יעשו עבודה מספיק טובה, יכולים בקלות גם לעשות אצלנו איזה ביקור. 
סיוט, הכי מפחיד שיש, פעם הייתי חווה את הקיץ כעונה שממש צריך לצלוח אותה מהבחינה הזאת, היום אני יותר מודחקת בעניין, אבל פתאום כשזה דופק לך בדלת...
בקיצור חברים שלי, תיזהרו, טוב? שמרו על עצמכם, על הילדים שלכם, סגרו דלתות, ואל תגלו שאמרתי אבל אם אתם רואים צפע - מבחינתי הוא לא מוגן...

ואיתן יקר - חיבוק חזק, דואגים לך כאן כולם, השיר היום הוא בשבילך.
 
שיר של יום חולין להיום נשל הנחש - ערן צור. גם בשביל איתן ומיכלי ותומר ורוני, וגם קפיצה מהממת לסרט מימים יפים של פעם - מתוך הסרט "שורו".

אנחנו נפרדים עכשיו עד יום ראשון, שיהיה לכם סופ"ש נעים נעים,

תהנו לכם, 

 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה

6.7.16

באמת שאין רגע דל פה...

...ואחרי שנרגעו הרוחות, והתחילה כמעט-שגרה מבורכת, ומצאנו איש-איש את מקומו, והדברים קיבלו סדר והסערות החלו לשקוע... אחרי כל זה אמא שלי שברה את הרגל. הגוף שלה, איזה חכם הוא! אמא שלי הבלתי נלאית, באמת יתכן שהיא מכוכב אחר, כי היכולות שלה הן לא משהו שבשגרה. לישון יותר מארבע שעות בלילה? הצחקתם אותה. למה? מי צריך את זה? ויש כל כך הרבה מה לעשות, ולראות, ולחיות, וילדים ונכדים ומשפחה ועבודה וחברות וחברים ורגע לטייל ורגע לטפל ורגע ורגע ורגע ו... שניה אמא, תנוחי...

את לא נחה, אבל הגוף שלך מתחנן שתנוחי. לא מקשיבה לו? אין בעיה, הוא ייקח בכוח.
אז אתמול, בסוף הטיול עם יויו בנחל יגור, אמא שלי שברה את הרגל.
אמא אני מקווה שאת רואה את המתנה שקיבלת, חודש גבס, רק תבחרי מה את רוצה לקרוא, לא היה לך את זה 30 שנה, מאז ההריון של שוקה... ואל תדאגי, אנחנו כולנו כאן בשבילך, ויכולים לבד, מה את יודעת... אפילו דודי תסתדר...

אמא שלי אהובה, את זוכרת, בספר השירים של רון ארד, יש מכתב שכתב לרון אייל - חבר שלו, לטירונות. הוא כתב לו שם "תהיה חזק. כשאני אומר את זה אני מתכוון, שמותר לך גם להיות חלש".
את שומעת אמא? מותר לך. מה זה מותר לך? את חייבת!!! מבטיחה?

ועכשיו, בשבילך אמא, מקדישה לך שיר בשפת האם...
שיר של יום חולין להיום Gal Costa - Força Estranha. אמא שלי, אני אוהבת אותך!

ולכם, כולכם - תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה

5.7.16

יאללה בלגן!

טוב, עכשיו רשמית החגיגות מתחילות. קיץ במשפחה שלנו, איכשהו יצא ככה משני הצדדים, הסימן המשמעותי ביותר שלו הוא הביקורים של בני-הדודים מחו"ל. הסינגפורים והניו-יורקרים. אז אחרי כמה ימים ששואפים אל קרבנו את הסינגפורים שאיתנו כבר שבוע, היום סופסוף החבר'ה מניו יורק מגיעים.
יש לי כאן שלושה ילדים נרגשים בבית. שני בנים שקייטנת אמא שלהם נדחתה בכמה ימים עקב עומס עבודה של אימוש (זאת אני...), ועוד אחת שקיבלה פטור מהגן היום. והם אחוזי התרגשות כי החבר'ה, שנחתו אתמול בערב ועוד לא ראינו אותם וכבר שנה לא דיברנו איתם, החבר'ה באים עכשיו. לכאן! ועוד קיץ יתחיל ביחד, זאת חבורה אדירה שעושה הכל ביחד, עם פערי גיל וגובה שקשה לתאר, ובכל זאת - הם מכונה משומנת היטב ומדהימה ביחד. איזה כיף! איזו התרגשות!
ולולי מתרגשת במיוחד - כי הם לא יאמינו כמה גדל לה השיער (אישיו בפני עצמו, כשמדובר בילדה עם תלתלים שביקשה ליומולדת פעם שיער ארוך...)!

אז זהו, אודם ויהלי אהובים, ברוכים הבאים, אתם לא מאמינים כמה התגעגענו! ואת השיר של היום - אני מקדישה לכם כמובן, אחד באנגלית כמובן...
שיר של יום חולין להיום The Carpenters - Top Of The World. שיהיה קיץ שמח על גג העולם...

תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה

4.7.16

יצאתי לחפש השראה

עונת המלפפונים, אשכרה עונת המלפפונים...
אני לא רואה טלוויזיה - לא מטעמים אידיאולוגיים או משהו, איכשהו לא יוצא, בשבוע שעבר ראיתי ארץ נהדרת אחרי המון זמן שלא, והיה אדיר, מדי פעם קטע מגב האומה, אבל זהו, איכשהו... אין מתי. אבל הביטוי הזה, עונת המלפפונים, השייך לעולם הטלוויזיה, לתקופת הקיץ החפה מתכניות חדשות, מתאים בול לימים האלה.

הבנים כבר שלושה ימים בקיבוץ, בד"כ הנוכחות שלהם כאן בבית מלאה בעוד ערימות חברים שלהם, ואני מתה על זה - חוץ מבימים שדנה המנקה מגיעה, ואז אני מעיפה את כולם, שיהיה לפחות יום אחד ליהנות מהבית לפני שכולנו נשכח שהיתה כאן פעם דנה...
עכשיו שקט כאן, בקיבוץ נהנים מהם. אני מאד שמחה על האפשרות שלהם להיות הרבה ימים עם הבני-דודים, אבל הם חסרים כאן, יפים וגנאדי שלי...

אז הבנות (לולי ואמא שלה) נסעו אתמול לנגה ודודו. המון זמן לא היינו אצלם. מכירים את זה שנפגשים ולא מבינים איך לא עשינו את זה ככה כל כך מזמן? היה אדיר ביחד. עשינו לנו אחה"צ של פעם. טיול ארוך ברגל, לקטוף תאנים, שיחה לעומק, ילדים מטפסים על ערימת חצץ, יורדים מטונפים ומאושרים, מה צריך יותר מזה תגידו? ואין על תאנים ישר מהעץ, אין יותר טעים מזה...

והיום יש לי משהו מפנק במיוחד בשבילכם...
שיר של יום חולין להיום Chelsea Hotel - סיון טלמור וגל ניסמן. שלא תגידו לא ידענו. מהמם מהמם מהמם. וכל מי שעושה מחווה ללאונרד הענק - מגיע לו מחווה בשבילו...

תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה

3.7.16

שבוע טוב!

היתה לי שבת נהדרת. זאת "עונת נטע", כשנטוש והבראלים כולם מגיעים לארץ, חוגגים יחד איתם את ראשית הקיץ ומנהרות הכרמל כבר מנחשות אותנו, יודעות שאנחנו הולכים להיפגש עוד הרבה בקיץ הזה. הרבה קיבוץ, הרבה משפחה, הרבה אחיות...

זוכרים את הפרק שדודי והדר עברו בית? אז אתמול הקרינו את הפרק "מלבישים את הבית של דודי והדר". או בקיצור - תלינו תמונות... 
זאת חוויה שאני מאד אוהבת אותה, ומוקירה תמיד את הזכות שניתנת לי מדי פעם, להיות שותפה בעיצוב של בית. אז בחרנו ותלינו והתרגשנו לראות את התהליך המהיר שבו בית שהוא רק קירות הופך מ-house ל-home. עם כל החום הזה שיש ב-home. דודילה, יש לכם בית מהמם! שימי מים, תדליקי מזגן, מחר אני באה...

חוצמזה - עם כל הכבוד אלינו, האירוע המשמעותי תמיד בביקורים האלה הוא מפגשי הבני-דודים. אני הכי מתרגשת שהילדים שלי רוצים להישאר בקיבוץ לזמן בני-דודים. אז על אף שהיום אמורה היתה להתחיל "קייטנת אמא", ועל אף שהבנים המהממים מספרים עליה בגאווה לכולם, אירועי הפתיחה נדחו ביומיים כי הם בחרו להישאר בקיבוץ עם בני הדודים.
אני לעומת זאת קיבלתי עוד יומיים של עבודה, אין תלונות...

זהו, מתחיל החופש הגדול, הקיץ כבר לוהט פה, אתם תתחילו לכם בטוב את השבוע הזה. אני הפסקתי להקשיב לחדשות, אין צורך, קורים שם רק דברים רעים. ממליצה לאמץ...

שיר של יום חולין להיום Amy Winehouse - Back To Black. היום איימי המדהימה, המעזה, היותר מדי מהכל בשביל העולם הזה...

תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה
Loading...
Loading...