הי הי,

אני כותבת כאן, שם ובמקומות נוספים. לעצמי, לאחרים, העיקר לכתוב. הטקסטים הכי טובים עולים במקומות שאי אפשר לכתוב בהם. בנהיגה, במקלחת, מתוך שינה. הרבה מהם אפשר לקרוא כאן. אני תמיד שמחה לקבל תגובות. This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. 
תרגישו חופשי לתת ביקורת. מכל מלמדיי השכלתי, ואני גם עובדת עם עצמי על להפסיק להעלב מכל דבר.

 

24.3.16

יש לי גלידה (באמת!) הכי טובה 

לילה אחד, לפני שבועיים בערך...
שתיים בלילה, חשוך וחמים בהרי אילת. במחנה קבוצת המטיילים של שביל ישראל מתעורר הטייל הוותיק שמוליק, והבטן מקרקרת. שמוליק מתגנב אל משאית הציוד של הקבוצה, פותח את המקררים ומקווה שהוא לא חולם. קופסאות מסודרות של גלידות מכל הטעמים והצבעים, מהמיטב של המיטב - גלידת לג'נדה שהגיעה עד הרי אילת!!! שועל הגלידות הוותיק שמוליק יודע היטב שאם לג'נדה  מונחת לפניך - אסור לתת לה לנוח לבד! הוא טועם בכל פה וחוזר לישון שמח וטוב לב. בבוקר מתעוררת הקבוצה וחולקת את מה שעוד נשאר...

ללג'נדה יש מספר סניפים ברחבי הארץ, אבל הסניף האהוב עלי הוא זה שנמצא ב"מול זכרון" - על כביש 4, למרגלות זכרון יעקב. אם תגיעו לשם ותגידו שאתם חברים ב"בול בפוני" - תקבלו 15% הנחה (שימו לב - ההנחה תקפה רק בסניף "מול זכרון"). שווה!

חברים טובים מספרים שכשיש לג'נדה במקרר, הם מחכים שהאורחים יעלמו ורק אז מוציאים את הגלידה שקנו לכבודם - ואוכלים אותה לבד...

לג'נדה קניון מול זכרון, זכרון יעקב. שעות פעילות : א′-ה′ 10:00 - 22:00 ו′ - 9:00 - 15:30
שבת - 10:00 ועד אחרון הלקוחות טלפון: 04-6396897. 


ולסיום, שיר של יום חולין בקפיצה קטנה מחוץ לבועה. תראו ותקשיבו ליופי הזה. זה משו משו...
River - Ibeyi. מקסים!

ושהיום הזה יהיה מעולה!


23.3.16

שלח לי שקט 

ב-11 לספטמבר 2001, בשעה 16:00, חצינו, שומי ואני, את שערי נתב"ג. בחצי אוזן שמעתי במהדורת החדשות של השעה ארבע ש"בניו יורק, התנגש מטוס במגדלי התאומים...". היתר - היסטוריה. 
אח"כ בצ'ק-אין סלקטורית אחת אמרה לאחרת ש"היה עוד מטוס" ואנחנו עלינו על המטוס לטורקיה בדרכנו לנפאל ועוד לא ידענו שסוף העולם כמו שהכרנו אותו הגיע. ושודרגנו לביזנס והיינו מאושרות ולא הבנו בכלל מה קורה בעולם.
בטורקיה, כשחזרו וקראו לנו לעלות לטיסה לדובאי (לנו, לדובאי...) - התחלנו להרגיש שיש איזשהו כאוס אבל כשהגענו לנפאל - פשוט היינו בנפאל - והעולם סביבנו התמוטט ולא הבנו את זה בכלל.
לפעמים אני חושבת שאם לא שומעים חדשות - החדשות לא קורות. כשאני עובדת - אני חייבת שיהיו סביבי רעשי רקע (חתומה על הפרעת קשב מסוג חדש, המכונה הפרעת שקט כנראה...). ואתמול, כל הבוקר עבדתי עם מוזיקה ברקע ולא ידעתי בכלל שהעולם שוב מתמוטט. פורים, נו...
הלוואי שהיתה לי איזו תובנה לחתום בה את הטקסט הזה. אני מאחלת לכולכם שרק דברים טובים יקרו לכם היום. 

וברוח התקווה הזאת - שיר של יום חולין היום: 
החולמים אחר השמש - קאבר מקסים של נועם נבו מתוך "מסע אספלט" - פרוייקט המחווה של "קול הקמפוס" לשירי סשה ארגוב האחד והיחיד.
תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

22.3.16

אני פורים (אני? פורים?) 

הבנים שלי לא התחפשו. מעץ תפוחים הרי לא סביר שיצמחו תותים.
בכל שנה אנחנו מנסים לגייס בעצמנו איזו יכולת הכלה לחג הזה. לבחור תחפושת סופר מקורית וללכת על זה בכל הכוח. להפיק את זה הכי מגניב והכי קול והכי לא בלחץ...
כמה שאני עיצובניקית, וכמה שהילדים שלי בעלי ראש מגניב, איכשהו תמיד זה לא קורה. פורים תמיד מלחיץ אותי. אני מודה שאני גם חווה אותו תמיד כחג של פיגועים (סליחה על המורבידיות, אבל בואו נפתח את זה - זה הרי תמיד שם).
השנה דווקא החלטתי לנשום עמוק ולנסות ליהנות מכל העניין, אולי זה ידבק בהם. חשבתי שנקדיש את השבת לבניית תחפושות מקוריות בטירוף, משהו לפינטרסט, וכשהם לא ממש הרימו את הכפפה - לא ממש הזכרתי להם.
ובבוקר, כשהלכנו לתחנה וראינו את כל הילדים המחופשים מחכים לאוטובוס הצהוב של ביה"ס, אני מודה שעבר לי בלב רטט של גאווה, על שני הבנים האלה, שכל כך דומים להורים שלהם, והם לא מתחפשים...
אגב, גם בשנים שהם כן התחפשו הייתי נורא גאה בהם...

ועכשיו - מודעות חדשות:

מחפש גרוטאות
​הליכון כושר

נגר אומן לפרוייקטים מיוחדים ומעניינים
מיטה וחצי לילד
מתקן פעילות אתגרית לבית

עוגת שוקולד מטריפה

הסרת שיער בלייזר בשדמות דבורה
מרכז טיפולים ויופי בשדמות דבורה
להתחדש... להרגע... להתפנק... מיטב הטיפולים ממיטב המטפלים

שיר של יום חולין: והיום בפינתנו - גם שירים אוהבים להתחפש!
איך אני אוהבת קאברים לשירים ישנים בלבוש חדש... אחד היפים שבהם - ברוח האביב שסביבנו - כלניות בביצוע הנפלא של בוסה. קבלו...

ושהיום הזה יהיה מעולה!

21.3.16

הכל יהיה בסדר... 

זה ה"בול בזמן" הראשון שיוצא לאור, ביחד עם חלום שנולד ונברא והתגשם במהירות מדהימה!
אני כולי התרגשות, אמונה ותקווה, שגם כאן, בחלקת האלוהים הקטנה הזאת שניסיתי לברוא עבורכם, עבורי ועבור כל מי שמחפש לו כזאת, הכל יהיה בסדר...

חברים יקרים שלי, אתם שהצטרפתם ראשונים למשפחת "בול בפוני" והבעתם את אמונכם, תודה ענקית, מזמינה אתכם לצאת איתי לדרך הזאת ביחד. מזמינה אתכם להעלות מודעות מכל הסוגים והמינים. לשאול, להתייעץ, לחפש, להציע, לבקש, להזמין... וגם להיות איתי בקשר עם משהו לא מסתדר לכם - כי כמו בכל התחלה - יתכנו חריקות קלות בדרך, שאני מקווה שתקבלו בסבלנות עד שנתגבר על כולן...

אז שנתחיל?

קודם כל - מודעות חדשות:

כזה מנגל עוד לא ראית!
כסאות וינטג' למסירה

בית מקסים למכירה בגליל התחתון

עוד לא מצאת מתנה לחג? סטיילינג אישי - המתנה המושלמת!

דרוש מפתח PHP
המשרדים שלנו מחפשים מנקה מסורה

שישי של סטיילינג במושב רם און

ועכשיו, חברים - שיר שם יום חולין: 
ומה יותר טבעי, ומתבקש, וגם אופטימי, ואפילו טיפה פורימי, משוטי הנבואה, שמבטיחים שהכל, אבל הכל, יהיה בסדר... פנאן!

14.12.16

סיכום המסע שלנו - חודש אחרי שחזרנו. פורסם בירחון "חיים בעמק" ועכשיו גם אצלכם...
אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום.


בנחל שלמה, בואכה אילת, אני מקבלת שיעור ראשון במכונאות. "אז את שומעת? ב-RZR 800, אפילו ב-900, לא היה לווריאטור את הנשם הגבוה הזה, שיש ב-1,000. ככה המים יכולים להגיע עד ההגה ואנחנו נמשיך לנסוע. ואת שומעת? הגלגל ספייר הזה? הוא לא באמת היה מוציא אותנו מהבוץ במקרה של אזעקת אמת". שישה ימים אחרי שיצאנו מהבית, רגע לפני שמסיימים את המסע הזה עם אפס תקלות, עכשיו כבר מותר לדבר על החששות שהיו לפני, ובשקט בשקט גם תוך כדי...

איך שיר נולד
סוף מאי. חזרה הביתה מנתב"ג עם הילדים ברכב, אחרי שלושה שבועות עם קרוואן בצפון איטליה. לא שלא היה מדהים. היה, ברור שהיה. אבל לא רק. חופשה עם הילדים אפטר אול, וקרוואן, זה בהחלט לא רק היי. טיפהל'ה הלומת קרב, אני מבקשת לסמן מיד את היעד הבא. משהו לחכות לו, משהו לתכנן עם הפנים קדימה, הפעם רק הוא ואני, ועוד בדרך אני אומרת לו "אוקטובר, חגים, רק אתה ואני. תרשום תרשום". אז לאן נטוס? איכשהו שום חופשה בחו"ל לא עושה לנו חשק (הלם קרב, נו) ובבוקר שישי אחד, בטיול קצר ליד הבית עם ה-RZR שלנו (יש שקוראים לו רייזר, ככה שמעתי...), פתאום מחשבה מתגנבת. "אולי בכלל מסע בארץ? שבוע עם ה-RZR, מהבית עד אילת, רק אנחנו שנינו..." - וככה זה התחיל...

הימים שעוד נכונו לנו
הוא על הלוגיסטיקה הטכנית, אני על המִנהלות המפנקות. הוא מתכנן מסלול, אני תופרת מקומות לנחות בהם בסוף היום. הוא על אזהרות המסע - "זה הולך להיות מסע, תתכונני, במסע קשה לפעמים". אני מסרבת להיות שם. אם יבואו קשיים - נדע להתמודד איתם. כמו בחיים, אנחנו יודעים להתמודד. כרגע אני רק בהיי ובציפייה. משהו בי יודע שאנחנו עם הפנים למסע של חיינו - ואני כולי התרגשות לקראתו, ולא רוצה לחשוב אחרת.

האנשים מצוינים
בכניסה ליישוב כוכב השחר (התנחלות? אז איך זה שכל כך שליו ורגוע ויפה כאן ובינינו - זה חור הרי, בכלל לא מובן מאליו שמישהו מוכן לגור כאן, אז למה לריב על זה?), אנחנו עוצרים רגע להתלבט על הניווט. סובארו ישנה עוצרת לידינו, פרצוף שכולו חיוך וערימת תלתלים, ונער מתוק, אולי בן 17, מציע לנו עזרה למרות שלא ביקשנו. נראה לו שאנחנו עושים טיול שגם הוא היה רוצה - "אתם עושים דבר מדהים!" - הוא רק מחכה שנזמין אותו להצטרף אלינו בשיירה (ובסוף אולי יהיה תירס חם אצל סבא על הדשא...). לאורך המסע אנחנו פוגשים המון אנשים מחייכים. אנשים בטיול הם בסטייט-אוף-מיינד שונה, רגוע, מסביר פנים, מחוץ לזמן באיזשהו אופן. מתעניינים, שואלים על הטיול שלנו - "לבד? רק שניכם? מהגליל התחתון? ולא פוחדים?". האמת, לא פוחדים. השארנו מאחורינו ערימת חברים ומשפחה שמלווים אותנו מרחוק, עושים איתנו את המסע באופן וירטואלי ורק מחכים לקריאת החילוץ אם נצטרך.

תרגיל רטוב
כל המדינה הזאת שטחי אש ואזהרות. ביום השני למסענו, בבקעת הירדן, אנחנו מוצאים עצמנו בלבו של תרגיל צה"לי "רטוב". ערימות חיילים מסתערים, טנקים, כדורים שורקים, עשן וג'יפ מג"ד שדוהר לכיווננו: "אתם נורמליים? כמעט ירינו בכם!". מחשבים מסלול מחדש, עיקוף ונסיעה עמוק בתוך אזור שבחיים לא הייתי בו, וספק אם אי פעם הייתי מגיעה אליו אחרת. עננות אפורה, שטחים ירוקים ואף מילה בעברית. לרגע הרגשתי כאילו אנחנו בטרק בנפאל. השינוי בתכנית מאלץ אותנו לנסוע על כביש אספלט ולא בשטח, הבחור שלי רוטן ש"יכולנו לבוא עם הפורד פוקוס", אבל בעיני מה זה כבר משנה? במסע קורים דברים, הרפתקאות, שינויים לא צפויים, העיקר שנעים לי בעיניים ובכל הגוף.

עמוד ענן
עין סוכות הוא מעיין גדול מאד, עמוק ורחב ידיים, חבוי בתוך סבך ונמצא עמוק בבקעה, עמוק לכיוון מזרח, עמוק לכיוון הגבול עם ירדן. עמוק מספיק בשביל לשלוח את מיקומנו לערן - חבר בכוננות הקפצה - Just to be on the safe side... אנחנו מתקרבים ומגלים שלא רק אנחנו חשבנו שזה רעיון טוב. סבא, אבא, נער וילדה קטנה - תושבי כפר ליד ירושלים, עומדים בתוך המים ודגים. בישראל כמו בישראל - בחינה הדדית - "הלנו אתה אם לצרינו"? יש מקום לכולם, רק רוצים קצת טבע ושקט, מחייכים, מצטלמים, ממשיכים.

תכל'ס - איפה היינו ומה עשינו?
בין לבין עברנו בשטחי מזרח הארץ, מפאתי הצפון ועד הדרום, מהבית בשדמות דבורה ועד אילת. בקעה, מדבר יהודה, נחלי הדרום העצומים, ערבה תיכונה וערבה בכלל, מעלות קשוחים, מורדות מאתגרים, המון המון אבק ופודרה של הטבע (כל כך לא מרגיש לכלוך תוך כדי הטיול), בעלי חיים מדבריים, ים ועוד ים ועוד ים, שיחות עמוקות, נסיעות ארוכות ושקט. המון שקט. ובלילות - בחרנו מראש שנסיים כל יום במקלחת חמה ומיטה, בצימרים מדבריים שיתאימו לרוח המסע שלנו. בצבא כבר היינו שנינו, לינה בשטח פחות מתאימה לנו לטיול הזה. גם ככה בטח יהיה מאתגר. היינו במקומות מקסימים, מקומות שיתכן שלא היינו מכירים בכלל אלמלא המסע הזה. ככה הגענו לרותם, יישוב אקולוגי דתי-חילוני שנמצא בלב הבקעה ומשקיף על נוף מדברי מרהיב. את הלילה הראשון למסענו עשינו בבית בוץ - צימר "דרך האשל" ברותם, שהוא כולו על טהרת הבניה האקולוגית - שירותים של קומפוסט אם לתמצת את העניין. אני מנחשת שלא מתאים לכולם, אבל אנחנו ברוח ההתמזגות עם הטבע - קיבלנו באהבה. והאמת - מקסים שם.
שקיעה מושלמת וזריחה עוד יותר במצוקי דרגות בכפר מטיילים שהוא מעין בי"ס שדה, היו מנת חלקנו בלילה השני. רעננים וטריים יצאנו לבוקר שלישי היישר אל תוך מצוק ההעתקים אבל אז... ימים שלמים במדבר אפשר שלא נפגוש נפש חיה ובימים אחרים - חוויות אחרות דרך עיניים של אחרים נקרות בדרכנו. המדבר ואנחנו בבוקר שליו ופתאום שריקות ונפנופי ידיים לעברנו. לרגע חשבנו שאנחנו מלהיבים שם מישהו, אבל לא. היו אלה חברי חוליית חלוץ, חלקה הראשון של חבורה מוזרה, גדולה מאד ולא הומוגנית בעליל, שיצאו ערב לפני כן למסע רגלי מהיישוב תקוע עם תכנית כללית להגיע בחמש בבוקר למצוקי דרגות. אנחנו פגשנו אותם בשמונה, עדיין די רחוקים, אחרי לילה שלם של הליכה ללא שינה ואחרי כמה שעות של טעויות בניווט. אם לתמצת בשלוש מילים - הם היו היסטריים. קבוצה ענקית, אולי 70 איש, חוץ מהיותם תושבי אותו יישוב, לא הרבה היה להם במשותף. מבוגרים, ילדים, דתיים, חילוניים, נשים וגברים - ועכשיו הם צריכים חילוץ. אני נשארת לחכות, הוא מקפיץ את ההיסטרית מכולם להזעיק חילוץ, יושבת ועל פני עוברות בינתיים חבורות חבורות של חברי הקבוצה ההזויה, בדרגות שונות של ייאוש ותקווה. אני רושמת לי בראש עוד חוויה במסע. בימים הבאים חנינו בערד, בצוקים ובנאות סמדר. כל מקום והאופי הבאמת מיוחד שלו, כל מקום וההפתעות הקטנות שחיכו לנו בו. ארץ ישראל יפה ומיוחדת. ורגע מרגש במיוחד נרשם כשאי-שם בשטח B אנחנו מגיעים לרוג'ום א-נקה ומוקי שלי כולו התרגשות. "כאן, כאן, זה המקום שתמיד אני מספר לכם איך חודש שלם, שבת ועוד שבת ועוד שבת, נשארתי בלב שומקום בבקעה".

הדברים הקטנים שעשו לנו את זה בגדול
עמוד ענן - אפליקציית ניווט בשטח מבוססת GPS, מה שאומר קליטה והתמצאות בכל מקום ובכל זמן. בוגר הפלס"ר סימן כמובן את כל המסלולים על מפות Hard Copy, אבל לשמחתנו לא היה צורך בהן. כמו עמוד ענן - בכל רגע נתון ידענו בדיוק איפה אנחנו ופנינו לאן.
מעילים רכים ומפנקים של North Face - נטע אחותי טוענת כבר שנים ש"בנות בגובה שלנו לא יכולות להרשות לעצמן לחשוב על נוחות" ובגלל זה שנים שאנחנו על עקבים... אני אדם עם סתירות, מצד אחד חייבת שיהיה לי נעים ונוח ומצד שני - חייבת חייבת חייבת שיהיה לי נעים בעיניים. תכל'ס, מהרגע הראשון שיצאנו לדרך עם המעילים שרכשנו (אחד מהמם בשבילי ועוד אחד מהמם לא פחות בשבילו), הם עשו עבורנו עבודה סופר משמעותית. גם יפים וגם אופים, קשה להגזים בתיאור ההבדל בין נסיעה חשופה ברוח הקרה ובין תחושת ה"נעים לי בכל הגוף" שליוותה אותנו לאורך כל המסע - היה שווה!
מוזיקה - לפעמים שעות ארוכות נסענו בשקט, בריכוז, כשהרוח בפנים. לפעמים בכלל שרנו לעצמנו והרבה נסענו עם מוזיקה. האמת - לא ממש היינו מאורגנים על העניין. קצת הדחקנו, קצת בנינו על YouTube שבהעדר אינטרנט, לא עבד רוב הזמן. היה לנו פלייליסט לא מאד עדכני בטלפון ואם לחפש נקודה בטיול שאפשר היה לשפר טיפה, אבל ממש טיפה, בפעם הבאה נעדכן אותו, כי המוזיקה בעיני משמעותית למסע.
דומינו וסיפור בהמשכים - כבר יותר מ-14 שנה אנחנו משחקים דומינו. טורניר מתמשך עם הפסקות ארוכות בין לבין, נפגשים למשחקים כשנפגשים בכלל - כלומר פעם ב... כשלוקחים את הזמן ביחד ויוצאים לאיזו חופשה מהחיים. וחוץ מלשחק דומינו גם קראנו ביחד ספר בהמשכים. התוכן היה מעט מורבידי אבל העיקר זה הרומנטיקה, לא ככה?
ופתאום הגענו לאילת וברגע אחד ים סוף נפרש לפנינו. סוף המסע. נפרדים מהחוויה הכי מדהימה שחווינו בשנים האחרונות - אולי בחיים. היה מסע מושלם! יש לנו חיים לחזור אליהם, יש לנו ילדים מתגעגעים ואמהות - סבתות מושלמות שבלעדיהן זה לא היה קורה. וגם אנחנו התגעגענו למזלם, אחרת ממש, אבל ממש, לא בטוח שהיינו חוזרים.

תודות
לנמרוד וידר שעזר לנו כל כך בתכנון המסלול. לסבתא שרה ולסבתא יהודית - הנפלאות והמאפשרות. לחברים שלנו, שתפסו כוננות חילוץ ועקבו אחרינו באהבה, ולילדים שלנו - אורי, רני ותמרה - אתם גיבורים אמיתיים, אנחנו אוהבים אתכם!

ולסיום סיומת - שיר של יום חולין להיום - Kutiman - Inner Galactic Lovers. מוקי שלי, my inner galactic lover, מוקדש לך, לזכרונות שלנו שהולכים ונערמים לחיים שלמים שאני עפה עליהם. ועליך...

ואתם חברים, תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

19.12.16

על אבקת מרק וייסורי המצפון


קוראים לי שני ואני משתמשת באבקת מרק. הנה אמרתי את זה.
מכירים את זה שמהבוקר כשפוקחים את העיניים ועד שהולכים לישון, עם אופציה גם לתוך כדי חלום, ייסורים ייסורים ייסורים של מצפון על ההורה שאני? לא מכירים? בטח אתם גבר. סליחה על ההכללה, אנא אל תסקלו אותי, אני באופן אישי - וכמוני גם מרבית חברותיי. האמת שייסורי המצפון שלי פשוט נולדו ב-20.4.2004 בשעה שמונה וחצי בבוקר, עם לידת הבכור לבית הדר. מאז אני שם. כמו מילואים שלא נגמרים.

אני משתמשת באבקת מרק. לפעמים אני אפילו מכינה לילדים שלי נקניקיות. מלאווח לא, אבל כשסבתא נשארת איתם ואנחנו בחופש (הופ! עוד ייסורי מצפון על הדרך..) - אז אני משחררת להם לאכול מלאווח ואת החברים שלו ממשפחת בצק העלים. אני אומרת את זה כאילו לא מזיז לי אבל אוהו... זה חייב לבוא עם שימוש במנגנוני ההדחקה הרי...
אגב, אם זה לא היה ברור - אבקת מרק זה רק קצה קצהו של קרחון ייסורי המצפון. השטחי ביותר, זה שאפשר לדבר עליו בקול רם בלי לחשוש מ"מה יגידו" - שהוא הרי שמי השני (אבל אני עובדת על עצמי, בחיי!).

היום אני כותבת קצרצר כי עוד רגע חייבת לעוף לשיחת הורים בביה"ס - והנה אני עם עצמי בסשן של חזרה לטראומות גיל הנעורים - מה אתם אומרים? יעיפו אותנו מבי"ס? את רני המהמם - ברור שלא! הוא מהמם! אמא שלו - זה כבר סיפור אחר...

ומחר יהיה כאן יום מגניב ומיוחד - אבל אני אספר לכם עליו רק מחר. חכו בסקרנות...

שיר של יום חולין להיום - חלומות - רוחמה רז. מוקדש לטוביה שטסה היום, עם חלומות גדולים, ולדודי החרדתית שהתלוננה על השיר של אתמול. קבלו אחיות שלי, אוהבת אתכן...

ואתם - תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

הודעה חדשה

ארזת לבד?


תובנה חמה מהתנור. נתב"ג זה מן מקום שבו הסקרנות שלי ואהבת הפרטים מרחיקות לכת יותר מתמיד. רעיון שחשבתי עליו אתמול בעודנו מחכים לאדו ונעמי באולם מקבלי הפנים (התרגשות אז מגיעים הרבה לפני הזמן ומחכים. ומחכים. ומחכים) - היה יכול להיות ממש נחמד, אם כל אדם שיוצא מדלתות הזכוכית עם העגלה והמזוודות שלו, מיד היה מתגלגל ממנו פלט גדול של נייר עם "מה הסיפור שלי" - מן הסבר לטובת כל אלו שעכשיו עומדים ומסתכלים מהצד בסקרנות על החיבוקים עם מי שחיכה לו. מה הסיפור שלכם? איך אתם קשורים? אם אפשר בעיקר להדגיש במארקרים צהובים את הפרטים היותר פיקנטיים, הצהוב והשחור - אם אנחנו כבר מחכים פה - שיהיה מעניין...
לא ככה?

ומחר טוביה נכנסת למעגל האנשים שאחרים יסתכלו עליהם בסקרנות. נותנת לעצמה מתנה, לוקחת פסק זמן מהמשפחה הסיציליאנית שלנו, מהמדינה המאתגרת שלנו, מהעבודה, מהשגרה, לוקחת את עצמה לאוסטרליה. שלושה חודשים. אני כבר מתגעגעת אבל טוביה קשוחה אז אסור לי להגיד לה את זה, היא תגיד שאני חופרת. טוּב - מה לעשות - את האחות הקטנה שלי, אמנם חושבת שאת גדולה ממני לפעמים, אבל בשבילי תמיד תהיי אחותי הקטנה, ואני אוהבת אותך, ורק רוצה שיהיה לך טוב!

כל מטוס שיטוס בשמיים 
כל כוכב שיאיר בעיניים 
יזכיר לי אותך 
נחליאלי לפני הגשם 
צרצרים בשעות הערב 
תמיד יחכו לך 

וגם אני. אנחנו כולנו.

טוב, תעשי חיים, תעשי תהליכים, תהיי עם עצמך, תאהבי את עצמך ואת האנשים שתכירי, תזכרי מראות, צלמי בטלפון אבל גם בלב - ואל תשכחי שאנחנו כולנו אוהבים וכבר מתגעגעים.

שיר של יום חולין להיום - תמיד יחכו לך - לאה שבת. נחכה לך ונתגעגע, אבל את - קחי את הזמן, שום דבר לא בוער, תהני מכל רגע ותמצי עד תום. וד"ש לסיון ולשלולילו, ברור...

ואתם אנשי הבול בפוני - תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

7.11.16 (2)

ושוב איתכם

נראה לי כאילו לא הייתי בבול פוני אולי שנה. כל כך הרבה קרה והיה, רכבת הרים החיים האלה. בגלל השבוע הסוער של סבא יעקב, שהחיים שלו היו הרבה יותר רגועים ושלווים מה"שבעה" שלו, מטבע הדברים, אפילו לא סיפרתי לכם שהיינו באינדינגב. זה אמנם היה כבר לפני שבוע וחצי, אבל גם רק לפני שבוע וחצי, ותשמעו - אם לא הייתם מעולם - תתחילו מהשנה הבאה, באמת!
אני רק אניח כאן את התמונה החמודה הזאת, של שלושת האחים הדר, שלוש חוליות מתוך החמישיה, תראו כמה שמח, זאת תמונה מייצגת של הלך הרוח האינדי באינדי. ולא ניתן לשמוע אבל יש שם כל הזמן, אבל כל הזמן, מוזיקה מעולה ושמח באוויר...

האינדי בשבילנו הוא נקודת ציון שנתית, שבה אנחנו פוגשים בכל שנה אנשים ששייכים בעיקר לשם עבורנו, ואנחנו להם והם לנו מן מראה, שעוד שנה עברה, אבל הכי מראה בשבילנו - הילדים שלנו. באינדי הראשון שלנו הילדים היו ממש קטנים ולא היה קל. בכלל לא היה קל. השנה הם כבר כמעט ניהלו את בית הקפה המקומי ומי אמר שהילד שלי צריך הוראה מתקנת בחשבון? מי שלא ראה את רני מחזיר עודף לעשרות אנשים במקביל תוך חישובים בעיניים עצומות, לא ראה תרגיל באיך ללמד מתמטיקה ולהישאר בחיים מימיו. אני הייתי האמא הגאה שעמדה שם מאחור בחיוך רחב ולא העזה להתקרב כי מה אני מבינה בכלל בניהול בית קפה, וגם ככה יש כאן ילדים שעושים יופי של עבודה...

ועכשיו אני לאט לאט חוזרת למציאות, באמת כאילו לא הייתי בעולם איזה שבועיים או ככה, אתמול חזרתי לאימונים הקשוחים של אתי המלכה אחרי הפסקה ארוכה מדי, ועל אף החששות שלי, הגוף שלי כל כך שמח ונהנה, מי יודע? אולי באמת בגלגול הקודם הייתי בשייטת...

אני שולחת לכם היום שיר של יום חולין באווירה הסתווית שנהייתה כאן ברגע אחד - נובמבר - גידי גוב. אמא, אני לא יודעת אם את מכירה את השיר הזה, אבל הוא מקסים ואני מקדישה אותו לך, כי את וגידי זה סיפור אהבה - ואני אוהבת אותך.

ואתם, חברים שלי, תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

18.12.16

ארזת לבד?

תובנה חמה מהתנור. נתב"ג זה מן מקום שבו הסקרנות שלי ואהבת הפרטים מרחיקות לכת יותר מתמיד. רעיון שחשבתי עליו אתמול בעודנו מחכים לאדו ונעמי באולם מקבלי הפנים (התרגשות אז מגיעים הרבה לפני הזמן ומחכים. ומחכים. ומחכים) - היה יכול להיות ממש נחמד, אם כל אדם שיוצא מדלתות הזכוכית עם העגלה והמזוודות שלו, מיד היה מתגלגל ממנו פלט גדול של נייר עם "מה הסיפור שלי" - מן הסבר לטובת כל אלו שעכשיו עומדים ומסתכלים מהצד בסקרנות על החיבוקים עם מי שחיכה לו. מה הסיפור שלכם? איך אתם קשורים? אם אפשר בעיקר להדגיש במארקרים צהובים את הפרטים היותר פיקנטיים, הצהוב והשחור - אם אנחנו כבר מחכים פה - שיהיה מעניין...
לא ככה?

ומחר טוביה נכנסת למעגל האנשים שאחרים יסתכלו עליהם בסקרנות. נותנת לעצמה מתנה, לוקחת פסק זמן מהמשפחה הסיציליאנית שלנו, מהמדינה המאתגרת שלנו, מהעבודה, מהשגרה, לוקחת את עצמה לאוסטרליה. שלושה חודשים. אני כבר מתגעגעת אבל טוביה קשוחה אז אסור לי להגיד לה את זה, היא תגיד שאני חופרת. טוּב - מה לעשות - את האחות הקטנה שלי, אמנם חושבת שאת גדולה ממני לפעמים, אבל בשבילי תמיד תהיי אחותי הקטנה, ואני אוהבת אותך, ורק רוצה שיהיה לך טוב!

כל מטוס שיטוס בשמיים 
כל כוכב שיאיר בעיניים 
יזכיר לי אותך 
נחליאלי לפני הגשם 
צרצרים בשעות הערב 
תמיד יחכו לך 

וגם אני. אנחנו כולנו.

טוב, תעשי חיים, תעשי תהליכים, תהיי עם עצמך, תאהבי את עצמך ואת האנשים שתכירי, תזכרי מראות, צלמי בטלפון אבל גם בלב - ואל תשכחי שאנחנו כולנו אוהבים וכבר מתגעגעים.

שיר של יום חולין להיום - תמיד יחכו לך - לאה שבת. נחכה לך ונתגעגע, אבל את - קחי את הזמן, שום דבר לא בוער, תהני מכל רגע ותמצי עד תום. וד"ש לסיון ולשלולילו, ברור...

ואתם אנשי הבול בפוני - תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!
Loading...
Loading...