25.9.16

משפחה קרקסית


נראה שפיצחנו את השיטה. שבת בבית, בשקט, ברגוע - out, שבת בחיק הטבע, בכל פעם לדקור נקודה אחרת למשך כמה שעות - in. לא, אל תבינו אותי לא כשורה, כמאמר המשורר, זה לא שאני לא מעוניינת בשבת רביצה בבית. זה פשוט לא עובד. לא עם הילדים שלנו. מניחה שיהיו עוד שיחתמו על זה, אני יכולה להעיד רק על העיסה הפרטית שלי.

התובנה - צריך לצאת מהבית.
הדרך - חיק הטבע.
הטענות - "למה אתם לא לוקחים אותנו לאטרקציות...?"
אטרקציות? מממ.... בטח, בכיף, רק לא כאלו שנוסעים אליהן, משלמים עליהן וחוזרים נקיים ועצבניים.
סיכום אירוע - אתמול העברנו שבת על פסגת הר תבור. מעמיסים על הדודג' מזרונים, מחצלות ומה שמוצאים במקרר - ויאללה. העיקר לצאת מהבית. אם יש בני-דודים ואיזה חבל או שניים בנמצא - מובטחת חווייה בלתי נשכחת. 

מכירים את האנשים שמרגישים כלואים בין ארבעה קירות, והם בשיא פריחתם יחפים, על הענף הכי דק והכי גבוה שהם ימצאו, שוכבים רגע לנוח על אבן חדה חדה בצל סלע? אז נצר. הגיס שלי. אחד יחיד ומיוחד מאין כמותו, פורח איפה שכולם באפיסת כוחות, מטפס, קושר, מותח, ממציא, קופץ, ילד השדה. באמת. 

אני מסתכלת עליו תלוי בין שמים וארץ, גבוה במקום שבו השמש פוגשת את קצות הענפים, לא מבינה איך הוא הגיע לשם, ולא מבינה איך הוא לא בילה ילדות שלמה בבתי חולים עם כל ההתנסויות האלה. קרב עיניים ביני לבין עצמי, להסתכל כי אי אפשר אחרת, או לא להסתכל כי זה מפחיד מדי.

וגלו אומר: "את פשוט עדיין לא התרגלת לזה, לנו יש את זה כבר 42 שנה".

פינה של אסקפיזם להיום - אני יודעת שהשבת נגמרה לכם והתחיל שבוע חדש, אבל גם לתכנן טיול  זה סוג של אסקפיזם מרגיע ממש. תכננו לכם את השבת הבאה, טפסו על התבור המיוחד כל כך הזה. אני מאוהבת בהר הזה מאז שנחתתי בגליל התחתון. מכל כיוון הוא נראה אחרת, ותמיד תמיד הוא כמו אישיות שאי אפשר להתעלם ממנה. והעמק הפרוש תחתיו - תקשיבו - זה באמת ממלא ומרומם.

ובנוהל הרגיל - שיר של יום חולין ילד השדה - גדעון כפן. היום מקדישה אותו לך, נץ. ברור.

תהנו לכם, 


ושהיום הזה יהיה מעולה