26.7.16

אותו הגעגוע


הודעה מדודי באמצע הלילה. "הי חמודה. מחר בבוקר תסתמסי קצת עם הילד... לילות אחרונים ונראה לי שלמרות שהוא מדהים ונהנה... ההורים כבר חסרים לו". קראתי אותה בלילה והגעגועים... הוא בקושי מתקשר איתנו, המתבגר שלנו. אני משתפכת בהודעות והוא - מגזים במילה. אף פעם לא יותר ממילה אחת. אני יודעת שככה הוא שומר על עצמו מהגעגועים, אבל אני לא יודעת לשמור על עצמי מהם. מתגעגעת עד הסוף...

בבוקר נטוש אמרה לי בטלפון שדודי סתם מגזימה ושהכל מעולה ובכל מקרה - מחר הם חוזרים סופסוף, אבל במקום העמוק של הגעגועים אני לא רוצה בכלל לחשוב על מי שהגעגועים שלו לא נגמרים ולא ייגמרו. 

לא רוצה לחשוב וברור שחושבת...
מחרתיים, יום חמישי, יומולדת ללולי שלי ואזכרה לנדב. ביחד, באותו היום. משולבים לתמיד, אני תמיד אזכור, אני תמיד אחשוב את הקיצוניות של שני הדברים האלה, הלידה והמוות.
אני תמיד אנסה להדחיק. גם עכשיו.
וביום חמישי בבוקר ילדה בת חמש תקבל אופניים ותביא עוגה לגן. שוב... זוכרים את סשן היומולדת המוקדם מלפני חודש וחצי? אז עכשיו יהיה הדבר האמיתי...

ונומי שלי - שחוזר מחר - נתחבק מחר בנתב"ג, אני אחכה לך שם, זאת האמא הפדחנית שבטוח תרוץ אליך. מבטיחה לעשות פאדיחות, תבטיח שנתחבק, טוב מתוק?

יאללה, רגע לפני סיום להיום, שיר של יום חולין נהדרת - יציאת חירום. 
 
תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!
Loading...
Loading...