...

לכל מיתר יש צליל מוכר


בבוקר טלפון מאבא - אני מביא אליך את אמא שלך... יופי איזה כיף! אבל אבא, תגיד לאמא שהבית הפוך לגמרי... לא משנה באיזה מצב צבירה אני אהיה, הילדים יהיו, אמא שלי תהיה, מזג האוויר שבחוץ יהיה... אמא שלי באה - אני נכנסת לסטרס אודות מצב הבית. אמא, זה לא שלך, זה שלי. סבבה? לא משנה שזה הכל בגלל הסטנדרטים הבלתי אפשריים של אמא שלי, זה עדיין לא שלה, זה עדיין שלי, הבחירה שלי - וכמו תמיד אני בוחרת את אותה הבחירה...

אז ברגעים אלו ממש בקייטנה שלנו, בני הדודים הניו-יורקרים נסעו לכמה ימים (נתגעגע, מחכים שתחזרו חבר'ה!), ופינו את מקומם לבנדוד הקיבוצניק שאמא שלו - להלן דודי הלא-משחררת - לא גילתה לו שהוא יכול להשאר אצלנו עד מחר. מה את יודעת אחות שלי? הילד שלך יכול להסתדר גם בלעדייך... 
ושתי סבתות פה - אחת עם רגל שבורה ואחת בבגדי התעמלות של אחרי אימון בוקר, חגיגות פה...

שאלת השאלות - האם אני אצליח לעבוד בכלל? סליחה גורפת מכם, כל לקוחותיי שמחכים ומחכים בימים אלה והכל זז לאט...

אתמול ירדנו לירדן במסגרת הקייטנה, חבורת "לחיים שמנות" והקייאק. הם עפו, אושר שאין כמותו, חזרו בשמונה וחצי בערב, שרופים ומאושרים. היום גומלים את עצמם, כמובן, מריבוי הטבע הזה, בצריכה מוגברת של מסכים, איך לא...? 

ואתמול בערב, בגיזרת המבוגרים, אימון כוח מ-טו-רף - מהסוג שאני עומדת עם משקולת מעל הראש ומדמיינת איך היא נופלת עלי באפיסת כוחות ואין לי מושג לאן זה ממשיך משם כי אני כבר לא שם... כשגיליתי לאתי - מאמנת העל שלנו - שאני יודעת מה השם האינדיאני שלה - "האוהבת להגזים", היא ממש התבאסה - ואני הבטחתי לישון על זה ולחזור עם שם אינדיאני מחודש. אתיל'ה - מה את אומרת על "זאת שאין לה שום גבול והכל אפשרי מבחינתה"? בלי ספק - את השראה בשבילי, אבל רק אלוהים יודע איך הצלחתי אתמול להגיע הביתה...

יאללה חברים שלי, לסיום סיומת, שיר של יום חולין עייפתי - אבי בללי וגליה חי. לכל מיתר יש צליל מוכר, וכל מיתר לפתע שר, כשהגיטרה מפעמת בליבה, אז טוב לי ככה סתם, ללא סיבה.
 
תהנו לכם, 
 
 
ושהיום הזה יהיה מעולה!