...

החיים בזולה

(טור שהתפרסם בגיליון יוני של "חיים בעמק")

קודם נהיה חם פתאום. אני מסלקת את השמיכה החמה מהלילה, מרגישה את השמש בבת אחת מציפה את העיניים, והזיעה מציפה את הגוף. אפקט החממה של האוהל. התינוקות ערים כבר מזמן, ההורים של התינוקות גם הם. ניסיונות קלים להמשיך לישון, ברור שזה לא יצליח, אז אני יוצאת אל הבוקר השקט. כינרת. זולה. קפה של בוקר, ושקט של אחרי הסערה.

כמעט 15 שנה, לכל הפחות פעמיים בשנה, משפחת הדר על חמשת אחיה, בני זוגם, עשרות ילדיהם (גם אם לא עשרות, חד משמעית זה מרגיש ככה) ואלפי כלביהם (כנ"ל), מקימים זולה. לרוב בכינרת, לפעמים גם בירדן. 

כמעט 15 שנה, ויש קודים ושפה והומור פנימי, וכמעט 15 שנה שבכל זולה מחדש מתקיימת השיחה על עגלת הזולה המדהימה, המדוגמת, זאת שיש בה הכל, כולל מטבח בילד אין, עם מקום לארגזים ממוינים ומתלה לסירים, וארונות לציוד ומשטח עבודה שניתן ממש לבשל עליו, והכל ניצב על גלגלים קלים, והכל אלומיניום והכל ארוך אבל גם צר, כדי שיוכל לעבור באבנים ובמעברים הצרים והכל והכל...

בכמעט 15 השנים שבהם להקת "החיים בזולה", היא משפחת הדר הענפה שלנו, יורדת פעמיים בשנה אל מקורות המים הצפוניים של המדינה, המון דברים השתנו כאן. כאן בכינרת, שם בירדן, ובעיקר במשפחה שלנו. הכל מהכל קרה, כל סוגי המשפחות כבר היינו. התחתנו, התגרשנו, ילדנו, גידלנו, התחברנו, נפרדנו, רבנו, כעסנו, השלמנו, אהבנו, שנאנו, העלבנו, ושוב אהבנו ושוב ושוב. 

הסיפורים של משפחת הדר, ואני הכי לא מגזימה כאן, יכולים למלא אחלה סדרת סרטים של שמי זרחין. אולי יום אחד אני אכתוב את זה, אם החבר'ה יסכימו, אבל נכון לעכשיו אין שום סיכוי שאני נכנסת כאן לפרטים צהובים. מה שכן, יכולה לומר לכם בוודאות שזאת המשפחה הכי הכי מכילה, מקבלת וזורמת שפגשתי מימיי.

וגם הזולה השתנתה. בראשית ימינו כיורדי ים (כינרת), עוד ניתן היה להגיע עם הרכבים עד קו החוף – והחיים היו הרבה יותר קלים. אלא שאז השתנו לנו החוקים על הראש (לא מתלוננת – עדיף חוקים על הראש ולא טרקטורונים) – והיום אסור, ולא רק אסור, פשוט אי אפשר להתקרב אל החוף עם רכבים. אז אנחנו סוחבים. וסוחבים. וחם לנו, ואנחנו קצת מתלוננים, וסוחבים וסוחבים – והשנים עוברות והעגלה – ההיא מהחלומות – עדיין בחלומות, בפנטזיות, ואנחנו עדיין סוחבים.

וגם אנחנו השתנינו לנו. בלי לשים לב, זאת שהייתה האחיינית הקטנה שרקדה בת תשע עם צמות בחתונה שלי, היא היום כבר אישה נשואה. ואחיינים שהיו אז תינוקות – היום כבר לא באים כי הם נערים מתבגרים, וזה שלב שהמשפחה בעיקר ממלאת תפקיד של להיות "פדיחה" בחייהם. ואנחנו – שהיינו בראשית ימינו צעירים דקי גב ומגניבים (בעיני עצמנו לפחות), ובכן – אולי אנחנו עדיין מגניבים, אולי מעולם לא היינו, אבל מה שבטוח – כמעט כולנו ממש לא רזים כמו שהיינו, והגב שלנו כבר כל כך לא מה שהיה פעם...

והזולה – היא תמיד נראית לי כמו מיקרוקוסמוס של החיים שלנו. איך כל אחד מגיע אליה מהמקום הפרטי שלו, איך כולנו מתמזגים ומתממשקים לעת ערב אל מול שקיעה, ובבוקר המוקדם כשהכינרת רגועה ויש איזו תקווה ליום רגוע. ובצהריים, כשמתחילה רוח קשה ומאתגרת וחם, כל כך חם, אנחנו מסתכלים סביבנו על הכאוס שנהיה כאן – ורגעים של ייאוש קל מזדחלים, רגעי שבירה של אולי וכמעט, ומחשבה על בית ושקט ומזגן מזדחלת לה לראש, מאיימת לשבש לנו את התכניות, לשבור את רוחנו...

ובסוף איכשהו אנחנו לא נשברים. ונשארים. עוברים עוד רגע של קושי, מתקדמים ממנו, מתכננים את הזולה הבאה, כבר מעכשיו. יודעים איפה היא תהיה. איך תיראה העגלה שנבנה לקראתה. מה כל אחד יעשה. מחלקים שוב אחריות בינינו. מאמינים שהפעם נצליח לעמוד בהבטחות שלנו לעצמנו.

הזולה הבאה כבר נקבעה. המיקום סגור, יש כבר תאריך, עכשיו רק חסר שיבוא החתן. סליחה, הכלה. סליחה, העגלה. זולת ראש השנה 2017, מאחורייך!

בתמונה: להציל את טוראי חבר. הומור פנימי...


...

סיכום המסע שלנו - חודש אחרי שחזרנו. פורסם בירחון "חיים בעמק" ועכשיו גם אצלכם...
אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום.

בנחל שלמה, בואכה אילת, אני מקבלת שיעור ראשון במכונאות. "אז את שומעת? ב-RZR 800, אפילו ב-900, לא היה לווריאטור את הנשם הגבוה הזה, שיש ב-1,000. ככה המים יכולים להגיע עד ההגה ואנחנו נמשיך לנסוע. ואת שומעת? הגלגל ספייר הזה? הוא לא באמת היה מוציא אותנו מהבוץ במקרה של אזעקת אמת". שישה ימים אחרי שיצאנו מהבית, רגע לפני שמסיימים את המסע הזה עם אפס תקלות, עכשיו כבר מותר לדבר על החששות שהיו לפני, ובשקט בשקט גם תוך כדי...

איך שיר נולד
סוף מאי. חזרה הביתה מנתב"ג עם הילדים ברכב, אחרי שלושה שבועות עם קרוואן בצפון איטליה. לא שלא היה מדהים. היה, ברור שהיה. אבל לא רק. חופשה עם הילדים אפטר אול, וקרוואן, זה בהחלט לא רק היי. טיפהל'ה הלומת קרב, אני מבקשת לסמן מיד את היעד הבא. משהו לחכות לו, משהו לתכנן עם הפנים קדימה, הפעם רק הוא ואני, ועוד בדרך אני אומרת לו "אוקטובר, חגים, רק אתה ואני. תרשום תרשום". אז לאן נטוס? איכשהו שום חופשה בחו"ל לא עושה לנו חשק (הלם קרב, נו) ובבוקר שישי אחד, בטיול קצר ליד הבית עם ה-RZR שלנו (יש שקוראים לו רייזר, ככה שמעתי...), פתאום מחשבה מתגנבת. "אולי בכלל מסע בארץ? שבוע עם ה-RZR, מהבית עד אילת, רק אנחנו שנינו..." - וככה זה התחיל...

הימים שעוד נכונו לנו
הוא על הלוגיסטיקה הטכנית, אני על המִנהלות המפנקות. הוא מתכנן מסלול, אני תופרת מקומות לנחות בהם בסוף היום. הוא על אזהרות המסע - "זה הולך להיות מסע, תתכונני, במסע קשה לפעמים". אני מסרבת להיות שם. אם יבואו קשיים - נדע להתמודד איתם. כמו בחיים, אנחנו יודעים להתמודד. כרגע אני רק בהיי ובציפייה. משהו בי יודע שאנחנו עם הפנים למסע של חיינו - ואני כולי התרגשות לקראתו, ולא רוצה לחשוב אחרת.

האנשים מצוינים
בכניסה ליישוב כוכב השחר (התנחלות? אז איך זה שכל כך שליו ורגוע ויפה כאן ובינינו - זה חור הרי, בכלל לא מובן מאליו שמישהו מוכן לגור כאן, אז למה לריב על זה?), אנחנו עוצרים רגע להתלבט על הניווט. סובארו ישנה עוצרת לידינו, פרצוף שכולו חיוך וערימת תלתלים, ונער מתוק, אולי בן 17, מציע לנו עזרה למרות שלא ביקשנו. נראה לו שאנחנו עושים טיול שגם הוא היה רוצה - "אתם עושים דבר מדהים!" - הוא רק מחכה שנזמין אותו להצטרף אלינו בשיירה (ובסוף אולי יהיה תירס חם אצל סבא על הדשא...). לאורך המסע אנחנו פוגשים המון אנשים מחייכים. אנשים בטיול הם בסטייט-אוף-מיינד שונה, רגוע, מסביר פנים, מחוץ לזמן באיזשהו אופן. מתעניינים, שואלים על הטיול שלנו - "לבד? רק שניכם? מהגליל התחתון? ולא פוחדים?". האמת, לא פוחדים. השארנו מאחורינו ערימת חברים ומשפחה שמלווים אותנו מרחוק, עושים איתנו את המסע באופן וירטואלי ורק מחכים לקריאת החילוץ אם נצטרך.

תרגיל רטוב
כל המדינה הזאת שטחי אש ואזהרות. ביום השני למסענו, בבקעת הירדן, אנחנו מוצאים עצמנו בלבו של תרגיל צה"לי "רטוב". ערימות חיילים מסתערים, טנקים, כדורים שורקים, עשן וג'יפ מג"ד שדוהר לכיווננו: "אתם נורמליים? כמעט ירינו בכם!". מחשבים מסלול מחדש, עיקוף ונסיעה עמוק בתוך אזור שבחיים לא הייתי בו, וספק אם אי פעם הייתי מגיעה אליו אחרת. עננות אפורה, שטחים ירוקים ואף מילה בעברית. לרגע הרגשתי כאילו אנחנו בטרק בנפאל. השינוי בתכנית מאלץ אותנו לנסוע על כביש אספלט ולא בשטח, הבחור שלי רוטן ש"יכולנו לבוא עם הפורד פוקוס", אבל בעיני מה זה כבר משנה? במסע קורים דברים, הרפתקאות, שינויים לא צפויים, העיקר שנעים לי בעיניים ובכל הגוף.

עמוד ענן
עין סוכות הוא מעיין גדול מאד, עמוק ורחב ידיים, חבוי בתוך סבך ונמצא עמוק בבקעה, עמוק לכיוון מזרח, עמוק לכיוון הגבול עם ירדן. עמוק מספיק בשביל לשלוח את מיקומנו לערן - חבר בכוננות הקפצה - Just to be on the safe side... אנחנו מתקרבים ומגלים שלא רק אנחנו חשבנו שזה רעיון טוב. סבא, אבא, נער וילדה קטנה - תושבי כפר ליד ירושלים, עומדים בתוך המים ודגים. בישראל כמו בישראל - בחינה הדדית - "הלנו אתה אם לצרינו"? יש מקום לכולם, רק רוצים קצת טבע ושקט, מחייכים, מצטלמים, ממשיכים.

תכל'ס - איפה היינו ומה עשינו?
בין לבין עברנו בשטחי מזרח הארץ, מפאתי הצפון ועד הדרום, מהבית בשדמות דבורה ועד אילת. בקעה, מדבר יהודה, נחלי הדרום העצומים, ערבה תיכונה וערבה בכלל, מעלות קשוחים, מורדות מאתגרים, המון המון אבק ופודרה של הטבע (כל כך לא מרגיש לכלוך תוך כדי הטיול), בעלי חיים מדבריים, ים ועוד ים ועוד ים, שיחות עמוקות, נסיעות ארוכות ושקט. המון שקט. ובלילות - בחרנו מראש שנסיים כל יום במקלחת חמה ומיטה, בצימרים מדבריים שיתאימו לרוח המסע שלנו. בצבא כבר היינו שנינו, לינה בשטח פחות מתאימה לנו לטיול הזה. גם ככה בטח יהיה מאתגר. היינו במקומות מקסימים, מקומות שיתכן שלא היינו מכירים בכלל אלמלא המסע הזה. ככה הגענו לרותם, יישוב אקולוגי דתי-חילוני שנמצא בלב הבקעה ומשקיף על נוף מדברי מרהיב. את הלילה הראשון למסענו עשינו בבית בוץ - צימר "דרך האשל" ברותם, שהוא כולו על טהרת הבניה האקולוגית - שירותים של קומפוסט אם לתמצת את העניין. אני מנחשת שלא מתאים לכולם, אבל אנחנו ברוח ההתמזגות עם הטבע - קיבלנו באהבה. והאמת - מקסים שם.
שקיעה מושלמת וזריחה עוד יותר במצוקי דרגות בכפר מטיילים שהוא מעין בי"ס שדה, היו מנת חלקנו בלילה השני. רעננים וטריים יצאנו לבוקר שלישי היישר אל תוך מצוק ההעתקים אבל אז... ימים שלמים במדבר אפשר שלא נפגוש נפש חיה ובימים אחרים - חוויות אחרות דרך עיניים של אחרים נקרות בדרכנו. המדבר ואנחנו בבוקר שליו ופתאום שריקות ונפנופי ידיים לעברנו. לרגע חשבנו שאנחנו מלהיבים שם מישהו, אבל לא. היו אלה חברי חוליית חלוץ, חלקה הראשון של חבורה מוזרה, גדולה מאד ולא הומוגנית בעליל, שיצאו ערב לפני כן למסע רגלי מהיישוב תקוע עם תכנית כללית להגיע בחמש בבוקר למצוקי דרגות. אנחנו פגשנו אותם בשמונה, עדיין די רחוקים, אחרי לילה שלם של הליכה ללא שינה ואחרי כמה שעות של טעויות בניווט. אם לתמצת בשלוש מילים - הם היו היסטריים. קבוצה ענקית, אולי 70 איש, חוץ מהיותם תושבי אותו יישוב, לא הרבה היה להם במשותף. מבוגרים, ילדים, דתיים, חילוניים, נשים וגברים - ועכשיו הם צריכים חילוץ. אני נשארת לחכות, הוא מקפיץ את ההיסטרית מכולם להזעיק חילוץ, יושבת ועל פני עוברות בינתיים חבורות חבורות של חברי הקבוצה ההזויה, בדרגות שונות של ייאוש ותקווה. אני רושמת לי בראש עוד חוויה במסע. בימים הבאים חנינו בערד, בצוקים ובנאות סמדר. כל מקום והאופי הבאמת מיוחד שלו, כל מקום וההפתעות הקטנות שחיכו לנו בו. ארץ ישראל יפה ומיוחדת. ורגע מרגש במיוחד נרשם כשאי-שם בשטח B אנחנו מגיעים לרוג'ום א-נקה ומוקי שלי כולו התרגשות. "כאן, כאן, זה המקום שתמיד אני מספר לכם איך חודש שלם, שבת ועוד שבת ועוד שבת, נשארתי בלב שומקום בבקעה".

הדברים הקטנים שעשו לנו את זה בגדול
עמוד ענן - אפליקציית ניווט בשטח מבוססת GPS, מה שאומר קליטה והתמצאות בכל מקום ובכל זמן. בוגר הפלס"ר סימן כמובן את כל המסלולים על מפות Hard Copy, אבל לשמחתנו לא היה צורך בהן. כמו עמוד ענן - בכל רגע נתון ידענו בדיוק איפה אנחנו ופנינו לאן.
מעילים רכים ומפנקים של North Face - נטע אחותי טוענת כבר שנים ש"בנות בגובה שלנו לא יכולות להרשות לעצמן לחשוב על נוחות" ובגלל זה שנים שאנחנו על עקבים... אני אדם עם סתירות, מצד אחד חייבת שיהיה לי נעים ונוח ומצד שני - חייבת חייבת חייבת שיהיה לי נעים בעיניים. תכל'ס, מהרגע הראשון שיצאנו לדרך עם המעילים שרכשנו (אחד מהמם בשבילי ועוד אחד מהמם לא פחות בשבילו), הם עשו עבורנו עבודה סופר משמעותית. גם יפים וגם אופים, קשה להגזים בתיאור ההבדל בין נסיעה חשופה ברוח הקרה ובין תחושת ה"נעים לי בכל הגוף" שליוותה אותנו לאורך כל המסע - היה שווה!
מוזיקה - לפעמים שעות ארוכות נסענו בשקט, בריכוז, כשהרוח בפנים. לפעמים בכלל שרנו לעצמנו והרבה נסענו עם מוזיקה. האמת - לא ממש היינו מאורגנים על העניין. קצת הדחקנו, קצת בנינו על YouTube שבהעדר אינטרנט, לא עבד רוב הזמן. היה לנו פלייליסט לא מאד עדכני בטלפון ואם לחפש נקודה בטיול שאפשר היה לשפר טיפה, אבל ממש טיפה, בפעם הבאה נעדכן אותו, כי המוזיקה בעיני משמעותית למסע.
דומינו וסיפור בהמשכים - כבר יותר מ-14 שנה אנחנו משחקים דומינו. טורניר מתמשך עם הפסקות ארוכות בין לבין, נפגשים למשחקים כשנפגשים בכלל - כלומר פעם ב... כשלוקחים את הזמן ביחד ויוצאים לאיזו חופשה מהחיים. וחוץ מלשחק דומינו גם קראנו ביחד ספר בהמשכים. התוכן היה מעט מורבידי אבל העיקר זה הרומנטיקה, לא ככה?
ופתאום הגענו לאילת וברגע אחד ים סוף נפרש לפנינו. סוף המסע. נפרדים מהחוויה הכי מדהימה שחווינו בשנים האחרונות - אולי בחיים. היה מסע מושלם! יש לנו חיים לחזור אליהם, יש לנו ילדים מתגעגעים ואמהות - סבתות מושלמות שבלעדיהן זה לא היה קורה. וגם אנחנו התגעגענו למזלם, אחרת ממש, אבל ממש, לא בטוח שהיינו חוזרים.

תודות
לנמרוד וידר שעזר לנו כל כך בתכנון המסלול. לסבתא שרה ולסבתא יהודית - הנפלאות והמאפשרות. לחברים שלנו, שתפסו כוננות חילוץ ועקבו אחרינו באהבה, ולילדים שלנו - אורי, רני ותמרה - אתם גיבורים אמיתיים, אנחנו אוהבים אתכם!

ולסיום סיומת - שיר של יום חולין להיום - Kutiman - Inner Galactic Lovers. מוקי שלי, my inner galactic lover, מוקדש לך, לזכרונות שלנו שהולכים ונערמים לחיים שלמים שאני עפה עליהם. ועליך...

ואתם חברים, תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 

...

תקווה אינסופית


אני אוהבת להשאיר לעצמי אופק, משהו לחכות לו.
כשחזרנו מאיטליה בקיץ, כמנהגי עוד בדרך הביתה כבר פתחתי יומן. הפעם התכנית היתה זוגית. בלי ילדים. לאן? פחות חשוב כרגע. העיקר שתהיה התכוונות. תוך כדי תנועה פתאום פחות התחשק לנו להחתים דרכון. פתאום זה היה רק "בוא נטייל, בוא נתנתק, בוא נצא למסע". ופתאום המסע הזה קיבל שם. "בוא נצא למסע בארץ, עם ה-RZR (הידוע בשמו הישראלי "רייזר")". ופתאום הגיע הזמן שבחרנו למסע הזה. אנחנו יוצאים בעוד יומיים.

אני מתרגשת אפילו יותר מלקראת נסיעה לחו"ל. אנחנו סוג של משחזרים במסע הזה את ירח הדבש שלנו (עשינו מסע שחציו בארץ וחציו בסיני). האוריינטציה תהיה מאד מדברית מטבע הדברים, וגלו כל הזמן אומר לי "תתכונני, זה מסע" As in "אל תחשבי שזה יהיה רק קל ומגניב" אבל איכשהו - אני מצליחה לדמיין רק את הקל והמגניב. הרי מה שלא יהיה קל ומגניב - ממילא נפגוש ונתמודד איתו אז למה בכלל להתכונן אליו? אני מעדיפה לרחף על גלי הפנטזיה.

אני רוצה עכשיו לשלוח אתכם אל סדנה לאושר כלכלי (יקום מי שלא מחפש את זה!), במודעה של בועז, ומיד אחרי שתהיו עשירים ומאושרים - יש איפה להתפנק עם העושר והאושר האלו - ממש כאןבמודעה של מיכוש, סטייליסטית הבית וחברתי האהובה.

חוצמזה, קצת חזרתי השבוע לגיל 16 עם הספר הישן והאהוב שכבר ציטטתי לכם מתוכו - "מה שגור הגורילה צריך". אני ממש רוצה לפנק אתכם עם ציטוט נוסף, קצת ארוך אבל ממש שובה לב, שעניינו אושר פנימי. תרשו לי, טוב? הנה הוא:

"...כל מה שאתה צריך לעשות כדי להיות מאושר זה לממש את טבעך האמיתי. אם תנסה לחנוק חלק מעצמך כדי למצוא חן או כדי לרצות מישהו אחר, לא תהיה אף פעם מאושר. אם תעשה מה שבראש שלך שום דבר לא יעמוד בפניך, כי תהיה בהרמוניה עם היקום, שעושה מה שבראש שלו. יענו תהיו בראש אחד.
אני אמרתי לה: אבל איך אדע מהו טבעי האמיתי?
ואז היא לקחה צ'אנס, כי זאת בדרך כלל שאלה שאף אחד לא מוסמך לענות עליה, אבל היא ידעה שתוך כמה ימים אני אהיה עמוק-עמוק בצבא, ושזה יכול להיות עניין של פיקוח נפש, אז היא אמרה דבר פשוט:
אל תשאל את עצמך אף פעם אם המעשה שאתה עומד לעשות הוא "נכון" או "לא נכון". אין שום קריטריון אובייקטיבי וגם לא סובייקטיבי שיוכל לעזור לך. תשאל את עצמך רק אם אתה רוצה או לא רוצה. ואף פעם אל תעשה מה שאתה לא רוצה, כי אתה לא חייב לאף אחד שום דבר.
הצרה היא שבתור אחד שעבר אלף שנות גלות מעצמו, זה נשמע לי פשוט מדי. עדיין חשבתי שדרוש פה איזה טריק קולנועי. אולי אפילו שיחליפו את התסריטאי המלנכולי הזה. אני לא רוצה להישמע יותר מדי אנטישמי - אבל לפי דעתי רואים מיד לפי הבדיחות שלו, שהוא יהודי...".

עד כאן, אני מקווה שהגעתם עד לכאן ושנהניתם, אני התעלפתי (בקטע טוב, בקטע טוב).

ולסיום סיומת - שיר של יום חולין להיום - מארינה מקסימיליאן - Hurricane. ערב ירח מיוחד במינו היום ובגלל שהפייס שלי טעון בעשרות שירי ירח, אני מגישה לכם טוויסט בעלילה, שיר שגם הוא נוגע בעוצמות של הטבע, עם קליפ ומרינוש האדירה. אני ממש, ממש אוהבת אות השיר הזה.

יאללה אנשים טובים,
תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

...

חזרנו.


הבטחתי לכתוב ולתאר את המסע במהלכו אבל עוצמת החוויה היתה גדולה מכדי לעכל און ליין כנראה, ועניינים טכניים של העדר WiFi במקומות מדבריים מדי עזרו לי להתכנס בתוך עצמי ולשחרר בעיקר תמונות תוך כדי. ובלילה האחרון, כשאנחנו כבר באילת והשטח כבר מאחורינו, רק אז הצלחתי להתיישב עם עצמי ולכתוב ולמלא דפים על דפים במחברת החומה שלקחתי איתי, והיה משהו כל כך ראשוני במחברת הזאת, של פעם, בלי פילטרים, כמו המדבר, כמו המסע שלנו.

אז היה מדהים. לאורך כל הדרך לא הפסקנו להתפעל מהפשטות שבה ביום רביעי לפני שבוע, פיזרנו את הילדים, נעלנו את הבית ויצאנו אל הוואדי שמאחורי הבית, ומשם הגענו לאילת. בשטח. ה-RZR (כאן בתמונה. חבר אמיתי) ואנחנו. פתוח, חשוף לרוחות ולשמש ולאבק. לא יכולה לתאר כמה נהניתי, לא דומה לשום דבר שעברתי ever. שום חו"ל שהייתי בו לא ישווה לזה מבחינתי, התחושה שהמסע הזה הוא כולו שלנו, שכל החלטה - קטנה כגדולה שאנחנו מקבלים בו - יש לה משמעות עצומה. והמדבר, המדבר... התאהבתי מחדש.

רוב הזמן היינו לבד לגמרי בארץ בראשית. כשכבר פגשנו אנשים, רובם המכריע היה גברים, לרוב בחבורות. הרבה אנשים הרימו גבות על הבחירה הזאת שלנו, ככה לבד, אבל לנו - היא היתה מושלמת.

זהו, אני עוד מעכלת, זה לא סיכום, זה רק בריף קצרצר ומחזל"ש. חזרנו לעבודה הבוקר, לחיים, לילדים שלנו, לרוחות ולשריפות, אני קצת בג'ט לג, סלחו לי...

שיר של יום חולין להיום - טיול לילי (חולות מדבר) - אריק סיני. שיר אהבה לחיים, ולמדבר. שלא נשכח לחיות!

יאללה אנשים יפים,
תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

7.11.16

ושוב איתכם

נראה לי כאילו לא הייתי בבול פוני אולי שנה. כל כך הרבה קרה והיה, רכבת הרים החיים האלה. בגלל השבוע הסוער של סבא יעקב, שהחיים שלו היו הרבה יותר רגועים ושלווים מה"שבעה" שלו, מטבע הדברים, אפילו לא סיפרתי לכם שהיינו באינדינגב. זה אמנם היה כבר לפני שבוע וחצי, אבל גם רק לפני שבוע וחצי, ותשמעו - אם לא הייתם מעולם - תתחילו מהשנה הבאה, באמת!
אני רק אניח כאן את התמונה החמודה הזאת, של שלושת האחים הדר, שלוש חוליות מתוך החמישיה, תראו כמה שמח, זאת תמונה מייצגת של הלך הרוח האינדי באינדי. ולא ניתן לשמוע אבל יש שם כל הזמן, אבל כל הזמן, מוזיקה מעולה ושמח באוויר...

האינדי בשבילנו הוא נקודת ציון שנתית, שבה אנחנו פוגשים בכל שנה אנשים ששייכים בעיקר לשם עבורנו, ואנחנו להם והם לנו מן מראה, שעוד שנה עברה, אבל הכי מראה בשבילנו - הילדים שלנו. באינדי הראשון שלנו הילדים היו ממש קטנים ולא היה קל. בכלל לא היה קל. השנה הם כבר כמעט ניהלו את בית הקפה המקומי ומי אמר שהילד שלי צריך הוראה מתקנת בחשבון? מי שלא ראה את רני מחזיר עודף לעשרות אנשים במקביל תוך חישובים בעיניים עצומות, לא ראה תרגיל באיך ללמד מתמטיקה ולהישאר בחיים מימיו. אני הייתי האמא הגאה שעמדה שם מאחור בחיוך רחב ולא העזה להתקרב כי מה אני מבינה בכלל בניהול בית קפה, וגם ככה יש כאן ילדים שעושים יופי של עבודה...

ועכשיו אני לאט לאט חוזרת למציאות, באמת כאילו לא הייתי בעולם איזה שבועיים או ככה, אתמול חזרתי לאימונים הקשוחים של אתי המלכה אחרי הפסקה ארוכה מדי, ועל אף החששות שלי, הגוף שלי כל כך שמח ונהנה, מי יודע? אולי באמת בגלגול הקודם הייתי בשייטת...

אני שולחת לכם היום שיר של יום חולין באווירה הסתווית שנהייתה כאן ברגע אחד - נובמבר - גידי גוב. אמא, אני לא יודעת אם את מכירה את השיר הזה, אבל הוא מקסים ואני מקדישה אותו לך, כי את וגידי זה סיפור אהבה - ואני אוהבת אותך.

ואתם, חברים שלי, תהנו לכם,

ושהיום הזה יהיה מעולה!

 

Loading...
Loading...